דילוג לתוכן העיקרי
כרזה לזכרו של איבראהים אבו יעקב על דלת בית המשפחה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 12.7.20
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים ירו על נערים שנחשדו בהשלכת בקבוק תעברה והרגו תושב שטייל במקום

איבראהים אבו יעקב
איבראהים אבו יעקוב

ביום חמישי, 9.7.20, בסביבות השעה 22:00, ירו חיילים לעבר שני נערים בני 15 בכניסה לכפר כיפל חארס שבמחוז סלפית. בכלי התקשורת דווח כי לטענת הצבא הירי בוצע לעבר פלסטינים שהשליכו בקבוק תבערה לעבר מוצב צבאי בכניסה לכפר. מתחקיר בצלם עולה כי החיילים רדפו אחרי שני נערים וירו בהם תוך כדי כך, כשהם מסכנים את חיי הנערים ללא הצדקה. כתוצאה מכך, אחד הנערים נפצע ברגלו מהירי ונזקק לניתוח. הנער השני נמלט מהמקום.

באותו אירוע נהרג איבראהים אבו יעקוב, בן 34, תושב הכפר. על פי תחקיר בצלם, בעת האירוע עבר אבו יעקוב באזור ברגל עם חברו, היית'ם חאמד בן ה-35, במסגרת טיול הערב הקבוע שלהם. הם עברו בביתו של חבר שלישי בצדו הדרומי של הכפר כדי להציע לו להצטרף אליהם, אך משגילו שאינו בבית שבו על עקבותיהם והחלו לצעוד לצדו השני (הצפוני) של הכפר. בית החבר נמצא במרחק של כ-300 מטר מהמגדל הצבאי המוצב בכניסה הדרומית של הכפר.

היית'ם חאמד במקום בו נורה חברו. הכביש שמאחוריו מוביל לכניסה הראשית לכפר ולמגדל הצבאי המוצב בה. מימין ניתן לראות את גגו האדום של בית החבר ממנו שבו. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 12.7.20.

השניים הספיקו להתקדם רק כמאה מטרים מהבית, ואז נפגע אבו יעקוב בגבו מירי חיילים שרדפו אחרי שני הנערים, ממרחק של כ-200 מטרים. מיד לאחר מכן עברה במקום מכונית שבה ישב תושב הכפר. יחד עם חברו שנהג במכונית, השניים העלו אליה את אבו יעקוב ונסעו לכיוון הכניסה הראשית לכפר. חיילים שעמדו שם, סביב הנער הפצוע ברגלו, ירו באוויר כשהתקרבו וכיוונו לעברם את כלי הנשק שלהם. בלית ברירה, הנהג נאלץ לשוב על עקבותיו ונסע בדרך אחרת עד לבית החולים בסלפית, שם גילו הרופאים כי הקליע חדר בין שכמותיו של אבו יעקוב ויצא דרך צווארו. לאחר נסיונות החייאה כושלים שנמשכו כחצי שעה, קבעו הרופאים את מותו.

במהלך האירוע החיילים ירו גם לעבר שתי מכוניות – מכונית חונה ומכונית שעברה במקום. איש מנוסעיה לא נפגע.

המקרה המזעזע שב ומדגים עד כמה, עבור ישראל, זולים חייהם של פלסטינים. מהשתלשלות האירועים ומהתגובות שמסר הצבא עולה כי החיילים ירו ללא הבחנה לאחר שהושלך לעבר המוצב הממוגן בקבוק תבערה. כל זאת תוך הפגנת אדישות מוחלטת לתוצאות הקטלניות – הצפויות מראש – של ירי חי בתוך מקום יישוב אזרחי. התנהלות אדישה זו מאפיינת גם את מערכת אכיפת החוק הצבאית, אשר עוסקת בעיקר בטיוח החקירות של אירועים מסוג זה, תוך התעלמות מהשלכותיה של מדיניות זו – המאפשרת לחיילים להמשיך לירות ירי קטלני בלי שיינקטו נגדם צעדים כלשהם.

תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי גבתה עדויות מעדי ראייה לתקרית.

היית'ם חאמד תיאר בעדות שמסר ב-12.7.20 את שהתרחש:

היית'ם חאמד. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 12.7.20

בשעה 21:45 התקשרתי לחבר שלי, איבראהים אבו יעקוב, ושאלתי אותו אם הוא רוצה לצאת להליכה כמו שאנחנו עושים כל יום אחרי העבודה. אחר כך הלכתי לבית שלו ומשם יצאנו ביחד לכיוון ביתו של סאלח, שנמצא במרחק של 300 מטר בערך מהמגדל הצבאי שבכניסה הדרומית לכפר. הגענו לבית שלו, אבל הוא לא היה שם, אז התחלנו לחזור לכיוון הכפר.

הספקנו להתרחק מהבית של סאלח בערך מאה מטרים ואז שמעתי שלוש או ארבע יריות. איבראהים מיד אמר: ״פגע בי כדור בחזה. תתקשר למשפחה שלי״. הסתכלתי עליו ונדהמתי לראות דם נוזל מצד שמאל של הצוואר שלו. החזקתי אותו והושבתי אותו על הקרקע, ואז אמרתי לו לשכב ועזרתי לו בזה. בינתיים שמעתי עוד יריות, בצרורות, אבל לפני הירי שממנו איבראהים נפצע לא שמעתי שום ירי. ביקשתי מאיבראהים את מספר הטלפון של מישהו מהמשפחה שלו והוא נתן לי את המספר של אחיו עבדאללה. התקשרתי אליו וסיפרתי לו מה קרה. אמרתי לו שאנחנו ליד הבית של ממדוח. באותו רגע עבר אחד מתושבי הכפר, סארי, במכונית עם חבר שלו. הוא ראה את איבראהים שוכב ועצר. הכנסנו את איבראהים לתוך המכונית ולפני שהספקתי לעלות גם הנהג נסע.

