דיווחים

במהדורות החדשות דנים ב"תכנית הסיפוח" וב"חוק ההסדרה" – אך ישראל עסוקה, כמו בעשרות השנים האחרונות, בקביעת עובדות בשטח. כן סיפוח או לא סיפוח – כלי ההרס פועלים בשטח כבר שנים וישראל לא מפסיקה לנסות לגרש מבתיהם פלסטינים שאת אדמתם היא חומדת. היא עושה את זה תוך הפגנת אדישות מוחלטת לפגיעה הקשה ברכושם, בפרנסתם, בתשתיות המים והחשמל שהקימו בעצמם וביכולתם לתכנן את חייהם. לפעמים מדובר בקשישים, לפעמים בהורים לילדים, ובדרך כלל יש להם אדמות. הדבר היחיד שאין להם, וישראל דואגת שלעולם לא יהיה להם, הוא היתרי בנייה.

בחודש שעבר הגבירה ישראל את קצב הריסת הבתים בגדה המערבית: 151 פלסטינים איבדו את ביתם, בהם 84 קטינים. זאת, על אף הסכנה הברורה הגלומה באובדן קורת גג בימים אלה, בהם מגיפת הקורונה ממשיכה להתפשט ברחבי הגדה המערבית.

זהו סיפורו של מפעל אחד – מפעל שרף לצינורות גז ועיצוב מתכות. של הבעלים שלו, יוסף רבאח שרף, שזוכר היטב את הימים שבהם ההזמנות זרמו. ושל שניים מעובדיו, עטא אבו עריבאן וח'ליל אבו עמארנה, ששכחו כבר איך נראית משכורת חודשית. מפעל שרף הוא רק אחד מני רבים שהתמוטטו כתוצאה ממדיניות המצור שמיישמת ישראל ברצועת עזה מאז 2007. כחלק ממדיניות זו, הפכה ישראל את הרצועה לכלא הפתוח הגדול בעולם, והתוצאות בהתאם: הכלכלה קרסה, מאות מפעלים נסגרו, שיעורי האבטלה זינקו ומאות אלפים תלויים בסיוע הומניטארי. 65% מתושבי ותושבות הרצועה הם צעירים בני 24 ומטה, שההווה שלהם בלתי נסבל והעתיד אינו נושא איתו כל תקווה לשינוי.

מתחילת מאי 2020 תיעד בצלם ארבעה אירועים בהם ירו חיילים ממארב ברגלי פלסטינים שניסו להיכנס לישראל לצורכי פרנסה דרך פרצות בגדר ההפרדה מדרום לטול כרם ומקרה נוסף שבו חיילים היכו קשות נער בן 15 באותן נסיבות. בנוהל מצמרר החיילים טפלו במקום בארבעה מהפצועים, שהועברו לאחר-מכן באמבולנס ישראלי למחסום, צולמו ורק אז פונו באמבולנס פלסטיני לבית חולים. אין כל דרך להצדיק פגיעה זו באנשים שלא סיכנו איש, ואין מדובר ביוזמה מקומית של חיילם אלא ביישום מדיניות של הצבא. בהתחשב בכך, מובן גם שאיש לא יידרש לתת את הדין על מעשים אלה – לא מי שביצעו אותם ולא מי שאישרו את ביצועם.

מאז שנת 2012 הצבא מתייחס לשיכון, שמצפון-מערב לשכם, כאל מחנה אימונים צבאי, רכושו הפרטי – לשימושו בהתאם לנוחותו. על פי תפיסתו, חיילים רשאים – בכל עת שהצבא ימצא לנכון – להיכנס לשיכון, לירות ירי חי ורימוני הלם בין הבתים ולישון בהם. זאת, תוך התעלמות מוחלטת מכך שמדובר ברכושם הפרטי של בני אדם שהשקיעו בו את מיטב כספם ותוך התייחסות למשפחות המעטות החיות בשיכון כסטטיסטים במשחק המלחמה הצבאי, שניתן לעכב, לחפש בבתיהן, להעיר את ילדיהן באישון לילה, לשלח בהם כלבים. – הכל כחלק מ"שגרת האימונים".

