דיווחים

בשכונת ואדי יאסול שבין אבו תור לסילוואן גרים, לפי נתוני אוצ'ה, קרוב ל-500 בני אדם, ואת כולם מתכננת העירייה לעקור מבתיהם. התושבים הקימו את השכונה בראשית שנות התשעים, בשטח שנמצא בבעלות פלסטינית פרטית אך הוגדר על-ידי העירייה כשטח ירוק כדי למנוע בנייה פלסטינית, כפי שנעשה באזורים רבים אחרים במזרח העיר. העירייה הוציאה צווי הריסה לבתים ואלה אושרו על-ידי שופטים, הבוחרים להתעלם מהמציאות וממדיניות העירייה ולהתמקד בשאלות טכניות בלבד.

בצלם מפרסם היום תחקיר על סבב הלחימה האחרון. במהלך סבב זה הרגו הזרועות הצבאיות הפלסטיניות 4 אזרחים ישראלים. ירי על אוכלוסייה אזרחית בתוך ישראל הוא בלתי חוקי ובלתי מוסרי. במהלך אותה תקופה הרגה ישראל 25 פלסטינים, בהם 13 שלא השתתפו בלחימה – שניים מהם קטינים. זאת במסגרת מדיניות בלתי חוקית ובלתי מוסרית של תקיפת בתי מגורים שמיישמת ישראל ברצועת עזה מזה שנים ארוכות ושכתוצאה ממנה נהרגו כבר אלפי אזרחים, מאות מהם קטינים.

סגירת הרצועה וניתוקה משאר העולם כולאים את תושביה בתוך שוק עבודה סגור, קטן, ללא כל אפשרות פיתוח וללא כל עתיד. כלכלת עזה נמצאת בשפל חסר תקדים, לאחר 12 שנות מצור, ו-19 שנים שבמהלכן פועלת ישראל לניתוקה מהגדה המערבית ומאז ביטלה את היתרי העבודה של תושביה בישראל. בשנת 2018 עמד שיעור האבטלה ברצועה על %52. ישראל יכולה, אם רק תרצה, להביא לשינוי מיידי במציאות זו, אך היא בוחרת לכפות על תושבי הרצועה קיום חסר תקווה זה.

היום, במלאות 52 שנים לכיבוש הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה, אנו מציגים פרויקט אינטראקטיבי חדש, ׳משול והפרד׳. הפרויקט ממחיש את האמצעים השונים שבהם השתמשה ישראל כדי לנגוס במרחב הפלסטיני במהלך העשורים החולפים; כיצד ישראל ריסקה אותו ליחידות שטח מצומצמות ומנותקות זו מזו והפרידה בין פלסטינים מאזורים שונים ובין פלסטינים לישראלים. הפרויקט פותח בשיתוף עם  ופותח בשיתוף עם מכון המחקר Forensic Architecture.

בכל יום ישראל קובעת כיצד ייראו חייהם של תושבי הגדה, בזמן שלהם אין כל אפשרות להשתתף בהכרעות הנוגעות לעתידם. ישראל משתמשת בכוחה באלימות ובשרירותיות תוך הפגנת זלזול בוטה בחייהם, בשלומם ובאיכות חייהם של הפלסטינים.

ביום ראשון הקרוב יחול ״יום ירושלים״ בו חוגגת ישראל את סיפוחם של 70 אלף דונם משטח הגדה. עבור התושבים הפלסטינים אין שום סיבה למסיבה, ישראל מתייחסת אליהם כאל מהגרים לא רצויים בעירם שלהם ומיישמת מדיניות שמטרתה לסלק אותם מביתם ומעירם. אחד הכלים בהם משתמשת ישראל הוא העדר תכנון והריסה: ראשית לא מכינים עבור שכונות פלסטיניות תוכניות מתאר, ואז כשפלסטינים בונים ללא היתר (כי כל אחד חייב בית), הורסים את ביתם או מאיימים בכך. מ-2004 הרסה ישראל לפחות 848 בתים במזרח ירושלים והותירה לפחות 2960, מתוכם 1596 ילדים, ללא קורת גג.

ביום ראשון, 5.5.19, בשעות הערב, ניגשו שני חיילים למכוניות פלסטיניות שחנו ליד השער הסגור שהציב הצבא, החוסם את הכניסה ברכב לשכונת ג'אבר. החיילים דרשו מבעלי מכוניות להזיזן מהמקום, ואחד מהם החל לחבוט בהן עם קנה הרובה שלו. החיילים איימו על בעלי המכוניות כי אם ישובו לחנות במקום הם יפגעו במכוניותיהם. בין אם מדובר בהוראה מלמעלה ובין אם ביוזמה פרטית של החייל – אירוע זה הוא חלק ממדיניות ההתעמרות הכללית של הצבא בתושבי מרכז העיר חברון. לכן, גם הפעם, איש לא ייתן על את הדין על המעשה.

ביום שישי, 17.5.19, הציתו מתנחלים שדות לא מעובדים בבורין ובעסירה אל-קיבילייה. בשני המקומות מתנחלים יידו אבנים לעבר תושבי הכפרים, ובעסירה אל-קיבילייה, שם השטח מפוקח על-ידי מגדלי שמירה צבאיים, מתנחל אף ירה באוויר. חיילים שעמדו לידם לא עצרו אותם, ומנעו מהפלסטינים להתקרב לאדמותיהם הבוערות.

נכון לסוף חודש אפריל 2019, ישראל מחזיקה 5,152 אסירים ועצירים (להלן אסירים) המוגדרים כ"ביטחוניים". רובם המכריע מוחזק במתקני כליאה הנמצאים בתוך שטחה הריבוני של ישראל והמדינה מנצלת עובדה זו כדי להטיל הגבלות קיצוניות על ביקורי משפחות האסירים הפלסטינים, ובמיוחד על משפחות האסירים מרצועת עזה. בין היתר, נאסרו ביקורים של אחים ואחיות של אסירים מהרצועה, אלא אם כן הוריהם נפטרו או חלו במחלה קשה וגם אז רק פעם בשישה חודשים, בכפוף לתיאום מיוחד. בעדויות שמסרו לתחקירני בצלם סיפרו תושבי הרצועה שאחיהם כלואים בישראל על העומס הנפשי הקשה שמטיל איסור זה.

חסימת כבישים בכפרי הגדה הפכה כבר מזמן לאחת משיטות הדיכוי השגרתיות בהן משתמשת ישראל נגד תושבי הגדה. כך, למשל, כאשר נטען שצעירים פלסטינים מכפר כלשהו יידו אבנים או בקבוקי תבערה על כלי-רכב ישראליים בכבישים באזור, הצבא מעניש את כל תושבי אותו כפר והכפרים הסמוכים לו באמצעות חסימת הדרכים. בחודשים מארס-אפריל חסם הצבא דרכים לארבעה כפרים בטענות כאלה. החסימות, שאינן חוקיות, משבשות באופן קיצוני את חיי התושבים, כופות על התושבים חיים בחוסר ודאות וגורמות לתסכול ולבזבוז זמן יקר. לפגיעה כזאת אין ולא יכולה להיות כל הצדקה מוסרית או משפטית.