בני משפחת אבו נעים, המונה 13 נפשות, גרים בכפר אל-מור'ייר שבמחוז רמאללה ומתפרנסים מגידול צאן. מדי שנה, בחודש אפריל, עוברים בני המשפחה עם צאנם להתגורר בשטח המרעה שהם שוכרים, במרחק של כשני קילומטרים מזרחית לכפר תורמוסעיא. במהלך תקופה זו עדר הצאן של המשפחה ניזון משאריות דגנים וקש שנותרות בשטח עם תום עונת הקציר ובתחילת החורף חוזרת המשפחה לאל-מור'ייר.
בשעות הערב של ה-6.8.20 רעה אייהם אבו נעים, בן 29 ואב לשלושה, את 200 ראשי הצאן של המשפחה בשטח מרעה המשתרע במרחק של כקילומטר וחצי מערבית למאחז עדי עד. בסביבות השעה 19:00 הבחין אבו נעים בשריפה המשתוללת בשדות הסמוכים לקרוואנים של המתנחלים, במרחק של כחצי קילומטר מזרחית אליו, והחל לברוח עם צאנו לכיוון שטח המרעה של משפחתו, כ-150 מטר מהמקום.
בדרכו אל מקום מגורי המשפחה הבחין אבו-נעים בשני כלי-רכב שהגיעו מכיוון המאחז עדי עד. כלי-הרכב הראשון לא נשא לוחית רישוי, ומאחוריו נסע רכב הביטחון של המאחז. כלי-הרכב התקרבו אליו במהירות ודרסו כעשרים ראשי צאן - שמונה מהכבשים נדרסו למוות ו-12 נפצעו בדרגות חומרה שונות. בעקבות האירוע הפילו שבע כבשים הרות את הטלאים שברחמן.
אחיו של אבו-נעים, כמו גם אביו וחברו של האב, הבחינו במתרחש והתקדמו לעברו, ואילו המתנחלים הסתובבו ונסעו בחזרה לכיוון המאחז. אבו-נעים ובני משפחתו פינו את הכבשים המתות והפצועות מהמקום.
עשרות מתושבי האזור, ששמעו את הצעקות, הגיעו כדי לסייע בפינוי הכבשים אך כוח צבאי שהגיע למקום פיזר אותם באמצעות גז מדמיע ורימוני הלם. התושבים חזרו לבתיהם לאחר כחצי שעה.
אבו-נעים פנה אל המת"ק הישראלי והודיע על האירוע, אך עשרה ימים לאחר מכן איש לא יצר עמו קשר.
בעדות שמסר לתחקירן בצלם, איאד חדאד, סיפר אבו-נעים על הדריסה:
בזמן שרעיתי את העדר שמתי לב פתאום שאש משתוללת לא רחוק מחוות מתנחלים חדשה שיש בה שלושה קראוונים. חששתי שיחשדו בי בהצתה והתרחקתי עם העדר מהר בחזרה לדיר שלנו. כשהייתי במרחק של 150 מטרים מהבית ראיתי שתי מכוניות מגיעות במהירות מכיוון עדי עד. בהתחלה חשבתי שהמכוניות נוסעות לכיוון השריפה אבל במקום זה הן המשיכו לכיוון שלי. התחלתי לחשוש באמת וניסיתי להתקדם יותר מהר כדי להתרחק מהם. עליתי על החמור והתחלתי להאיץ בצאן. אחרי שהתקדמתי 100-70 מטרים המכוניות הגיעו אליי וראיתי שברכב הראשון יושבים ארבעה מתנחלים רעולי פנים. שלושה מהם הוציאו את פלג הגוף העליון מהחלון. שניים, שישבו במושב האחורי, החזיקו אלות וזה שישב ליד הנהג היה חמוש באקדח. הרכב השני היה רכב של ביטחון ההתנחלות ובו נהג "מאיר", מתנחל קיצוני שידוע באזור בתוקפנות שלו. הרכב הראשון התחיל לדרוס בכוונה, בצורה מטורפת, את הכבשים והטלאים. פשוט רדפו אחריהם והתנגשו בהם - בגוף, בראש וברגליים - בלי טיפת רחמים. הם המשיכו לפגוע בהם שוב ושוב.
השומר של המאחז נסע במרחק של לא יותר מ-30-20 מטרים מאחוריהם ונעצר. המכונית הראשונה המשיכה לדרוס כבשים ואני צעקתי והתחננתי בפניהם שיפסיקו. צעקתי: ״תתביישו לכם, מה הכבשים עשו לכם?? מספיק! מה אתם עושים? אין לכם רחמים״. אבל הקריאות שלי נפלו על אוזניים ערלות. נראה שהם נהנו מהדריסה וההרג.
אחרי שתי דקות בערך הם ראו את אחי ואת אבא שלי וחבר שלו שהגיעו אלינו, ואז המתנחלים הסתובבו וחזרו לכיוון עדי עד.
התחלנו לבדוק את הכבשים ולפנות אותן. ארבע כבשים נהרגו במקום ועוד ארבע גססו ומתו למחרת. פינינו אותן וטיפלנו ב-12 כבשים שנפצעו וסבלו מחבורות או שברים. 7 כבשים הפילו. אחרי כמה ימים ראינו שהמצב של הכבשים שנפגעו ממשיך להדרדר אז הזמנו וטרינר.
האירוע הזה הגביר את החרדה שאנחנו מרגישים כל הזמן כשאנחנו מסתובבים באזור הזה, שהפך למסוכן בשבילנו. אנחנו מגיעים לפה כבר עשרים שנה. המתנחלים השתלטו כבר על רוב השטחים בסביבה שלנו והם מונעים מאיתנו לרעות בהם את הצאן. לא נשארו לנו הרבה ברירות אחרות.
הצלחתי להשיג מספר טלפון של קצין בקישור הישראלי, והתקשרתי אליו בערך שעה אחרי המקרה. הוא הבטיח לי שהוא יגיע למקום ויעזור לי להגיש תלונה, אבל עד עכשיו הוא לא הגיע. זוהי רק עוד הוכחה לזה שאין למי לפנות. כל מה שנותר לנו הוא להתלונן לאללה על הבעיות שלנו.