דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

מסאפר יטא בידינו - ניוזלטר אוקטובר 2020

עבר עוד יום בלי שגורשנו

שלום,
"תודה לאל... עוד יום עבר בלי שגורשנו", אמרה לי אום ח'ליל בת החמישים, שגרה באחת מקהילות מסאפר יטא בדרום הר חברון, שהצבא הישראלי הגדיר כ"שטח אש 918". כששאלתי אותה לשלומה ולשלום שאר התושבים, ענתה: "אנחנו רגילים לתנאים הקשים של החיים במדבר, אנחנו רגילים לחיות בלי חשמל או מים וללכת ברגל מרחקים ארוכים, אנחנו שורדים את הקור בחורף ואת החום בקיץ תחת הסוכות שלנו. התרגלנו לחיים הפשוטים על האדמה שלנו, לצד הכבשים שלנו. אין לנו חלומות גדולים על ארמונות, גני שעשועים ובריכות שחיה לילדים שלנו. החלומות שלנו קטנים: לחיות בשקט ובנחת על אדמתנו, בלי פחד ובלי דאגות".

האשה תיארה את האיום המתמיד שמרחף מעליה, את תחושת הארעיות העמוקה שמאפיינת את החיים במקום שישראל הגדירה את עצם השהייה בו כעבירה על החוק. כשאמרה שהיא מייחלת לחיות בשקט ובנחת, היא הסבירה מהו הדבר המהותי ביותר שנשלל ממנה וממאות התושבים הפלסטינים ב-12 הקהילות הפזורות שישראל רוצה לגרש מביתן.  
 
אין דבר שמייחד את 12 הקהילות לעומת קהילות אחרות במסאפר יטא, או באזורים אחרים בגדה המערבית לצורך העניין. בכל שטחה, נתלית ישראל בהצדקות רעועות כדי להשתלט על עוד ועוד אדמות – פעם "שטח אש", פעם "אתר ארכיאולוגי", פעם "בנייה בלתי חוקית" – כל אלה כדי להפוך את חיי התושבים לבלתי נסבלים ולגזור עליהם חיי דאגה ופחד, במטרה לגרום להם לעזוב את בתיהם ולגזול את אדמתם. המדינה ששולחת את הצבא שלה להתעמר בתושבים מתכחשת לעקרונות המוסר והוראות המשפט הבינלאומי המחייבים אותה להגן על התושבים, לספק להם שירותים בסיסיים כמו חשמל, מים, כבישים ולאפשר להם לבנות את בתיהם – הכל כחלק מסירובה להכיר בזכותם של פלסטינים לחיות על אדמתם, במקום בו נולדו וגדלו.  
 
התושבים ממתינים כעת לפסק דין של שופטי בג"ץ בהליך שהחל לפני עשרים שנה. צו הביניים שהוצא במסגרת הליך ממושך זה מנע אמנם עד כה מהמדינה לגרש את התושבים, אבל הוא גם הקפיא את החיים בקהילות ויצר מציאות בלתי נסבלת: נאסר עליהם לבנות בתים לילדיהם, נאסר עליהם להרחיב את הדיר של עדר הצאן שלהם, נאסר עליהם לבנות חדר שירותים. כך עשרים שנה.  
 
מסמכים שחשף ארגון עקבות הוכיחו את שהיה ידוע זה מכבר: ההכרזה על שטח האש דווקא בשטח זה, שבו פלסטינים גרים מימים ימימה, הייתה תירוץ ומלכתחילה נועדה לאפשר את גירושם. שופטי בית המשפט העליון לא התרשמו מהגילוי, עצמו את עיניהם, אטמו את אוזניהם וסירבו לדון בכך. במקום זאת, העדיפו השופטים ללחוץ על העותרים "להתפשר" עם המדינה באופן שיאפשר את אימוני הצבא באזור. העותרים נשלחו להתדיין עם המדינה מתי בדיוק יוכלו לגור בבתיהם ומתי יפנו אותם – לכאורה בהסכמתם – כדי שצבא הכיבוש יוכל להתאמן בשטחם, בין בתיהם ובין עדריהם.  
 
התושבים יישלחו מבתיהם, ישראל תרחיב את גבולותיה עוד ועוד, תשתלט על עוד ועוד אדמות, ותעניק למתנחלים את החיים שהם מבקשים. לא עוד געיות כבשים, עשן תנורי טאבון וקולות דוברי ערבית. שילכו לדבר ערבית במקום אחר. מסאפר יטא בידינו. ולאן עכשיו? 

בברכה, 
מוסא אבו-השהש, תחקירן בצלם 
 

מצילים את בית הספר היסודי בראס א-תין!