ב-13.5.20, במהלך כניסה של הצבא למחנה הפליטים אל-פוואר, ירה צלף ממרחק של כמאה מטרים בראשו של זייד קייסיה, בן 17, והרג אותו, בעת שעמד על גג ביתו. קייסיה לא סיכן את חייו של איש כשנהרג והיה הרחק ממקום העימותים עם הצבא. דובר צה"ל הודיע כי נפתחה חקירת מצ"ח, אולם מטרתן של חקירות אלו אינה הגעה לחקר האמת, והן רק חלק ממנגנון הטיוח של הפרקליטות הצבאית. מדיניות זו מאפשרת לירי הקטלני, הבלתי חוקי והבלתי מוסרי בפלסטינים להימשך ללא הפרעה, שהרי ממילא איש לא נדרש לתת את הדין – לא החיילים, לא מפקדיהם, לא אלה שניסחו את ההוראות ולא אלה המטייחים את המעשים

מתחקיר בצלם עולה כי בשבועות האחרונים חיילים יורים שוב שוב ירי מכוון במכלי מים על גגות בתי הכפר קדום ומנקבים אותם, במהלך ההפגנות השבועיות נגד סגירת היציאה המזרחית מהכפר. מתחילת אפריל פגעו חיילים בלפחות 24 מכלי מים על גגות בתים, בחלקם כמה פעמים. ירי זה הוא התעמרות לשמה ומהווה ענישה קולקטיבית על מאבק התושבים למען פתיחת הכביש. בימים אלו של קורונה, כשנדרשת הקפדה יתירה על היגיינה ורחיצת ידיים, התנהלות זו חמורה עוד יותר. העובדה שהירי נמשך שבועות ללא הפרעה מעידה על כך שהוא זוכה לכל הפחות לגיבוי המפקדים בשטח, ומבטאת את זלזולם בחייהם וברכושם של תושבי הכפר.

אנו עומדים בסולידריות עם עמיתנו מאמנסטי אינטרנשיונל, ליית׳ אבו זיאד, בדרישה מישראל לבטל את הגבלות התנועה שהטילה עליו ואשר מונעות ממנו כל יציאה מהשטחים. הדיון בעתירתו נגד הגבלות אלו יתקיים ב-31 במאי. הפגיעה באבו זיאד היא ביטוי נוסף להחרפת צעדי הרדיפה והענישה שנוקטת ישראל נגד ארגוני זכויות אדם, מניעת הכניסה של פעילים בינלאומיים ואנשי ארגוני זכויות אדם והקמת משרד ממשלתי העוסק בגיבוש רשימות שחורות ובצנזורה.

הדו"ח "זאת ירושלים: גזל ואלימות באל-עיסאוויה" מתאר את מציאות החיים בשכונה המזרח ירושלמית אל-עיסאוויה, 53 שנים לאחר שסופחה לישראל. בשנה האחרונה השכונה היא מוקד של חיכוך קבוע ויומיומי בשל מבצע משטרתי שעיקרו התעמרות בתושבי השכונה. ואולם מבצע זה הוא רק חלק מהתמונה. בדו"ח מנתח בצלם את המדיניות שמיישמת ישראל בשכונה מאז סיפחה אותה לשטחה, מדיניות המושתתת על גזל קרקעות, הזנחה מכוונת, היעדר תכנון – ואלימות משטרתית, אשר מיושמת באופן קיצוני בשכונה זו.

במהלך מגפת הקורונה קבעה ישראל כי תושבי הגדה שירצו להמשיך בעבודתם בישראל לא יורשו לשוב לבתיהם, מחשש להדבקה, ואולם הרשויות לא קבעו כל הנחיות להלנתם בישראל וחלקם נאלצו לישון באתרי הבנייה עצמם, בתנאים בלתי ראויים. היום, יום הפועלים הבינלאומי, אנחנו מביאים את סיפוריהם של שלושה פועלים.