דילוג לתוכן העיקרי
חלק מחומת ההפרדה בקלקיליה. צילום: ריינהרד קראוס, רויטרס, 7.7.03
תפריט
נושאים

רקע על גדר ההפרדה

ביוני 2002 החליטה ממשלת ישראל להקים את גדר ההפרדה, במטרה מוצהרת למנוע כניסה של פלסטינים ללא היתרים מהגדה המערבית לתוך ישראל, לאחר שורה ארוכה של פיגועים שביצעו פלסטינים. ואולם בניגוד למוצהר הקמת הגדר נועדה לשרת גם מטרות אחרות ותוואי הגדר, שנקבע בין השאר על פי מיקומן של התנחלויות רבות, יצר תשתית לסיפוח דה-פקטו לישראל של מרבית ההתנחלויות ושטחים נרחבים להרחבתן העתידית. באופן זה הפכה הגדר לכלי סיפוחי-פוליטי ראשון במעלה, המשמש את ישראל להשתלטות על כמעט עשירית משטח הגדה, למיזעור מספר התושבים הפלסטינים החיים בשטח הכלוא בין תוואי הגדר לבין הקו הירוק ולפגיעה היקפית בקהילות הפלסטיניות שממזרח לגדר שנותקו בפועל מאדמותיהן.

כ-85% מהתוואי עובר ומתפתל בתוך הגדה המערבית, כלומר בתוך השטח הכבוש ולא על הקו הירוק או ממערב לו, בתוך שטחה הריבוני של ישראל. זאת, כחלק ממדיניותה ארוכת השנים של ישראל, המשתמשת בשטח הגדה כדי לשרת את צרכיה שלה, תוך התעלמות מצורכי הפלסטינים ומזכויותיהם. לצורך הקמת הגדר קטעה ישראל רצף עירוני וחקלאי פלסטיני, פירקה קשרי גומלין בין קהילות שנוצרו והשתכללו לאורך דורות רבים וכפתה באחת סדר מרחבי שרירותי המותאם לגבולות ההתנחלויות הישראליות ולנוחותם של כוחות הביטחון הישראליים.

הגדר נבנתה במתכונת של מכשול גבול המורכב, ברוב האזורים, מגדר אלקטרונית שמשני צדיה נסללו דרכים, נבנו גדרות תיל ונחפרו תעלות. רוחבו הממוצע של המכשול הוא כ-60 מטרים. באזורים עירוניים כמו ירושלים, בית לחם, קלקיליה וטול כרם, הקימה ישראל חומת בטון בגובה 9-8 מטר ובאורך כולל של כ-70 ק"מ, במקום מכשול.

אורך תוואי הגדר – זה שנבנה, זה שנמצא בבנייה וזה שמתכונן – הוא 712 ק"מ, יותר מפי שניים מאורכו של הקו הירוק שהוא 320 ק"מ. אם תושלם בניית הגדר לאורך כל התוואי שנקבע, ינותקו מהגדה המערבית 526,677 דונם – שהם 9.4% משטחה הכולל – לרבות השטחים שישראל סיפחה וצירפה לתחום המוניציפאלי של ירושלים.

לפי נתוני המשרד לתיאום עניינים הומניטאריים של האו"ם (OCHA), עד ספטמבר 2017 הושלמה בנייתם של כ-65% מהתוואי (כ-460 ק"מ). כ-53 ק"מ נוספים, המהווים כ-7.5% מהתוואי נמצאים בתהליך בנייה, ובנייתם של כ-200 ק"מ נוספים טרם החלה.

באמצעות הגדר ניתקה ישראל תושבים בכ-150 קהילות פלסטיניות בגדה מאדמותיהם, בהן שטחי חקלאות ומרעה, שנותרו בין הגדר לבין הקו הירוק. כך חסמה ישראל את גישתם החופשית של אלפי פלסטינים לאדמותיהם ואת יכולתם להשתמש בהן. ישראל אמנם הקימה לאורך קטעי הגדר שהושלמו 84 שערים, שבהם יכולים פלסטינים, באופן תיאורטי, לעבור. ואולם שערים אלה אינם מאפשרים גישה חופשית אל האדמות שמעבר לגדר ונועדו בעיקר ליצור מראית עין של שמירה על שגרת החיים. כך, על פי נתוני OCHA, במהלך שנת 2016 נפתחו רק תשעה שערים על בסיס יומי; עשרה נפתחו רק בחלק מימות השבוע ובעונת המסיק; ו-65 שערים נפתחו בעונת המסיק בלבד.

