דילוג לתוכן העיקרי
הרס על גג ביתו של אוסאמה חוסיין. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 16.8.20
תפריט
מהשטח
נושאים

מדיניות הפצצתם של אזורים מאוכלסים גובה שוב מחיר – הפעם נפצעו שני ילדים בראשם ובתי משפחות ניזוקו

במהלך שלושה שבועות באוגוסט, בין ה-6.8.20 ל-31.8.20, תקפה ישראל, לדברי הצבא, יותר ממאה מטרות ברצועת עזה בירי מטוסים וטנקים. במהלך שבועות אלה הפריחו פלסטינים בלוני נפץ ותבערה וירו רקטות לעבר ישראל. כתוצאה מכך, ולפי נתונים של האו"ם, נפצעו ישראלי אחד וחמישה פלסטינים – ארבעה קטינים ואשה. כמו כן, בתקיפות הישראליות נפגעו קל בית ספר וששה בתים ברצועה.

ישראל ממשיכה ליישם את מדיניות ההפצצות שלה ברצועת עזה, הכוללת ירי לאזורים מאוכלסים בצפיפות. כך גם מודגם פעם נוספת כיצד השימוש ב'טילי אזהרה' אינו משיג את מטרתו המוצהרת, ועד כמה בלתי סביר לחלוטין לצפות מאזרחים באישון לילה להבין תוך דקות ספורות, מבעד לבלבול והחרדה של פגיעת 'טילי האזהרה', מה עליהם ועל משפחתם, ובכלל זה ילדים קטנים, לעשות מייד על מנת להציל את עצמם מפגיעה, תוך כדי שעליהם להותיר מאחור – להרס הצפוי – את רכושם. הפעם הסתיים סבב הלחימה עם חמישה פצועים פלסטינים ונזק לשבעה מבנים ברצועה. כפי שבצלם כתב כבר בעבר, על מדיניות זו, שהביאה לאלפי הרוגים, מתנוסס דגל שחור והיא בלתי חוקית ובלתי מוסרית.

באחת התקיפות, ביום שישי, 14.8.20, מעט אחרי השעה 22:30, ירה הצבא שני "טילי אזהרה" לעבר מתחם בתיה של משפחת חוסיין שבמזרח מחנה הפליטים אל-בוריג', הכולל שבעה בתים וגרים בו 38 בני אדם. הטילים המכונים על-ידי הצבא "טילי אזהרה" הם טילים קטנים יחסית שנועדו לכאורה להתריע על תקיפה גדולה יותר ולתת לאזרחים שהות להתרחק מהמקום. הטילים, שנורו בהפרש של בין חמש לעשר דקות אחד מהשני, נחתו במרחק של כ-15 מטרים מהמתחם. לאחר כעשר דקות נוספות פגע טיל תקיפה באותו מקום. בתקיפה נפגעו ארבעה מהבתים במתחם ושני ילדים נפצעו: רפיף חוסיין, בת 3, נפגעה בראשה וברגלה, ובראא חוסיין, בן 11, נפגע בראשו. הם פונו לבית חולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח ולאחר כמה שעות שוחררו לבתיהם. בבתים שנפגעו, שחלקם עשויים פח וחלקם לבנים, התנפצו החלונות, הקירות נסדקו ותכולתם נהרסה.

אסמאא (27) ואחמד (34) חוסיין, הורים של רפיף בת השלוש וח'אלד, בן שנתיים התכוננו אותה שעה לשנת הלילה בביתם העשוי לוחות פח. לפתע שמעה אסמאא את הפגיעה של שני טילי האזהרה בסמוך לביתה.

