דילוג לתוכן העיקרי
עיז א-דין א-שאער במכוניתו של בן דודו עבדאללה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 10.8.20
תפריט
מהשטח
נושאים

שוטר מג"ב ירה לתוך מכונית ופצע את שלושת נוסעיה. אחד מהם איבד את עינו

ביום רביעי, 5.8.20, בסביבות השעה 2:00 בלילה, נסעו בני הדודים עבדאללה, בן 20, ועיז א-דין, בן 18, א-שעאר, מבתיהם שבעיר שכם לכפר אל-עקראבניה שמצפון-מזרח לעיר, שם מחזיקה משפחתם בית שבו היא נוהגת להתכנס בחופשות. שאר בני המשפחה אמורים היו להצטרף אליהם בבוקר. לאחר שפנו לדרך העפר המובילה לבית, התקדם לעברם עבד א-רחמאן ג'בארה, בן 22, ששהה באותה עת בבית משפחתו בכפר כדי לשמור על עדר הצאן של המשפחה, וביקש מהם לעצור.

השניים, שהכירו את פניו כתושב האזור אך לא ידעו מה שמו, עצרו את המכונית. ג'בארה הסביר להם שיש במקום הרבה חיילים ולא ניתן להתקדם, וביקש לנסוע איתם. עבדאללה הסכים, גב'ארה נכנס למכונית ועבדאללה סובב אותה כדי לחזור על עקבותיו. הוא הספיק להתקדם רק מטרים ספורים ואז הגיע למקום במהירות ג'יפ לבן ועצר מול מכוניתו. מהג'יפ ירדו שלושה שוטרים מיחידה מיוחדת של מג"ב, אחד מהם נעמד בקדמת המכונית וירה מיד יריה אחת על השמשה הקדמית. הקליע חדר דרך הזגוגית ופגע בראשו של ג'בארה שישב במושב האחורי. רסיסי זכוכית פגעו בבני הדודים.

הנקב שהותיר הכדור בשמשת המכונית. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 10.8.20

מיד לאחר מכן התקרבו השוטרים למכונית, חבטו בחלונות עם כלי הנשק שלהם והחלו לחקור את בני הדודים. ג'בארה הוצא מהמכונית ופונה במסוק לבית החולים "תל השומר" ושני בני הדודים נלקחו לחקירה נוספת כשהם אזוקים ומכוסי עיניים, שלאחריה שוחררו. באותן שעות נכנסו חיילים לבית משפחת ג'בארה שבכפר סאלם הסמוך, שאלו על אחיו של עבד אל-רחמאן, ערכו חיפוש בבית, הפכו את תכולתו ויצאו כלעומת שבאו. בבית החולים התברר שג'בארה איבד אחת מעיניו וקיים חשש שיאבד את הראייה בעין השנייה. לאחר אשפוז של יותר מחודש וחצי הוא שוחרר להמשך שיקום בביתו.

לדברי מג"ב, "במהלך פעילות מבצעית של כוחות הביטחון באזור בקעת הירדן נגד גנבי רכב, בוצע ירי לעבר פלסטיני לאחר שנמלט מהכוחות יחד עם אחרים. המקרה הועבר למח"ש לבדיקת נסיבות הירי". תגובה זו מנסה להצדיק, בניגוד לחוק, ירי קטלני בנסיבות שבינן לבין סכנת חיים אין כל קשר. זאת בשעה שירי קטלני מותר אך ורק כאשר קיימת סכנה כזאת. מעבר לכך, תגובה זו מנותקת לחלוטין ממה שהתרחש בפועל – שוטרים עצרו את המכונית ואז אחד מהם נעמד מולה וירה לתוכה. בדיעבד הסתבר שאחד משלושת נוסעי המכונית נחשד על ידי השוטרים, בטעות, כ"מבוקש". לשיטתם של השוטרים די היה בכך, כנראה, כדי הצדיק את הירי לעברו. ואולם יהיו אשר יהיו הסיבות לירי והחשדות כלפי נוסעיו – אין שום דרך להצדיק את הירי לתוך המכונית.

אין לצפות כי הבדיקה בה פתחה מח"ש על-פי ההודעה תניב תוצאות משמעות כלשהן. בדיקה כזו היא רק חלק ממנגנון הטיוח של מערכות אכיפת החוק הישראליות שנועד, בין השאר, לאפשר את המשך האלימות שמפעילה ישראל כנגד הפלסטינים ואת המשך השליטה בהם. אירוע אחרון זה – כולל הירי, החיפוש האלים בבית, העיכוב והחקירה – הם רק עוד חלק ממסכת אלימה זו, שהפכה כבר מזמן למציאות יומיומית עבור מיליוני פלסטינים.

