דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

קשיי החיים בכפר נועמאן שבמזרח ירושלים

ראדי עטייה, בן 30

אני, אישתי ושלושת ילדינו, הגדול בן שמונה והקטן בן שנתיים, גרים בבית בקצה הכפר ח'ילת א-נועמאן. ביתנו נמצא כעשרה מטרים ממחסום עפר שמוצב בקצה כביש אום טובא. בולדוזרים ישראלים חפרו בורות עמוקים בכביש והאזרחים לא יכולים לעבור. החפירה הפרידה בין תושבי ח'ילת א-נועמאן לאום טובא, למרות ששני הכפרים צמודים זה לזה. הכפר אום טובא משמש את תושבי ח'ילת א-נועמאן לצרכיהם הבסיסיים. התושבים עורכים קניות באום טובא. יש גם קשרי משפחה בין תושבי שני הכפרים.

פועלי בניין מח'ילת א-נועמאן שעובדים בישראל נכנסים לשטחה דרך אום טובא. מאז שהדרך נסגרה, מתקשים הפועלים להגיע למקומות עבודתם. אני ופועלים אחרים מח'ילת א-נועמאן לא הולכים לעבודה ברוב ימי השבוע. מאז סגירת דרך אום טובא, אנחנו נאלצים ללכת לעבודה דרך אזור הררי מלא מהמורות שנמצא מול הדרך לאום טובא. גם הדרך הזאת לא קלה. אנשי משמר הגבול נמצאים באזור הזה, מתחבאים מאחורי סלעים ואורבים לפועלים. הם תופסים אותנו ומעכבים אותנו לשעות ארוכות. לאחר העיכוב, הם מחזירים אותנו לבתינו.

בעקבות זאת, הפכנו למובטלים במיוחד לאחר שדרך קבר חילווה, שמחברת בין ח'ילת א-נועמאן לבין בית לחם, החסמה על ידי ערמת עפר גבוהה. בכך, הכפר שלנו הופרד גם מבית סאחור ומבית לחם. מאז, החיים שלנו הפכו לסבל כבד ומעיק.

תלמידי בית הספר שגרים בח'ילת א-נועאמן ולומדים בכפר אל-ח'אס נאלצים ללכת מרחקים שמגיעים לקילומטר וחצי כדי להגיע לבית הספר. גם אזרחים שרוצים להגיע לבית סאחור או לבית לחם צריכים ללכת את המרחק הזה. אנו צריכים להגיע לכביש קבר חילווה, צריכים לטפס את ערמת העפר ולחצות אותה. כעבור כעשר מטרים, אנחנו נתקלים בג'יפ של משמר הגבול. השוטרים בדוקים את תעודות הזהות שלנו, מעכבים אותנו לזמן ארוך ואחר כך, או שנותנים לנו להמשיך בדרך לבית לחם או בית סאחור או שמחזירים אותנו חזרה לכפר.

אנחנו עוברים את הסבל הזה מדי יום. חולים שצריכים להיות במעקב רפואי ממושך סובלים במיוחד. מרוואן, אחי בן ה-12, חולה סוכרת. הוא צריך לקבל אינסולין יום יום במרפאה שבבית סאחור. מאחר ודרך קבר חילווה חסומה, אנחנו מתאמים עם צוות האמבולנס של בית החולים בית ג'אלא הממשלתי שיחכה לנו אחרי מחסום העפר שבסוף דרך קבר חילווה מכיוון בית סאחור. אנחנו נאלצים ללכת יחד עם אחי החולה עד המחסום. משם, האמבולנס, שממתין לנו כשלושים מטרים מהמחסום, מעביר אותו למרפאה. בדרך חזרה, הוא נאלץ ללכת מרחק של קילומטר מהמחסום מאחר שאין תחבורה בין הכפר לבין המחסום.