בעדות שמסרה ב-16.8.20 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפרה:

רפיף חוסיין. בת 3. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 16.8.20

פתאום שמעתי שני טילי אזהרה. בעלי אחמד יצא החוצה ונעמד ליד דלת הבית ורפיף רצה אחריו. אחרי טילי האזהרה נורה טיל שפגע בקרקע חקלאית מאחורי הבית שלנו. התחלתי לצעוק ולבכות. פחדתי על ח'אלד בן השנתיים. לקחתי אותו על הידיים והתחלתי לחפש את בעלי ואת רפיף. מצאתי את בעלי בכניסה לבית, מחזיק את רפיף. היה לה פצע בלחי ימין והפה שלה היה מלא דם מבפנים. בנוסף היא נפצעה ברגל ימין.

רפיף איבדה מיד את ההכרה. הרטבנו לה את הפנים והיא התעוררה. יצאתי החוצה בבגדי תפילה והתרחקנו מהבית. כשרפיף התעוררה היא אמרה לי: ״אמא, האדמה זזה״. הלכנו לאמבולנסים שהגיעו אחרי ההפצצה ועמדו קרוב לבית. כולנו עלינו על אחד מהם ונסענו לבית החולים שוהדאא אל-אקצה. כשהגענו לשם עשו לרפיף צילום רנטגן של הראש ובדיקות דם כי הם פחדו שיש לה דימום. תודה לאל לא היו שברים או דימומים. רפיף נשארה להשגחה בבית החולים במהלך הלילה ונשארנו איתה.

בבוקר נסענו לבית של המשפחה שלי בדיר אל-בלח, נחנו שם כמה שעות חזרנו הביתה. הייתי בהלם כשגיליתי את היקף ההרס בבית. הגג היה שבור וכל הבית והחצר היו מלאים באבנים ובחול. הקירות היו סדוקים. הבית וכל הבגדים שלנו הריחו כמו גופרית בגלל טילים שנחתו לידו. ניקיתי את הבית וסילקתי את החול והאבנים.

מאז ההתקפה רפיף במצב נפשי לא טוב. היא בהלם. הלחי שלה עדיין נפוחה והיא בוכה כל היום. אני מרגישה שהיא בחרדה איומה. אני נשארת לידה כל היום ולא יכולה לעזוב אותה לרגע. היא התחילה גם להרטיב את המיטה בלילה. אנחנו לא מסוגלים לישון בבית והולכים בלילה למשפחה שלי או של בעלי. אני כל הזמן בחרדה ומרגישה לא יציבה נפשית. אני עייפה ומותשת כל הזמן. בכל פעם שיש הסלמה אני נכנסת לחרדה איומה. אני רוצה לגור במקום בטוח יותר אבל בעלי מובטל ואנחנו לא יכולים לקנות בית אחר ולעזוב את מחנה הפליטים. בכל הסלמה הצבא יורה לאזור שלנו. עד היום היה לנו הרבה מזל שלא נפגענו. גם הבתים שלנו לא ניזוקו. אני לא מסוגלת להמשיך ככה עם הפחד והחרדה. בכל פעם שיש הפצצה אני מרגישה שאאבד בן משפחה.

אוסאמה חוסיין, בן 47, נשוי ואב לחמישה, פקיד של ממשלת חמאס, היה בביתו יחד עם בני משפחתו כששמע מטוסי תצפית באזור. מיד לאחר-מכן שמע פגיעה של "טיל אזהרה" בקרקע החקלאית שמאחורי ביתו וביתו נפגע מרסיסים. הוא ובני משפחתו יצאו מהבית והמתינו לידו. לאחר פגיעת "טיל האזהרה" השני, וכששמע מטוסי קרב באזור, החל להזהיר את אחיו ומשפחותיהם להתרחק מהמקום, ואז פגע טיל תקיפה בקרקע סמוכה.

אוסאמה חוסיין, מחזיק בידו חתיכה מהטיל שפגע בסמוך לביתו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 16.8.20

בעדות שמסר ב-16.8.20 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה תיאר:

פתאום היה פיצוץ חזק מאוד בחלקת הקרקע, שהרעיד את כל האזור. ענן עשן שחור גדול כיסה את הכול. אי אפשר היה לראות כלום. שמעתי רסיסים וגושי בוץ נוחתים מסביבנו בין הבתים. הנשים והילדים התחילו לצעוק בבהלה ופחד. חשבתי שהבית שלי נהרס מעוצמת ההפצצה. אחרי כמה רגעים התחלנו לבדוק אחד את השני.

