דיווחים

 

ב-1.9.20, במהלך הפגנה נגד הפקעתם של יותר מ-700 דונם מאדמות הכפרים שופה וא-ראס שבמחוז טול כרם עבור אזור התעשייה "בוסתני חפץ", דחף קצין מפגין, הפיל אותו ארצה ודרך על צווארו. כשניסו חבריו של המפגין לפנותו מהמקום והכניסו אותו למכונית ניפץ הקצין את חלון הנהג ואיים לירות בו אם ייסע. ביום שני, 21.9.20, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר פשטו כ-15 חיילים על ביתו של ח'יירי חנון ועצרו אותו. הצבא הצדיק כדרכו את התנהלות החיילים, שבאה על רקע האיסור הגורף שישראל מטילה על מימוש זכותם של פלסטינים להפגין. גיבוי אוטומטי זה אינו אלא חלק מההצדקה הגורפת שמעניק משטר הכיבוש, שוב ושוב, לאלימות השגרתית שאנשי כוחות הביטחון מפעילים כלפי פלסטינים.

בליל ה-19.8.20 הציבו חיילים מארב ליד כביש הסמוך לכפר דיר אבו משעל, וירו ירי חי בשלושה נערים שהתכוונו להניח עליו בלון גז וצמיגים ולהדליקם. מהירי נהרג אחד מהם, מוחמד מטר, והשניים האחרים נפצעו. מפרסומים בתקשורת עולה כי הוחלט מראש לטפל ב"נסיונות להניח מטענים מאולתרים" במקום באמצעות ירי קטלני. זוהי התנהלות בלתי חוקית ובלתי מוסרית שאין כל דרך להצדיקה. בנוסף לכל זה, זימן השב"כ את הוריו של מטר לאחר האירוע ודרש מהם לזהות את בנם המת בתמונה, מבלי להסביר להם דבר. מאז, מחזיקה ישראל בגופתו של מטר ומסרבת לאפשר את קבורתה.

באוגוסט תקפו מתנחלים מספר פעמים בתים ורכוש בכפר עסירה אל-קיבלייה שבמחוז שכם, לרוב בליווי חיילים, שלא עשו דבר כדי להגן על הפלסטינים. תושבי הכפר, שהוקף בהתנחלויות, סובלים מזה שנים מהתקפות חוזרות ונשנות של מתנחלים. תקיפות אלה – שכמותן מתרחשות בכל רחבי השטחים – הן חלק מאותה מדיניות מוכרת של ישראל, במסגרתה מעשי אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים אינם נחשבים למעשים פליליים או אפילו למעשים לא לגיטימיים. להיפך: המדינה נותנת להם כמעט תמיד גיבוי מלא, בהיותם משרתים את מטרותיה. להלן עדויותיהם של כמה מתושבי הכפר.

ב-12.8.20, בעקבות המשך הפרחת בלוני התבערה מרצועת עזה לשטח ישראל, שבה והגבילה ישראל את טווח הדיג בדרום רצועת עזה מ-15 מיילים ימיים לשמונה. ב-16.8.20 סגרה ישראל את הים לחלוטין בפני הדייגים וב-2.9.20 שבה ופתחה אותו לטווח 15 מיילים ימיים. אין זו הפעם הראשונה, ומן הסתם אף לא האחרונה, שישראל מגבילה את טווח הדיג בעילה זו. ההגבלות מתווספות להגבלות הקשות שמטילה ישראל על ענף הדיג מזה שנים, הביאו מזמן לקריסתו וכופות על מי שממשיך לעסוק במקצוע תנאי עבודה מסוכנים ובלתי נסבלים, כמו גם עוני מרוד. להלן עדויות שגבתה תחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד, מנשותיהם ואמהותיהם של דייגים ומוכרי דגים ברצועה, בהן הן מתארות את שגרת חייהן בצל האיסורים והמגבלות.

ב-9.7.20 בשעות הערב המאוחרות רדפו חיילים אחר נערים שהשליכו בקבוק תבערה לעבר מוצב צבאי בכניסה לכפר כיפל חארס, ירו לעברם תוך כדי מרדף כשהם מסכנים את חייהם ופצעו אחד מהם. מתחקיר בצלם עולה כי החיילים ירו גם בעובר אורח, איבראהים אבו יעקוב, בן 34 והרגו אותו. המקרה המזעזע שב ומדגים עד כמה, עבור ישראל, זולים חייהם של פלסטינים. מהשתלשלות האירועים ומתגובות הצבא עולה כי החיילים ירו ללא הבחנה, תוך הפגנת אדישות מוחלטת לתוצאות הקטלניות – הצפויות מראש – של ירי חי בתוך מקום יישוב אזרחי.

