דיווחים

בצלם מפרסם היום ממצאים של סקר דעת קהל חדש. הסקר, שנערך על-ידי ד״ר דליה שיינדלין וד״ר ח׳ליל שקאקי, בדק לראשונה מה כל בני האדם החיים תחת שליטה ישראלית – ישראלים יהודים ופלסטינים ונתינים פלסטינים בגדה המערבית כולל מזרח ירושלים וברצועת עזה – חושבים על המצב, על חייהם ועל העתיד ומציג ניתוח של הממצאים כיחידת אוכלוסייה אחת, במקום כשתי אוכלוסיות נפרדות. הסקר מצא ש-45% אחוזים מהאוכלוסייה בין הירדן לים סבורים כי הגדרת המונח ״אפרטהייד״ כפי שהוצגה בשאלון הסקר מתאימה, או מתאימה מאוד, לתיאור המשטר הישראלי.

ביום ראשון, 21.2.21, עצרו חיילים את שני האחים אווס ומוחמד סלאח א-דין, בני 10 ו-8, תושבי העיירה חיזמא, כשרכבו על אופניים ליד ביתם. החיילים עיכבו את השניים במשך כשעתיים, בטענה כי יידו לעברם אבנים. לאחר-מכן הם הובילו אותם כשהם אזוקים לנקודה סמוכה לכביש שמחוץ לעיירה שם תחקרו אותם, ומשם הסיעו אותם לבסיס צבאי סמוך. רק בשעות הערב המאוחרות הועברו הילדים לידי המשטרה הפלסטינית, והוחזרו לביתם בסביבות השעה 22:30 בלילה. מעצר ילדים בני שמונה ועשר - מתחת לגיל האחריות הפלילית, כשהם אזוקים ומבלי שהם והוריהם יודעים מתי יחזרו לביתם – אינו חוקי, ובוודאי שאינו מוסרי.

חמישה ילדים פלסטינים בני 13-9 קטפו צמחי מאכל באזור המאחז חוות מעון, ונמלטו כשמתנחלים התקרבו אליהם. המתנחלים וכלי-רכב צבאיים רדפו אחריהם הילדים עד לקהילה פלסטינית סמוכה, שם עצרו אותם, למרות שרובם מתחת לגיל האחריות הפלילית. אין כל דרך להצדיק את התנהלות הקצינים הבכירים שהיו בשטח, המתעלמת מהטראומה הכרוכה במעצר ילדים, ממנו יש להימנע אלא במקרים חריגים בהחלט ובהעדר כל חלופה אחרת. התנהלות זו משקפת את תפיסתה של ישראל, הרואה במעצר קטינים ואף בהעמדתם לדין חלק משגרה ראויה. תפיסה זו נוגדת עקרונות בסיסיים של צדק וסותרת את הוראות המשפט הבינלאומי.

בליל יום שני, 1.3.21, נכנסו שוטרי מג"ב ומסתערבים של המשטרה לבית משפחת עבייד שבאל-עיסאוויה שבמזרח ירושלים ותקפו באלימות את מרוואן עבייד ובנו טארק, שנעצר. לאחר מכן נכנסה לשכונה מכת"זית של המשטרה והתיזה נוזל מצחין ברחבותיה ולתוך בית. עבייד נחקר במשטרה ואז פונה לבית חולים בשל סימני המכות שעל פניו. למחרת הוארך מעצרו ביומיים והוא שוחרר בערבות למעצר בית של שלושה ימים נוספים. אלימות משטרתית זו היא חלק מהתנהלות מתמשכת של המשטרה בשכונה, ומהווה ביטוי נוסף לדיכוי של תושבי מזרח-ירושלים בידי ישראל, שמטרתו לדחוק אותם מבתיהם ולשמר את עליונותה הדמוגרפית של האוכלוסייה היהודית בעיר.   

ביום ראשון, 29.11.20, נכנסו חיילים למחנה הפליטים אל-ערוב. נערים יידו אבנים לעבר החיילים, שהשליכו לעברם רימוני גז והלם. החיילים הכו קשות את אחד הנערים, מוחמד מוקבל, בן ה-16, שברו את לסתו ועצרו אותו ונערים נוספים. מוקבל נותח והוחזר למעצר ממנו שוחרר רק לאחר 26 יום, לאחר שבקשת התביעה למעצרו עד תום ההליכים נדחתה בשתי ערכאות. ישראל מתהדרת בחוקים ונהלים שנועדו לכאורה לשמור על זכויות קטינים, אך בפועל היא עוצרת מדי שנה מאות קטינים פלסטינים, תוך הפרה שיטתית ומערכתית של זכויותיהם.