אחר כך ראיתי את אחד האחיינים שלי, בראא, בן 11, שיצא מבין הבתים כשהוא צועק ושם יד על הראש. תפסתי אותו ובדקתי אותו אבל לא ראיתי דימום. שאלתי אותו: "מה קרה לך?" הוא אמר שהוא נפגע מאבן בראש. שטפנו לו את הראש והרגענו אותו.

אחרי שעה בערך היו לבראא סחרחורת, כאבי בטן ובחילה. הזמנו אמבולנס שפינה אותו לבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח.

בזמן ההפצצה זרם החשמל היה מנותק והחושך רק העצים את הפחד והפאניקה. בשעה 24:00-23:30 החשמל חזר והתחלתי לבדוק את הבתים. מצאתי סדקים בקירות הבית שלי וחלונות מנופצים, בעיקר בצד המזרחי, שקרוב למקום הפגיעה של הטיל. עליתי על הגג ומצאתי חלקים מהחומה שסביבו שנשברו ואת הלוחות הסולאריים של הדוד שנהרסו. בדקתי את הבית של אחי סמיר, בן 39, שצמוד לבית שלי. היו סדקים בקירות, וחלק מלוחות הפח שמכסים את הבית נהרסו וגם הדלתות של השירותים והמקרר וחלונות המטבח.

אמו של בראא, ג'קלין, בת 35, נשואה ואם לחמישה, סיפרה בעדות שמסרה ב-7.9.20 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על ביתה שנפגע בהפצצה ועל הקשיים מהם ממשיך בנה בראא לסבול מאז ההתקפה:

בראא חוסיין, בן 11. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 16.8.20

כשחזרתי הביתה גיליתי שאני חוזרת לתוך אסון. בתקיפה החלונות של הבית נשברו ונגרמו סדקים במטבח וברצפה של הבית. כל מכלי המים שעל הגג נהרסו. הבית התמלא ברסיסים של הטיל ובשברי לבנים וחול. בעלי הוא פקיד פשוט של הרשות הפלסטינית, והוא מקבל משכורת של 1,500 שקל. הוא עבד קשה מאוד כדי לבנות לנו את הבית ואין לנו כסף כדי לתקן את מה שנהרס בהפצצה. בעוד כמה חודשים יגיע החורף. אני מקווה מאוד שנצליח לתקן את מה שנהרס.

אחרי התקיפה בראא נשאר בבית ולא הלך לבית הספר. הייתה לו סחרחורת והוא היה מותש. עד עכשיו הוא סובל מחרדה ועייפות. הוא מפחד כשהוא שומע קולות של מטוסים בשמיים, ולא אוהב להיזכר במה שקרה באותו יום. במשך שבועיים בערך בראא לא שלט במתן שתן מרוב חרדה. המצב היה חמור עד כדי כך שהייתי צריכה לישון לידו ולחבק אותו במשך כל הלילה. אני ואבא שלו היינו לוקחים אותו לטייל מחוץ לבית כדי לגרום לו להרגיש בטוח ולעזור לו לחזור להיות כמו פעם, לפני ההפצצה.

לפעמים בערב הוא מסרב לצאת מהבית. אפילו כשאני שולחת אותו לקנות כמה דברים מהחנות שליד הבית שלנו הוא לא מסכים ואומר לי שהוא מפחד. אני מודה לאל שהוא בסדר ומקווה שהוא ישוב להיות כמו שהיה לפני ההפצצה. הילדים שלי כל הזמן אומרים שהם רוצים שנעזוב את הבית הזה ונעבור למקום יותר בטוח, הרחק מההפצצות.