סארי אסעד, בן 33, תושב הכפר, הבחין באיבראהים והיית'ם בעת שישב במכונית יחד עם חברו. כך הוא תאר בעדות שמסר ב-15.7.20:

אני וחבר שלי ישבנו במכונית שלו ודיברנו. ראיתי את איבראהים והיית'ם מהכפר שלנו שהלכו בכביש ונעצרו ליד הבית הסמוך, של סאלח. אחר-כך הם הלכו, כנראה שסאלח לא היה בבית. בדרך כלל הם אוספים אותו והוא יוצא איתם להליכה.

הם בקושי הספיקו להתקדם לכיוון הכפר ואז שמעתי 3-4 יריות. שתיים או שלוש דקות אחר-כך שמענו ירי חזק ומסיבי, הוא הגיע מכיוון המגדל הצבאי שבכניסה הראשית לכפר, במרחק של בערך 300 מטרים מאתנו. אמרתי לחבר שלי "בוא נלך מכאן".

הוא התניע את המכונית ונסענו לכיוון הכפר. אחרי מאה מטרים ראינו את היית'ם ואת איבראהים, ששכב על הקרקע. שאלתי מה קרה והיית'ם ענה: איבראהים נפגע. הכנסנו אותו למושב האחורי ונסענו מהר לכיוון בית החולים סלפית, שהכי קרוב אלינו. אבל כשהיינו במרחק של בערך שישים מטרים מהמגדל הצבאי ראיתי ארבעה-חמישה חיילים במרחק של עשרה מטרים מאתנו. הם עמדו מסביב לצעיר ששכב על הרצפה. הם כיוונו אלינו את הנשק מיד וחלק מהם ירו כמה יריות באוויר. אמרתי לחבר שלי: בוא נחזור מהר, כנראה שהמצב מסוכן.

חזרנו לתוך הכפר, כדי לנסוע בדרך המערבית שמובילה לכפר חארס. עברנו ליד המקום שבו אספנו את איבראהים וראינו שהיית'ם עדיין עומד שם. עצרנו והוא נכנס למושב האחורי עם איבראהים. הוא היה בהלם.

הבית שבו גר איבראהים אבו יעקוב עם אמו. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 12.7.20

זאהר אבו יעקוב, אחיו של איבראהים, בן 48, הוזעק לבית החולים והגיע למקום כרבע שעה לאחר שאחיו נורה. בעדות שמסר ב-21.7.20:

באותו ערב אני ואחים ואחיות שלי ביקרנו את אמא שלי. בסביבות השעה 22:00 שמענו ירי ואז חבר התקשר לאחי עבדאללה ואמר לו שאחינו איבראהים נפצע מירי קרוב לכניסה הדרומית לכפר.

יצאנו לשם כולנו מהר במכוניות שלנו. אני נסעתי עם אחי מרוואן. הבית של אמא שלי נמצא במרחק של בערך 800 מטר מהמקום. כשהיינו במרחק של בערך שלושים מטרים מהמגדל הצבאי, ראינו שם בערך עשרה חיילים, חלקם עמדו מסביב לאדם ששכב על הקרקע. חשבתי שזה איבראהים אז פתחתי את הדלת של המכונית ורציתי לצאת אליו, אבל החיילים ירו באוויר. הרמתי ידיים וניסיתי לדבר איתם דרך החלון אבל הם ירו שוב.

באותו רגע התקשר אליי אחי רדוואן ואמר לי שמישהו כבר לקח את איבראהים לבית החולים בסלפית. אמרתי לו: "לא, איבראהים שוכב פה ליד המגדל". הוא אמר שזה לא הוא, אז הסתובבתי מהר ונסענו בדרך המערבית שמובילה לחארס ומשם לבית החולים. לקח לנו בערך רבע שעה להגיע.

כשנכנסנו למיון ראיתי את אחי איבראהים. הרופאים ניסו להציל אותו. אלה היו הרגעים האחרונים שלו. הוא היה מחוסר הכרה. ראיתי את הפציעה בצוואר והוא דימם מהפה. אלה היו רגעים קשים מאוד.

כשהרופא הבין שהוא לא מצליח להחיות את איבראהים הוא הודיע על מותו. הרופאים בדקו את הגוף שלו. היה לו פצע יותר קטן מהפצע בצוואר, באמצע הגב (בין הכתפיים). כולנו היינו בהלם. לא יכולתי להאמין שאיבדנו את האח שלנו. הוא בנה בית כדי להתחתן. בכל פעם שאימא הפצירה בו להתארס הוא היה עונה לה, בסדר אמא, נשארו רק כמה דברים והבית יהיה מוכן, ואז תעזרי לי להתארס לבחורה טובה. הוא הלך מאתנו ככה פתאום, הוא לא עשה כלום. הוא עבד בסופר והיה אדם שאהב לעזור לאנשים וכולם בכפר הכירו אותו ואהבו אותו. הוא מאוד חסר לנו. המוות שלו כואב מאוד לאמא שלי. הוא היה האחרון מאיתנו שעוד גר בבית והם בילו הרבה זמן ביחד והיו קשורים מאוד.