בעיניים פקוחות | בלוג צילום

במהדורות החדשות דנים ב"תכנית הסיפוח" וב"חוק ההסדרה" – אך ישראל עסוקה, כמו בעשרות השנים האחרונות, בקביעת עובדות בשטח. כן סיפוח או לא סיפוח – כלי ההרס פועלים בשטח כבר שנים וישראל לא מפסיקה לנסות לגרש מבתיהם פלסטינים שאת אדמתם היא חומדת. היא עושה את זה תוך הפגנת אדישות מוחלטת לפגיעה הקשה ברכושם, בפרנסתם, בתשתיות המים והחשמל שהקימו בעצמם וביכולתם לתכנן את חייהם.

לפעמים מדובר בקשישים, לפעמים בהורים לילדים, ובדרך כלל יש להם אדמות. הדבר היחיד שאין להם, וישראל דואגת שלעולם לא יהיה להם, הוא היתרי בנייה. בהעדר אפשרות לבנות כחוק, הם נאלצים לחיות באי וודאות, תחת איום מתמיד של הריסה והחרמה של בתיהם ושל מקורות פרנסתם והתשתיות שלהם: הקמת חדר נוסף כדי להקטין את הצפיפות בבית? המנהל האזרחי יתייצב מיד ויהרוס. הנחת צינור כדי להוביל מים מהמעיין לשדה? המנהל האזרחי יבוא ויחתוך את הצינור. הקמת כיתת לימוד נוספת בבית הספר הקהילתי, כדי לצמצם את הצפיפות בכיתות? היא תיהרס. הצבת תא שירותים, שנתרם לקהילה, כדי לשפר את תנאי ההיגיינה?  הוא יוחרם. הקמת טבון לאפיית לחם? אסור. פאנל סולארי להפקת מעט חשמל? לא.…