עבדאללה א-שאער ליד מכוניתו. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 10.8.20

בעדות שמסר ב-9.8.20 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי סיפר עבדאללה א-שעאר:

ישבתי במושב הנהג. החייל שנעמד ליד חזית האוטו ירה מיד כדור אחד. הרגשתי משהו חם עובר ליד הראש שלי וכאב חזק בצוואר ובראש. חשבתי שהכדור פגע בי. החייל שעמד לידי חבט עם הרובה שלו בזגוגית של החלון השמאלי הקדמי, לידי. פתחתי מהר את החלון ואז הוא כיוון אליי את הרובה ואמר בעברית "תרים את הידיים" וגם סימן לי להרים ידיים עם הידיים שלו. הרמתי ידיים וגם בן הדוד שלי, עיז א-דין, הרים את הידיים.

שני החיילים פתחו את דלתות האוטו שלי ואז ירד עוד מישהו מהג'יפ הלבן וניגש אלינו. הוא שאל אותי בערבית "מי זה שנפגע?". אמרתי לו "אני לא מכיר אותו". הוא שאל אותי "יושב אצלך באוטו אדם שאתה לא מכיר?". עניתי לו "אני מכיר אותו רק בפנים. הוא גר פה באזור. ראיתי אותו בסביבה של הבית שלי אבל אני לא יודע איך קוראים לו". הוא אמר לי "תשאל אותו מה שמו".

הסתובבתי כדי לשאול את הבחור מה שמו וראיתי שהפנים שלו מכוסות בדם. נראה לי שהוא נפגע בעין. הוא היה נראה במצב קשה מאוד. הבחור ענה לי ששמו "עבד א-רחמאן ג'בארה". שמעתי את החיילים מדברים בקשר, והחייל אמר לי שתכף יגיע רופא ויטפל בפצע שלי. בשלב הזה, בערך עשר דקות אחרי הירי, באו מולנו הרבה חיילים וגם ג'יפ צבאי. שמעתי את עבד א-רחמאן מקיא מאחורה ורציתי להסתובב אליו ולנסות לעזור לו ואז אחד החיילים צעק עליי שלא אסתובב אליו. החיילים הוציאו את עבד א-רחמאן מהאוטו ולקחו אותו משם. הייתי כל-כך מבוהל שלא שמתי לב ממש איך הם פינו אותו.

הם דרשו את תעודות הזהות שלי ושל עיז א-דין ונתנו להם אותן. אחר כך החייל שעמד לידי שלף אותי בכוח מהאוטו ואזק לי את הידיים באזיקי פלסטיק. הם עשו אותו דבר לעיז א-דין. החייל גם הוריד לי את החולצה. אחר כך ניגש אלי חייל ואמר לי שהוא רופא. הוא ניגב את הדם שנזל בצד שמאל של הראש והצוואר שלי ושם את החולצה שלי על הצוואר שלי.

השוטרים והחיילים הושיבו את בני הדודים לצד הרכב, כיסו את עיניהם וערכו חיפוש באוטו. לאחר שנחקרו שוב, הם נלקחו לבסיס צבאי, שם נחקרו בידי איש שב"כ בנוגע להיכרותם עם ג'בארה.

בעדותו המשיך וסיפר עבדאללה:

הוא אמר לי "היית עלול למות בגלל משהו שאין לך קשר אליו, כי הסעת פושע. זו עבירה שהעונש עליה שנתיים מאסר, אבל אני אהיה טוב אליכם ואתן לך ולבן דוד שלך ללכת. אתה נולדת מחדש, כי כל מי שבאוטו היה עלול למות, אבל החייל שירה הוא מקצוען". אחר כך הוא אמר "ואתה תהיה בחור טוב. אנחנו לא נכלא אותך על זה שהסעת פושע". הוא הוריד לי את האזיקים מהידיים והתקשר לאבא וביקש שיבוא לקחת אותנו הביתה. התברר שהיינו במחנה צבאי באזור אל-חמרא. אני ועיז א-דין יצאנו מהמחנה כמו שהקצין אמר לנו לעשות, כדי לפגוש את אבא. כשיצאנו, לא אבא שלי חיכה שם אלא דוד שלי והבן שלו. הם הסיעו אותנו הביתה כדי שננוח.

אחרי שהגיע לביתו נסע עבדאללה לבית חולים בשכם, שם עבר צילומים וניקו את רסיסי הזכוכית שפגעו בצווארו ובראשו. עיז א-דין טופל במרפאה מקומית שם ניקו את רסיסי הזכוכית מעיניו.

ג'בארה, שפונה במסוק לבית חולים תל השומר, הגיע לבית החולים כשהוא מורדם ומונשם, שם אושפז מחוסר הכרה, ואחרי מספר שבועות החלה הכרתו לשוב אליו והוא נותר באשפוז עד שחרורו לטיפול ביתי ב-24.9.20. בבדיקות שנערכו בבית החולים נמצא כי הוא נפגע בשתי עיניו והוא סובל מנזק מוחי, איבד את הראיה בעין אחת ועינו השניה נמצאת בסכנה.