ב- 20.8.20, גילו תושבי כפר קדום מטענים מאולתרים, מוסווים באבנים ובדים, שהניחו חיילים באזורים בהם מתקיימת ההפגנה השבועית, בפאתי הכפר. כשניסה תושב הכפר לבדוק את אחד המטענים הוא התפוצץ ופצע אותו באורח קל. במענה לשאלת כתבי "הארץ" הודה הצבא כי אכן חייליו הם שהניחו את המטענים, שהורכבו מרימוני הלם, כדי לייצר הרתעה". האירוע הוא חלק מהדיכוי האלים של ההפגנות בכפר בידי הצבא, שתיעד בצלם לאורך השנים. ככזה יש לראותו כחלק ממדיניות רשמית – ובלתי חוקית – שנועדה להרתיע את התושבים מלהביע מחאה לגיטימית על הפגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה להשתתף בהפגנות.

ב-23.6.20, בסביבות חצות, עצרו חיילים במחסום פתע מחוץ לחברון את מכוניתו של מועתסם קוואסמה, בן 24, שנסע עם שניים מחבריו. החיילים הורו לשלושה לצאת מהאוטו, העמידו אותם על שפת הכביש, ואז החלו להתגרות בקוואסמה, לעגו לו והכו אותו קשות, כשאחד מהם שומר על חבריו לבל יתערבו. לבסוף הגיע למקום ג'יפ צבאי והחיילים הורו לקוואסמה ולחבריו לחזור למכונית הסתלק מיד מהמקום. בעדותו סיפר קוואסמה: " הגעתי הביתה לפנות בוקר. אשתי והבן שלי, בן 4, חיכו לי ערים. חיבקתי אותו ופרצתי בבכי. הייתי מותש והרגשתי חסר אונים".

כשני מיליון תושבי רצועת עזה סובלים ממחסור קבוע במים, המחמיר בחודשי הקיץ. המים המסופקים להם לברזים הם מלוחים ומזוהמים ואינם ראויים לשתייה. הרבה נכתב על משבר המים בעזה בצל המצור הישראלי, על התשתיות הקורסות ועל אחריותה של ישראל לכל אלה. הפעם אנחנו רוצים להביא את סיפורם של חמישה מתושבי הרצועה המתארים את החיים במציאות בלתי נסבלת זו. בין השאר הם מספרים על המרדף המתמיד אחרי המים, על השפעת המים המלוחים על גופם, על נפשם ועל רכושם, ועל הנטל הכספי הכבד של קניית המים, שבו הם מתקשים לעמוד.

ב-25.6.20 וב-7.7.20 לפנות בוקר פשטו עשרות חיילים על שני בתים של משפחת אבו השהש המורחבת במחנה הפליטים אל-פוואר, בתואנה של חיפוש אחר שלושה מבני המשפחה. באחד הבתים תקפו החיילים כמה בני משפחה ובשני הכו קטין ושיסו כלב בו ובבני משפחה אחרים. בשני המקרים איים השב"כ לאחר הפשיטה כי החיילים ישובו לבתים אם בני המשפחה אותם חיפשו לא יסגירו עצמם. כניסות חיילים באישון לילה לבתי פלסטינים, כשהם מעירים את כל בני הבית, בהם ילדים, הפכו כבר מזמן לחלק משגרת הכיבוש האלימה. זוהי רק דוגמא נוספת לאופן שבו מנצל הצבא את כוחו, גם בימים אלה של מגפה וכשסגר מוטל על רוב הגדה המערבית.

בצהרי יום חמישי, 25.6.20, עכבו חיילים במרכז חברון את וליד ר'זאל בדרכו לעבודתו וללא כל סיבה נראית לעין הורו לו – באיומי נשק – להתפשט. ר'אזל הוריד את חולצתו ונשאר בגופיה, אך החיילים לא הסתפקו בכך ואף סירבו לאפשר לו להתפשט במקום נסתר מעיני הציבור. קרובי משפחתו של ר'זאל ואנשים נוספים נחלצו לעזרתו ולמקום הגיע ג'יפ עם חיילים נוספים ולבסוף הובל ר'זאל לתחנת המשטרה. הוא עוכב בחצר התחנה למשך כשלוש שעות ושוחרר בלא כלום. אין זה מקרה חריג אלא חלק מהשגרה האלימה המוכרת היטב לתושבי חברון ושאר הגדה המערבית, הכוללת תקיפות פיזיות, איומים, עלבונות והשפלות ועוד.