עוד על הפעילות שלנו:

מזה 90 יום שמאהר אל-אח'רס, פלסטיני תושב סילת א-דאהר, שובת רעב במחאה על צו המעצר המנהלי שהוצא נגדו – אחד האמצעים הקיצוניים ביותר בהם נוקט משטר הכיבוש. הוא נמצא על סף מוות. המדינה מסרבת לשחררו ומוכנה רק להתחייב שהצו לא יוארך לאחר שיפוג בסוף חודש נובמבר – אלא אם יתקבל מידע חדש. אל-אח'רס מסרב להפסיק את שביתתו בתנאים אלה והודיע כי יסיימה רק עם שחרורו. שופטי בית המשפט העליון, שיכלו להורות למדינה לשחררו, בחרו לא לממש את סמכותם, קבעו שמצבו אינה עילה לשחרורו ונתלו בקונסטרוקציות משפטיות שיצרו כדי להצדיק זאת. האחריות על שיתרחש עתה מוטלת על כל אלה שיכלו למנוע את המשך ההתדרדרות במצבו של אל-אח'רס, וחלילה את מותו. בכוחם עדיין למנוע זאת. את מאהר אל-אח'רס יש לשחרר מיד!

ארבעה ימים לאחר פתיחת שנת הלימודים החרים המנהל האזרחי לוחות פח ששימשו כגג בית הספר היסודי בקהילת ראס א-תין שממזרח לרמאללה. הכוחות עזבו את המקום לאחר שלקחו עמם גם 30 כסאות לימוד ו-12 שולחנות. התלמידים נאלצו ללמוד תחת השמש הקופחת, כשהם יושבים על האדמה. בניית בית הספר הושלמה אולם הוא נתון כעת בסכנת הריסה. ההחרמה הזו אינה יוצאת דופן: במהלך החודשים האחרונים דיווחנו על עוד ועוד הריסות בתים ביישובים פלסטיניים ובקהילות המצויות בסכנת גירוש, על הריסות עצמיות במזרח ירושלים, על הריסה של חנויות ומבני ציבור ועל החרמות של ציוד – כל אלה הותירו משפחות שלמות ללא קורת גג או פגעו במקור פרנסתן, כל אלה הן חלק מאותה מדיניות ישראלית, שעיקרה גזל קרקעות וסילוק פלסטינים מבתיהם. 

עבד א-רחמאן ג'בארה, צעיר בן 22, איבד את עינו השמאלית. עינו הימנית נמצאת אף היא בסכנה וייתכן שהוא לא יראה עוד אור יום. פציעתו החמורה נגרמה בתחילת אוגוסט, כששוטר מג"ב ירה לעבר ראשו דרך השמשה הקדמית של המכונית בה ישב. מדוע? ככל הנראה חשדו בו השוטרים, בטעות, כי הוא "מבוקש". מנגנון הטיוח, הפעם בדמותה של בדיקת מח"ש, כבר עובד במרץ כדי להצדיק את הנכות הקשה שנגזרה על ג'בארה.

לקרוא ולא להאמין: חיילים הטמינו מטעני חבלה מאולתרים בשטחו של הכפר קדום, בו מתקיימת מזה שנים הפגנה שבועית נגד סגירת כביש היציאה הראשי מהכפר. הם היסוו את המטענים באבנים ובדים. קבוצה של ילדים ונשים טיילו באזור והזעיקו קרובי משפחה כשנתקלו בחפצים החשודים. רק במזל לא נפגע איש. במענה לשאלות שהפנו לצבא כתבי "הארץ", הגר שיזף ויניב קובוביץ, מסר דובר צה"ל, ללא היסוס, כי חיילים אכן הניחו את המטענים, "בשטח פתוח לא מיושב, שבו מתקיימות הפרות סדר אלימות באופן קבוע זה מספר שנים", וזאת כדי "לייצר הרתעה". גם במקום בו פעולות נקמה של חיילים כבר הפכו לשגרה, מדובר באירוע חריג, המשקף עד כמה מזלזלת ישראל בחייהם ובגופם של פלסטינים.

במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר הגיעו לבצלם עוד ועוד עדויות קשות על אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים, הכוללת פלישות אלימות לכפרים, התנכלויות לתושבים בפתח ביתם ובשטחי מרעה, פגיעות בגוף והשחתת רכוש. במקרים רבים קורבנות האלימות נותרים עם צלקות נפשיות, סובלים מחרדה ונאלצים להוציא אלפי שקלים לתיקון הנזקים שגרמו להם המתנחלים. מציאות זו אינה חדשה, והיא נמשכת ללא הפרעה כבר שנים, בחסות המדינה ובגיבויה המלא.

ביום חמישי, ה-9.7.20, נורה למוות איברהים אבו-יעקוב, בן 34, כשטייל עם חבריו בכפרו כיפל חארס. לטענת הצבא החיילים ירו לעבר פלסטינים שהשליכו בקבוק תבערה לעבר מוצב צבאי בכניסה לכפר. מתחקיר בצלם עולה כי החיילים ירו ללא כל הצדקה במהלך מרדף אחרי שני נערים, פצעו אחד מהם והרגו את אבו יעקוב שעבר במקום, תוך הפגנת אדישות מוחלטת לתוצאות הקטלניות – הצפויות מראש – של ירי חי בתוך יישוב אזרחי.