בהיעדר גישה חופשית לאדמות החקלאיות, נאלצו בעליהן לזנוח ענפים רווחיים המחייבים עיבוד חקלאי יומיומי ורציף לאורך כל השנה, ורבים עברו לגידול עצי זית – מהעמידים בגידולי האזור. ואולם, העדר הגישה למטעים פוגע גם בעצים אלה: בריאותם מידרדרת, תנובתם נהיית דלילה, ומסיק הפרי המועט שמניבים העצים בשל תנאים אלה הפך למשימה קשה בשל ריבוי העשבים הקוצניים שגדלים, בהיעדר גישה שוטפת של החקלאים לאדמותיהם, בין גזעי העצים.

ישראל מסרבת לתת היתרים לכל הפלסטינים המבקשים להגיע לאדמותיהם. כך, המנהל האזרחי מסרב לאפשר לבני משפחות מורחבות – מהסבים ועד הנינים – לעבד יחד את אדמותיהם החקלאיות, כפי שנהוג באזורים פלסטיניים כפריים. במקום זאת, היא מנפיקה היתרים רק לבעלי הקרקע עצמם – על אף שפעמים רבות מדובר בראשי המשפחה המבוגרים או הקשישים. בקשות להנפקת היתרים לבני משפחה אחרים, צעירים יותר ובעלי כושר עבודה, נדחות. בנוסף מגבילה ישראל גם כניסה של כלי רכב חקלאיים, ובכך מקשה עוד יותר על קיום פעילות חקלאית רווחית ויעילה.

במקרים שבהם מנפיק המנהל האזרחי "היתרי תעסוקה" לבני משפחה נוספים או לפועלים חקלאיים, אלה ניתנים לפי קריטריונים סודיים, שאינם מתחשבים בצרכים השונים של כל חקלאי או בתנאי הגידול המשתנים מדי שנה. מהנתונים שפרסם OCHA עולה כי רק 58% מהבקשות שהגישו פלסטינים בשנת 2016 נענו בחיוב. רוב הדחיות מנומקות בעילה של מניעה ביטחונית או בטענה שבעלותו של המבקש על הקרקע, או קרבת המשפחה שלו לבעלי הקרקע, לא הוכחה לשביעות רצונן של הרשויות הישראליות.

הגדר לא ניתקה רק אדמות משאר שטח הגדה ומתושביה. כ-11,000 פלסטינים חיים ב-32 קהילות שנותרו כלואות בין הגדר לבין הקו הירוק, לא כולל תושבי השטח שסופח וצורף לתחום המוניציפלי של ירושלים. כמעט כל היבט בחיי תושבי אזורים אלה – כולל מובלעת ברטעה א-שרקייה שבצפון-מערב הגדה המערבית, שטחים מצפון ומדרום לטול כרם, מצפון ומדרום לקלקיליה ושטחים קטנים ממערב לחברון – מותנה בקבלת היתר מהמנהל האזרחי. כמעט כל התושבים שגילם מעל 16 נדרשים לבקש היתר "תושב קבע" על מנת להמשיך לגור בביתם, שבו הם ומשפחתם גרים מימים ימימה. תוקפו של ההיתר מוגבל – מיום אחד ועד שנתיים – ובמהלך תקופה זו נאלצים המחזיקים בהיתר לחדשו על מנת להמשיך להימצא בביתם. אזרחים ישראלים או יהודים שאינם אזרחי ישראל רשאים לעומתם להיכנס לאזורים אלה ולשהות בהם באופן חופשי – גם אם לא ביקרו בהם מעולם.

מרכז חייהם של רוב הקהילות שנותרו בין הגדר לקו הירוק נותר בצידה המזרחי של הגדר, שם נמצאים מרכזי התעסוקה, הבריאות, המסחר, התרבות והפנאי. כך, נכפה על תושבי קהילות אלה לעבור יום יום במחסומים על מנת להמשיך ולנהל את שגרת חייהם, ובכלל זה להגיע למקומות עבודתם, לבקר בני משפחה וחברים או לערוך קניות. הגבלות אלה על חופש התנועה פוגעות בנגישותה של האוכלוסייה הכפרית לבתי החולים בערים הסמוכות; מערכת החינוך נפגעת שכן רבים מהמורים המלמדים ביישובים שנותרו ממערב לגדר גרים ממזרח לה וקשרים משפחתיים וחברתיים נפגעים בשל אי יכולתם של קרובי משפחה וחברים לקבל היתרי כניסה לאזורים אלה – למעט במקרים חריגים ביותר. עקב כך, תושבי האזורים שנותרו ממערב לגדר נאלצים לקיים כמעט את כל האירועים המשפחתיים והחברתיים, כגון מסיבות חתונה וימי הולדת, מחוץ ליישוביהם ומעבר לגדר.