לפני כחודש, אחי חלה מאד והיינו צריכים להעביר אותו לבית החולים אל-מקאסד בירושלים. אמי ואני הלכנו אתו. יצאנו מח'ילת א-הועמאן לכיוון צור באהר ועברנו את ערמות העפר שמוצבות בקצה הכפר. הלכנו כשני קילומטרים עד צור באהר ומשם עלינו לאוטובוס ונסענו לג'בל מוקבר. בג'בל מוקבר עלינו למונית פורד לאל-מוסרארה שבתוך ירושלים. שם היה מחסום שבו היו חיילים סדירים. הם עצרו את מונית. החיילים ביקשו תעודות זהות ומסרנו להם את התעודות ואת המסמכים הרפואיים של אחי החולה. הם עיכבו אותנו במשך כעשרים דקות ואז נתנו לנו לעבור.

מצבו של מרוואן היה רע מאד והוא לא יכל ללכת. הוא נשען עלינו לאורך כל הדרך. לפעמים, נאלצנו לשאת אותנו בזרועותינו. כשהגענו לבית החולים, הוא הוכנס לחדר טיפול נמרץ. הוא אושפז מספר ימים בבית החולים ושוחרר.

בדרך חזרה נסענו מירושלים לאבו דיס ומשם דרך מחסום הקונטיינר וואדי נאר לקבר חילווה. במחסום בקבר חילווה החיילים נתנו לנו לעברו והלכנו עוד כשלושה קילומטרים עד שהגענו חזרה לכפר.

מרוואן עדיין הולך למרפאה בבית סאחור כדי לקבל הטיפול הרפואי.

אני בניתי את ביתי לפני כחמש שנים. לפני כן, גרתי אצל ההורים שלי, שביתם נמצא במרחק של כשלושים מטרים מביתי. ביתי משתרע על שטח של 120 מ"ר ויש בו חמישה חדרים. אין לי חלקת אדמה מלבד זאת שעליה בניתי את ביתי. ב-1.6.00, קיבלתי מכתב התראה להריסת הבית. באותו יום, נידאל אחמד דרעאווי, תושב הכפר, קיבל גם הוא מכתב התראה. נידאל ואני פנינו לעורך הדין, חוסני אבו חוסיין, שעובד בבית א-שרק בירושלים שיטפל בעניין.

ביום 18.12.00, נכחתי בדיון בבית המשפט יחד עם נידאל. לדיונים שנערכו בשנת 2001 לא יכולתי להגיע כיוון שהדרך לירושלים נחסמה. משטרת ישראל הכריחה אותי לשלם קנס בסך 2500 ש"ח בתחנת המשטרה בג'בל אל-מוקבר. הדיונים שנקבעו ב-2002 נדחו. ב-21.1.03, בית המשפט החליט להטיל עליי קנס בסכום של 60 אלף ש"ח. נידאל נקנס בסכום של 50 אלף ש"ח. הוחלט שנשלם את הקנס בתשלומים של 500 ש"ח מדי חודש מתחילת חודש יולי, 2003. החלטת בית המשפט לא ביטלה את צווי ההריסה. ביתי עלול להיהרס כעבור שנה מאותו תאריך במקרה ולא אוכל להשיג אישור בנייה במהלך התקופה הזאת.

אני מרגיש שאני והמשפחה שלי אבודים ולא בטוחים. אנחנו צריכים לשלם סכום כה גדול מדי חודש ובכל זאת ביתנו עלול להיהרס כיוון שהגורמים הישראלים לא ייתנו לנו אישור בנייה. הבעיה הכי גדולה קשורה לגדר ההפרדה שמקיפה את הכפר שלנו. כשהגדר תושלם, הכפר שלנו יהיה מבודד לגמרי. אנו מפחדים ודואגים נורא לעתיד שלנו. אנחנו לא יודעים איך העניינים יתפתחו בחודשים הבאים.

ראדי עבד עלי עטייה, בן 30, נשוי ואב לשלושה הוא פועל בניין תושב ח'ילת א-נועמאן שבמזרח ירושלים. את עדותו גבתה סוהא זייד, בבית העד, ב-16.6.03