ביום שישי, 5.2.21, בשעות הערב, המתינו שלושה צעירים תושבי מחנה הפליטים ג'לזון למונית בסמוך לכניסה הדרומית לכפר סילוואד . ג'יפ צבאי הגיע למקום ושלושת הצעירים ברחו לכיוון הכפר. ארבעה חיילים שירדו מהג'יפ ירו לעברם אש חיה ופצעו שניים מהם. אין כל דרך שבה ניתן להצדיק את הירי בשניים, בעת שנמלטו מהחיילים ולא סיכנו אותם או כל אדם אחר. מקרה זה אינו חריג והוא ביטוי נוסף למדיניות הפתיחה באש של ישראל בשטחים, שיישומה יימשך כל עוד ברור לכל האחראים לה, כולל הקצינים בשטח והיועצים המשפטיים המכשירים אותה – שלא יידרשו לשלם על כך כל מחיר.

בכל יום – ובעיקר בכל לילה – נכנסים חיילים לבתי פלסטינים. פלישות כאלה למרחב הפרטי הן כבר מזמן חלק בלתי נפרד מפעילותם של כוחות הביטחון בגדה המערבית. פלסטינים יודעים שחיילים עלולים להיכנס כך סתם לביתם, לפלוש לחדרי השינה, להעיר את ילדיהם ולחטט בחפציהם. הבית, שעבור רובנו הוא מרחב בטוח, אינו כזה עבור פלסטינים. השליטה, ההשפלה והדיכוי חודרים גם אליו. במהלך אוקטובר-נובמבר 2020 נכנסו כוחות הביטחון ל-493 בתים בגדה המערבית. בשבועיים האחרונים פרסמנו תיאורים של פלישות לבתים במחוזות רמאללה, קליקליה וטול-כרם. להלן תיאורן של כמה פלישות לבתים במחוז חברון בחודשים אלה.

בכל יום – ובעיקר בכל לילה – נכנסים חיילים לבתי פלסטינים. פלישות כאלה למרחב הפרטי הן כבר מזמן חלק בלתי נפרד מפעילותם של כוחות הביטחון בגדה המערבית. פלסטינים יודעים שחיילים עלולים להיכנס כך סתם לביתם, לפלוש לחדרי השינה, להעיר את ילדיהם ולחטט בחפציהם. הבית, שעבור רובנו הוא מרחב בטוח, אינו כזה עבור פלסטינים. השליטה, ההשפלה והדיכוי חודרים גם אליו. במהלך אוקטובר-נובמבר 2020 נכנסו כוחות הביטחון ל-493 בתים בגדה המערבית. בשבוע שעבר פרסמנו תיאור של פלישה לבתים בכפר כובר שבמחוז רמאללה. להלן תיאורן של שתי פלישות כאלה, אחת במחוז טול-כרם ואחת במחוז קלקיליה.

מדי יום נכנסים לישראל לצורך עבודה אלפי פלסטינים תושבי הגדה המערבית, ללא היתר. המדינה מודעת היטב למציאות זו, המשרתת אותה ומבטיחה לה כוח עבודה זול ומוחלש. למרות זאת, הצבא מציב מדי פעם חיילים היורים אש חיה ממארב בעובדים העוברים בפרצות. בשלושה מועדים בחודשים ינואר-פברואר 2021, ירו חיילים בעובדים שעברו בפרצות בגדר באזור פרעון וברטעה א-שרקיה, ופצעו לפחות 12 מהם, בהם נער בן 16. היות שמדובר ביישום מדיניות, ברור שאיש לא ייתן על כך את הדין – לא החיילים שירו, לא מפקדיהם שתכננו אותו, לא היועצים המשפטיים שאישרו את המדיניות ולא הדרג הצבאי הבכיר.

כחלק מיישומו של משטר האפרטהייד שמקיימת ישראל בין הים לירדן, היא מטילה הגבלות קיצוניות על תנועת פלסטינים בין הגדה המערבית לבין רצועת עזה. הגבלות אלה מונעות מאלפי משפחות בהן אחד מבני הזוג הוא תושב הרצועה והשני תושב הגדה לקיים חיי משפחה ושגרת חיים הגיונית. משפחות אלה ניצבות בפני בחירה בלתי אפשרית: בין חיים יחד ברצועת עזה – תוך ניתוק מהמשפחה שנותרה בגדה, לבין חיים בנפרד. הקמת משפחה, חיים משותפים עם בן זוג ועם הילדים, שמירה על קשר עם המשפחה המורחבת הם הקשרים האנושיים הראשוניים והבסיסיים ביותר, אך עבור פלסטינים הם הופכים לבלתי ניתנים להשגה.