עבד א-רחמאן ג'בארה לפני ואחרי פציעתו. התמונות באדיבות המשפחה

בעדות טלפונית שמסר מבית החולים לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-22.9.20 סיפר עבד א-רחמאן גב'ארה על תחושותיו מאז אותו יום:

התעוררתי במסוק. חשבתי שאני חולם ואז איבדתי את ההכרה שוב. התעוררתי שוב אחרי כמה ימים. ניסיתי לפתוח את העיניים אבל לא ראיתי כלום כי הייתי עם כיסוי עיניים. בשלב הזה הבנתי שיתכן שלא אראה יותר לעולם. לא אראה את הפנים של ארוסתי תאלא, שאותה אני אוהב. לא אראה שוב את אמא שלי, שעדיין לא מאמינה שהתעוורתי. לא אראה יותר את אור השמש או הירח. לא אראה יותר שום דבר, אפילו לא את הכבשים התמימות שלי, שאני מזהה כל אחת מהן. לעולם לא אראה אותן שוב.

בהתחלה אמרו לי שאיבדתי את עין שמאל והוציאו לי אותה בניתוח, אבל שעין ימין ניצלה ואוכל לראות בה. אבל בהמשך גיליתי שגם עין ימין נפגעה, מכיוון שהקליע נכנס דרך עין שמאל ויצא מעל עין ימין. עברתי ניתוח נוסף בעין ימין אבל עד עכשיו אני לא רואה בה כלום. אני עדיין מחכה לרופא עיניים. אני לא מסוגל לשאת את זה יותר, אני מרגיש שאני כבר מתמוטט ורוצה לחזור לבית שלי, למיטה שלי, לחיים שלי, למשפחה ולחברים שלי.

באותן שעות בהן נורו ג'בארה ובני משפחת א-שעאר, בסביבות 3:30 בלילה, נכנסו חיילים לבית משפחתו של ג'בארה בכפר סאלם. הם העירו את בני המשפחה, ריכזו אותם באחד מחדרי הבית וערכו חיפוש בבית. לדברי החיילים הם הגיעו כדי לחפש אחרי עמרו, אחד מאחיו של עבד א-רחמאן, שגר בכלל עם משפחתו בבית אחר. לאחר כשעה וחצי עזבו החיילים את הבית, אחרי שהפכו את תכולתו במהלך החיפוש. בני המשפחה ניסו להתקשר לעמרו ולעבד א-רחמאן, אך כשלא נענו נסעו לאל-עקרבאניה כדי לחפש אחריהם.

האלה ג'בארה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 10.9.20.

האלה ג'בארה (59), אם המשפחה ואם לשמונה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-10.9.20 מה אירע כשהגיעו לכפר:

הייתה שם התקהלות גדולה של תושבים. נלחצתי ושאלתי את האנשים מה קורה. הם אמרו לי שחיילים ירו על תושב שכם. שאלתי איפה זה קרה והם לקחו אותי לשם והראו לי את המכונית. ראיתי את סימני הדם במכונית – כתם גדול של דם על הרצפה ושאריות של ציוד רפואי כמו תחבושות ועוד דברים. הצטערתי על הבחור שנפגע ואיחלתי לו בריאות. שמעתי שהחיילים עצרו אותו. זמן קצר אחר-כך בעלי פגש אותי והודיע לי שהפצוע הוא בני עבד א-רחמאן.

כששמעתי את זה איבדתי את עשתונותיי. בהתחלה אמרו לי שהפציעה היא בכתף וחשבתי: ״לא נורא, הכתף תבריא״. אבל אחר הצהריים נודע לי שהפגיעה היא בעצם בראש. אני לא מסוגלת לתאר את מה שעבר עלי. עד עכשיו אני לא יכולה להאמין שזה קרה לו. איזה עוול! הוא לא עשה כלום, הוא מעולם לא נעצר בעבר. יש לו ארוסה בכפר שלנו, סטודנטית להנדסה באוניברסיטת א-נג׳אח. הם התארסו בחודש מארס 2020 והיו אמורים להתחתן בספטמבר אבל אז קרה מה שקרה.

עבד א-רחמאן הוא הבן החמישי שלי. הוא אוהב לצחוק ולהתלוצץ, כולם אוהבים אותו. זה מחריד, אפילו אם זה היה קורה למישהו אחר, ולא לבן שלי, בבת עיני.

החיים שלי השתנו לבלי היכר. אני כבר לא מסוגלת לישון, לשבת בשקט, לא מצליחה לעשות כלום. אני מרגישה שיש לי אש בחזה. אני מרגישה שבוערת לי אש בחזה. אני עוברת מחדר לאחר. לא יכולה לדמיין שהבן שלי איבד את העין שלו, שאולי הוא יישאר עיוור לגמרי. עוד לא ביקרתי אותו בבית החולים – אני מפחדת לראות אותו ככה. ראיתי תמונה שלו בטלפון הסלולרי של בעלי והתמוטטתי. אפילו קרעתי את הבגדים שלי ובכיתי ובכיתי עד שכבר לא יכולתי יותר, לא יכולתי לנשום.