בירושלים יצרה הגדר חיץ הרמטי בין העיר לשאר הגדה ובכך האיצה את ניתוקה של מזרח ירושלים משטחי הגדה שלא סופחו לעיר. זאת מאחר שהעיקרון הדומיננטי שהנחה את קביעת תוואי הגדר היה הצמדתו לגבול המוניציפאלי של העיר – שעד אז היה כמעט חסר משמעות – במטרה להבטיח את שליטתה של ישראל בשטחים שסיפחה. בחמישה מקומות הרחיקו מתכנני התוואי את הגדר מהגבול המוניציפאלי, מאותם שיקולים שהנחו את ישראל בעת קביעת גבולות העיר ב-1967, היינו השאיפה לצרף לשטחה של ירושלים כמה שפחות פלסטינים וכמה שיותר קרקעות: שני אזורים שבהם החיץ מנתק מהעיר שמונה שכונות פלסטיניות הנמצאות בתוך שטח השיפוט של ירושלים – שבהן גרים כיום כ-140 אלף פלסטינים בעלי מעמד תושבות קבע בישראל; ושלושה אזורים שבהם הוא מרחיב דה-פקטו את השטח המסופח ומחבר לעיר שטחים פתוחים, התנחלויות וקרקעות נוספות סביבן. לצורך כך, תוכנן תוואי מפותל, שאורכו באזור ירושלים עומד על 202 קילומטר.

הפיצול המרחבי שיצר התוואי הפולשני של גדר ההפרדה בין קהילות שכנות ובין הקהילות לאדמותיהן שוחק את יכולתן לשרוד ומשתק כל אפשרות לפיתוח בר-קיימא ובכך מעמיק את תהליך סיפוחם של שטחים אלה לישראל. בחלק מהמקומות פיצול זה אף צמצם את הנוכחות הפלסטינית בשטחים שנותרו בצידה המערבי של הגדר ובמובלעות שהיא יצרה. הקמת הגדר גם מגבילה את הקשרים המסחריים שנוצרו במהלך השנים בין היישובים הפלסטיניים הסמוכים לקו הירוק לבין אזרחים ישראלים.

בניית הגדר בתוך שטח הגדה קיבלה את אישורם של שופטי בית המשפט העליון, שנדרשו להכריע ביותר מ-150 עתירות שעסקו הן בעצם חוקיותה של הגדר והן בחוקיותם של מקטעים מסוימים בה. השופטים קיבלו את עמדת המדינה כי הגדר היא זמנית בלבד וכי השיקולים שעמדו בפני מתכנני התוואי היו ביטחוניים בלבד. בקביעותיהם אלו, בחרו השופטים להתעלם מהצהרות של גורמים רשמיים בנוגע למטרותיה המדיניות של גדר ההפרדה ואיפשרו פגיעה גורפת בזכויותיהם של עשרות אלפי פלסטינים – כל זאת תוך הפרה של הוראות המשפט הבינלאומי. בשני פסקי דין מרכזיים – האחד בפרשת בית סוריכ מיוני 2004 והשני בפרשת אלפי מנשה מספטמבר 2005 – הבהיר בית המשפט כי לתפיסתו בניית הגדר בתוך השטח הכבוש היא חוקית ואינה מעוררת כלל שאלות של סמכות. השאלה המרכזית מבחינתו היא רק שאלת המידתיות: האם התוואי, כפי שנקבע, פוגע להערכת השופטים באופן בלתי מידתי בזכויות הפלסטינים. רוב העתירות נדחו והשופטים אישרו, ככלל, את תוואי הגדר לאחר שקבעו כי הפגיעה בפלסטינים אינה מופרזת, ורק בכמה מהעתירות הורו לערוך שינויים מסוימים בתוואי.

ב-9.7.04 פרסם בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג את חוות הדעת המייעצת שלו בנוגע לחוקיות גדר ההפרדה והתוואי שלה. בניגוד לבית המשפט העליון, קבע בית משפט זה כי הקמת הגדר בתוך שטח הגדה המערבית אינה חוקית, בין השאר מכיוון שהיא פוגעת בזכויות האדם של הפלסטינים וכן מאחר שההתנחלויות, שהגדר נועדה לסייע לסיפוחן לישראל ולהנצחתן, הוקמו תוך הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. בהתחשב בכל אלה, קבע בית המשפט כי על ישראל להפסיק את בניית הגדר, לפרק את החלקים שכבר הוקמו בתוך שטח הגדה המערבית ולפצות את הפלסטינים שנפגעו כתוצאה מהקמתה.

הקמת הגדר בתוך שטח הגדה פוגעת בשורה ארוכה של זכויות אדם של הפלסטינים שמשני צדיה. בין השאר, נפגעת זכותם לחופש תנועה – וכתוצאה מכך גם זכותם לעבודה, לחינוך, לטיפול רפואי, לחיי משפחה, לפרנסה ולרמת חיים נאותה. כן נפגעת הזכות הקולקטיבית של הפלסטינים להגדרה עצמית, מאחר שהתוואי המפותל של גדר ההפרדה מבתר את המרחב הפלסטיני ומפצל את האוכלוסייה הגרה בו.