דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

בידודם של א-סוואחרה א-שרקייה וא-שיח' סעד ממזרח ירושלים

מחסום שיח' סעד. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 11.2.15.
מחסום שיח' סעד. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 11.2.15. 

א-שיח' סעד וא-סאווחרה א-שרקייה הם שני כפרים שהופרדו ממזרח ירושלים באופן מלאכותי, באמצעות חומת הפרדה בגובה שמונה מטרים. קודם לכן התקיים רצף אורבאני בין הכפרים הללו לבין מזרח ירושלים בכלל והכפרים ג'בל אל-מוכבר וא-סוואחרה אל-ר'רבייה שבדרומה בפרט. בין הכפרים התקיימו קשרים משפחתיים, מסחריים ותרבותיים ענפים. בכפר א-שיח' סעד חיים כ-2,000 תושבים ובכפר א-סוואחרה א-שרקייה, הנמצא במרחק של כשני ק"מ מצפון לו, חיים כ-6,000 תושבים.

בשנת 1967, מיד לאחר כיבוש הגדה המערבית, סיפחה ישראל לשטחה המוניציפלי של ירושלים שטחים נרחבים שהיו ממזרח לכפרים אלה. ישראל לא כללה את שני הכפרים בשטח שסופח, אולם בעשורים הראשונים שלאחר הסיפוח לא היתה לו כל משמעות על חיי התושבים והמעבר בין השטח שסופח לשאר שטח הגדה המערבית היה עניין שגרתי. מזרח ירושלים היתה עיר המחוז של תושבי שני כפרים אלה; רבים מהם עבדו בה ושם הם קיבלו שירותי בריאות וחינוך. גם תושבים שגרו בשטח שסופח עברו לעיתים לגור בכפרים אלה.

מציאות זו השתנתה באמצע שנות התשעים, אז החלה ישראל להפריד את הכפרים משטח מזרח ירושלים באמצעות חסימות ומחסומים. בשנת 2003 נקבע תוואי גדר ההפרדה באזור וב-26.08.03 החלו העבודות להקמת גדר תיל זמנית. תושבי שיח' סעד ערערו על תוואי ובחודש מארס 2006 קיבלה ועדת העררים לנושא גדר ההפרדה את ערעורם וקבעה כי "מבחינה היסטורית שיח' סעד מהווה חלק מג'בל אל-מוכבר שבתחומי ירושלים" וכי תוואי הגדר אינו מידתי ופוגע בזכויות תושבי הכפר לחיים, לחירות ולכבוד. ועדת העררים הורתה למדינה לבחון מחדש את תוואי הגדר באזור. אולם, המדינה עתרה לבג"ץ נגד החלטה זו בטענה שהוועדה התעלמה מההשלכות הביטחוניות הכרוכות בתוואי חלופי שיספח את הכפר לתחומי ירושלים. בשנת 2010 קיבל בג"ץ את עתירת המדינה ואישר בכך את תוואי הגדר באזור.

הקמת הגדר ניתקה באחת את שתי האוכלוסיות: תושבי ירושלים שנותרו מצידה המזרחי, ותושבי א-סוואחרה א-שרקייה וא-שיח' סעד שנותרו מצידה המערבי. מאז חלף כמעט עשור ותושבי הכפרים נותרו מבודדים ומנותקים מבני משפחותיהם, ממקומות עבודתם וממוקדי השירותים שנותרו בצדה השני.

מחסום א-סוואחרה א-שרקייה. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 11.2.15.
מחסום א-סוואחרה א-שרקייה. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 11.2.15.

לאחר הקמת הגדר והמחסומים באזור, קבעו הרשויות שורה של הגבלות שרירותיות על תושבי הכפרים, שהחריפו את הבידוד שנכפה על התושבים. הסדרים אלה מחלקים את התושבים לארבע קטגוריות שונות:

  1. 1,300 תושבי א-סוואחרה א-שרקייה, המחזיקים בתעודות זהות ישראליות, הגרים בצמוד למחסום א-סוואחרה א-שרקייה, או עובדים בארגונים בינלאומיים: שמותיהם של תושבים אלה מופיעים ברשימה המנוהלת במחסום א-סאווחרה א-שרקייה והם רשאים מזה כשנה לעבור במכוניותיהם במחסום זה לתוך מזרח ירושלים ובחזרה לבתיהם, בין השעות 6:00 עד 18:00 בלבד.
  2. תושבי א-סוואחרה א-שרקייה ושיח' סעד המחזיקים בתעודות זהות ישראליות (שכתובתם הרשומה היא ג'בל אל-מוכבר): רשאים לעבור רגלית במחסום א-שיח' סעד (הלוך וחזור) או במחסום א-סוואחרה א-שרקייה – לכיוון אחד בלבד (יציאה ממזרח ירושלים). לחילופין, הם נאלצים לעשות עיקוף גדול במכוניותיהם ולעבור דרך מחסום א-זעיים. נסיעה זו נמשכת כשעה.
  3. תושבי א-סוואחרה א-שרקייה המחזיקים בתעודות זהות של הגדה המערבית ובהיתרי כניסה לישראל יכולים להיכנס לעיר אך ורק ברגל דרך המחסומים א-זייתון או א-זעיים. נאסר עליהם לעבור במחסום סוואחרה א-שרקייה.
  4. תושבי א-שיח' סעד המחזיקים בתעודות זהות של הגדה המערבית ובהיתרי כניסה לישראל רשאים לעבור ברגל רק במחסום א-שיח' סעד.