משפחת אבו-השהש ממחנה הפליטים אל-פוואר כבר למודת פלישות ליליות של חיילים לתוך ביתה, המלוות באלימות פיזית קשה ובפגיעה נרחבת בבני המשפחה. בחודש האחרון פלשו לבית המשפחה עשרות חיילים, שברו את אפו של אחד הבנים והכו את השני, אז עצרו אותו כשהוא מפונה באלונקה. הכאה אלימה של פלסטינים שאינם מאיימים כהוא זה על החיילים ואינם מתנגדים למעצרם היא כבר מזמן חלק אינטגראלי משגרת הכיבוש.

אשר לרצועת עזה, הנאנקת תחת המצור והמחסור: עסקנו, ולא לראשונה, במשפחות הדייגים המתמודדות עם הענישה הקולקטיבית שמטילה ישראל וכוללת הגבלת של טווח הדיג, ירי לעבר דייגים, החרמת סירות ופגיעה אנושה בפרנסה. במהלך חודש אוגוסט, בעקבות המשך הפרחת בלוני התבערה מרצועת עזה לשטח ישראל, הוגבל, שוב, טווח הדיג בדרום רצועת עזה ולמשך מספר ימים הדיג אף נאסר לחלוטין. אולפת אל-כורד, תחקירנית בצלם, גבתה עדויות מנשותיהם ואימהותיהם של דייגים ומוכרי דגים ברצועה, והיא מביאה את שגרת חייהן בצל מציאות בלתי נסבלת, המתאפיינת בחוסר ודאות מוחלט לגבי ההווה ובעיקר ולגבי העתיד.

באחת התקיפות של ישראל בעזה, ב-14.8.20, ירה הצבא שני "טילי אזהרה" לעבר מתחם הבתים של משפחת חוסיין במחנה הפליטים אל-בוריג'. מדובר בטילים קטנים יחסית, שנועדו לכאורה להתריע על תקיפה גדולה יותר ולתת לאזרחים שהות להתרחק מהמקום. אולם בלתי סביר לחלוטין לצפות מאזרחים להבין בתוך דקות ספורות באישון לילה, מבעד לבלבול והחרדה, מה עליהם לעשות מייד על מנת להציל את עצמם מפגיעה. ואכן - בתקיפה נפגעו ארבעה מהבתים במתחם ושני ילדים נפצעו: רפיף חוסיין, בת 3, נפגעה בראשה וברגלה, ובראא חוסיין, בן 11, נפגע בראשו. שניהם פונו לטיפול בבית החולים. בבתים שנפגעו נופצו החלונות, הקירות נסדקו ותכולתם נהרסה. כפי שבצלם כתב כבר בעבר, על מדיניות זו, שהביאה לאלפי הרוגים, מתנוסס דגל שחור והיא בלתי חוקית ובלתי מוסרית.

ב-20 לאוקטובר פנינו, יחד עם 16 ארגוני זכויות אדם וחברה אזרחית נוספים, במכתב לשר החוץ גבי אשכנזי. המכתב נשלח לאחר שמשרד החוץ  החליט, בצעד חסר תקדים, להפסיק להנפיק אשרות שהייה לעובדים מחו״ל המועסקים במשרד הנציבות העליונה של האו״ם לזכויות אדם. לעובדים, המוצבים בשטחים הכבושים, נדרשת אשרת שהייה מטעם ישראל בשל שליטתה המוחלטת בכניסה לשם – והמכתב דורש לבטל את הצעדים שננקטו נגד העובדים ולאפשר את עבודתה התקינה של הנציבות.


בצלם בתקשורת:
החלומות של תושבי מסאפר יטא: לחיות בשקט, בלי פחד גירוש, מוסא אבו השהש, תחקירן שטח בבצלם, בשיחה מקומית.

כמאה עצי זית נכרתו בכפר הפלסטיני אל מורייר צפונית לרמאללה, ג'קי חורי והגר שיזף בהארץ.

איאד אל-חלאק חדר את חומות האדישות הישראלית. הסיבה לכך לא נעימה, ניר חסון בהארץ.

שוטרי מג"ב ירו בראשו של רועה בן 22 מטווח מטר, כי חשבו שמדובר בגנב מכוניות, גדעון לוי בהארץ.

כוחות צה"ל התאמנו בתוך כפר פלסטיני - בניגוד לנהלי הצבא, נורית יוחנן ב"כאן".

סוחרי הגופות, חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, בהארץ.

כוח צה"ל הציב זירת מטענים בכפר בגדה "כדי לייצר הרתעה", הגר שיזף ויניב קובוביץ בהארץ.

סיבת הפשע: דה־הומניזציה, שרית מיכאלי, רכזת קשרי חוץ ב"בצלם", בהארץ.

הריבון נוהם לעברם "ברא! ברא!", אסיה לדיז'ינסקיה, רכזת תקשורת דיגיטלית ב"בצלם", בהעוקץ.