תושבי מזרח ירושלים הגרים בתוך תחומי העיר ורוצים לבקר בא-סוואחרה א-שרקייה או בשיח' סעד רשאים להגיע לשם במכוניותיהם רק דרך מחסום א-זעיים. לחילופין, הם רשאים לצאת מירושלים דרך מחסום א-שיח' סעד, ברגל בלבד, אולם הם אינם רשאים להיכנס בחזרה לעיר דרך מחסום זה.

הגבלות מחמירות וסבוכות אלה מקשות מאוד על ניהול חיי היום יום ועל קיום קשרים בין תושבי הכפרים לבין שאר משפחתם שנותרה בצידה השני של הגדר. אחים ואחיות, הורים ובניהם ובנותיהם הופרדו זה מזה ובשל הקושי הרב הכרוך במעבר, רבים מהם מתראים רק לעיתים רחוקות, בחגים ובאירועים משפחתיים. בנוסף, תושבים רבים איבדו את מקומות עבודתם והם מתקשים לקבל שירותים שקיבלו בעבר בעיר.

בעיה נוספת שיצרה הגדר נוגעת לקבורה: בית הקברות המשרת את שני הכפרים נמצא בג'בל אל-מוכבר, מצידה השני של הגדר. בכל פעם שמתקיימת הלוויה של תושב א-סוואחרה או א-שיח' סעד, מתירים כוחות הביטחון במחסומים רק לחמישים מתושבי הכפרים, כולל קרובי המשפחה, להיכנס למזרח ירושלים כדי להשתתף בהלוויה. לאחר ההלוויה, מתקשים בני המשפחה לבקר בקבר בשל ההגבלות שהוזכרו לעיל.

ס.ג., נשואה ואמא לחמישה תושבת א-סוואחרה א-שרקייה סיפרה בעדות שנתנה לתחקירן בצלם עאמר עארורי:

אני ילידת ג'בל אל-מוכבר במזרח ירושלים. בשנת 1991 התחתנתי עם תושב א-סוואחרה א-שרקייה שמחזיק בתעודת זהות פלסטינית. באותם ימים, א-סוואחרה א-שרקייה וג'בל אל-מוכבר היו אזור גיאוגרפי אחד. לא היו מחסומים צבאיים ולא גדר הפרדה שהפרידו בין קרובי משפחה ואנשים. התושבים בשני האזורים שייכים לאותן משפחות. ילדתי את חמש הבנות שלי בבתי חולים במזרח ירושלים... לפני הקמת המחסומים הצבאיים ביקרתי אצל בני המשפחה שלי בג'בל אל-מוכבר מדי שבוע. הנסיעה מהבית שלי לבית שלהם ארכה חמש דקות... היום אני מבקרת את המשפחה שלי פעם בכל שלושה חודשים. כמובן שכל ביקור כולל עיכוב במחסום ושאלות ותשובות סביב תעודת הזהות. גם בני המשפחה שלי, שלפני הקמת המחסום בקרו אותי כל שבוע, מבקרים היום אותי רק באירועים מיוחדים, כמו חגים וחודש רמדאן. אבא ואימא שלי מבוגרים ולא יכולים ללכת ברגל דרך מחסום א-סוואחרה א-שרקייה כדי להגיע לבית שלי. הם מעדיפים להגיע במכונית וזה אומר שהם צריכים לנסוע דרך מחסום א-זעיים וזאת דרך ארוכה.

נ.ג., גם היא ילידת ג'בל אל-מוכבר הגרה עם בעלה בא-סאווחרה א-שרקייה, סיפרה בעדותה:

המחסום חוצץ ביני לבין בני המשפחה שלי. אמא שלי מבוגרת והיא התעוורה. היא לא יכולה להגיע אליי לבדה דרך המחסום ולעבור שם ברגל. זה קשה מדי בשבילה. לכן בדרך כלל אחד האחים שלי מסיע אותה דרך מחסום א-זעיים וזה לוקח להם שעה בערך במקום חמש דקות נסיעה. זה הפך להיות ביקור בחגים, באירועים מיוחדים ובחודש רמדאן. הביקור האחרון שלהם היה בחג הקורבן האחרון, לפני שמונה חודשים. לפני שהקימו את המחסום הייתי פשוט מתקשרת ואומרת להם שיגיעו כי בישלתי משהו שהם אוהבים ואז הם היו מגיעים תוך חמש דקות.

ההגבלות השרירותיות שקבעו הרשויות על תנועת התושבים משבשות כמעט כל היבט בחייהם: הן מנתקות משפחות ומקשות על התושבים לנהל את חיי השגרה שלהם. להגבלות אלה אין כל הצדקה ביטחונית או אחרת וקשה גם לעקוב אחרי ההיגיון העומד מאחוריהן: מדוע נקבע שחמישים אנשים דווקא יורשו להשתתף בהלוויות? מדוע רשאי אדם לעבור במחסום מסוים רק כדי לחזור לביתו אולם נאסר עליו לעבור בו כדי להגיע לעבודתו?

על ישראל להסיר את הגדר הקוטעת באופן מלאכותי רצף אורבאני, היסטורי ותרבותי ומשבשת קשות את חייהם של עשרות אלפי בני אדם. כל עוד אינה עושה כן, עליה לאפשר מעבר סדיר בין הכפרים הללו למזרח ירושלים, באופן שיאפשר חיים תקינים לתושבי הכפרים שבודדו.