דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

ישראל בודדה את הכפר בית איכסא ממזרח ירושלים ומשאר הגדה המערבית

הכפר הפלסטיני בית איכסא נמצא צפון-מערב לירושלים, בתוך שטח הגדה המערבית ומחוץ לשטח המוניציפאלי של ירושלים. לאורך השנים הוקמו מסביבו ועל חלק מהאדמות שהיו בבעלות תושביו, ההתנחלות רמות אלון המהווה שכונה במזרח ירושלים, ושכונת הר שמואל בהתנחלות גבעת זאב. בנוסף, הופקעו בשנת 2010 חמישים דונם מאדמותיו לטובת קו הרכבת המהיר מירושלים לתל-אביב. על פי מפקד האוכלוסין שבוצע בגדה המערבית בשנת 2007, חיים בכפר כ-1900 בני אדם. רבים מתושבי הכפר הם תושבי ירושלים, המחזיקים בתעודות זהות ישראליות.

הכפר בית איכסא. צילום: מכון המחקר הפלסטיני Arij, פברואר 2011
הכפר בית איכסא. צילום: מכון המחקר הפלסטיני Arij, פברואר 2011

בניגוד לכפרים פלסטיניים אחרים באזור, המוקפים בגדר המפרידה בינם לבין ישראל, צדו המזרחי של בית איכסא, הפונה לשכונת רמות, אינו מוקף בשלב בגדר ובין הכפר לשכונה – הנמצאות במרחק של כמה מאות מטרים – מפריד רק וואדי. עם זאת, הכפר מופרד משאר כפרי האזור הסמוכים לו באמצעות גדר אלקטרונית המקיפה אותו מצפון-מערב ומתחברת לגדר ההפרדה. על פי כתבה שפורסמה בשנת 2009 בעיתון 'הארץ' החליטה ממשלת ישראל בשנת 2006 כי הכפר יוותר בצד הפלסטיני של גדר ההפרדה, זאת בניגוד לתוואי הגדר המקורי לפיו נועד להיוותר בצדה 'הישראלי' של גדר ההפרדה. זאת, על-פי הכתבה, משום שבית איכסא חולש על אזור רמות וכביש 1, ובשל קיומן של אדמות שישראלים רכשו בעבר בשטחים הסמוכים לכפר. חרף זאת, מאז ההחלטה לא הוקמה גדר המפרידה בין בית איכסא לבין ישראל. במקום זאת הוקמה הגדר המקיפה את בית איכסא מכיוון צפון-מערב שהוגדרה על-ידי מערכת הביטחון כ'זמנית'.

החל משנת 2008 החלה ישראל להציב מחסומים ארעיים בפאתי הכפר ובשנת 2010 הוצב מחסום קבע כארבעה קילומטרים מצפון-מערב למרכזו, לכיוון הכפר השכן בידו. מחסום זה חולש על הכניסה היחידה לבית איכסא. מאז, אוסרים כוחות הביטחון על הכניסה לכפר למעט אנשים הרשומים בתעודת הזהות שלהם כתושביו או אנשים שלהם הונפק אישור מיוחד לכך. אישורים אלו מונפקים לאחר תחקיר ביטחוני וניתנים בעיקר לעובדים קבועים בכפר דוגמת מורים ואנשי צוות המרפאה. בנוסף, מנפיקות הרשויות הישראליות היתרים זמניים במה שהן מגדירות כ"מקרים הומניטריים", דוגמת שמחות ואירועי אבלות, אולם גם בהם מוטלות הגבלות על מספר המורשים להיכנס ועל גילם.

במקביל להקמת מחסום הקבע בכניסה לכפר חסמה ישראל בשנת 2010 גם את הדרך המובילה מהכפר לכיוון ירושלים דרך רמות באמצעות שער הסגור באופן קבוע. עקב כך, אלה מתושבי הכפר המחזיקים בתעודות זהות ישראליות נאלצים כיום לנסוע עד רמאללה ומשם למחסום קלנדיה כדי להיכנס לירושלים, דבר המאריך את דרכם לעיר בחצי שעה ואף יותר. בכך נותק הכפר לא רק משאר הגדה אלא גם מירושלים, שהייתה עיר המחוז ההיסטורית של הכפר ומרכז החיים של תושביו. מאז 2010 עזבו את הכפר כחמישים משפחות המחזיקות בתעודות זהות ישראליות בשל הניתוק שנכפה עליהן מהעיר. משפחות אלה, המונות על-פי הערכות המועצה המקומית כשש מאות בני אדם, הממשיכים להחזיק בנכסיהם בכפר, רשומים כתושביו ומגיעים לביקורים במקום.

המחסום שהציב הצבא בכניסה לבית איכסא. צילום: איאד חדאד, בצלם, 7.6.16
המחסום שהציב הצבא בכניסה לבית איכסא. צילום: איאד חדאד, בצלם, 7.6.16

בנוסף, ההגבלות על הגישה לכפר מקשות על עסקים הפועלים בו ועל תושביו לקבל סחורות וציוד. ספקים רבים אינם מורשים להיכנס לכפר ועל כן בעלי העסקים ותושבים נאלצים להגיע למחסום על מנת לקבל סחורה. חלק מהספקים מורשים להיכנס לאחר הליך של תיאום באמצעות מועצת הכפר או הרשות הפלסטינית, אולם גם הם מעוכבים לעיתים לפרקי זמן ממושכים ולעיתים כניסתם נמנעת כליל. גם תושבי הכפר המביאים עמם סחורה שרכשו מחוצה לו מעוכבים לעיתים על אף שלא קיימת מגבלה רשמית על הכנסת סחורות.

הרשויות הישראליות בחרו שלא לבנות את גדר ההפרדה על הקו הירוק באזור זה, אלא לספח דה פקטו את שטח הכפר לירושלים, זאת לצד הרצון למנוע מפלסטינים תושבי הגדה להיכנס למרחב בית איכסא ומשם לתוך ישראל. הדרך שנבחרה, הטלת הגבלות דרקוניות על הגישה לכפר משקפת העדפה טוטאלית של האינטרס הישראלי על פני השמירה על זכויותיהם של התושבים הפלסטינים.

ההגבלות הקיצוניות על הגישה לבית איכסא הפכו אותה למקום מבודד. ניתוק זה פוגע קשות ביכולתם של תושבי הכפר לקיים קשרים חברתיים ומשפחתיים ובגישתם למקומות עבודתם ולשירותים במזרח ירושלים ובחלקים אחרים של הגדה. בנוסף ההגבלות מקשות על הגעתם של עובדים, ספקים ונותני שירותים אל הכפר, דבר הפוגע בניהולו השוטף וביכולתה של המועצה לספק שירותים בסיסיים לתושביו. הגבלות שרירותיות ודרקוניות אלו אינן מאפשרות לתושבי בית איכסא לנהל שגרת חיים סבירה. הן מהוות פגיעה קשה בתושבי כפר שלם.

השער הסגור שהציב הצבא על הכביש מבית איכסא לירושלים. מימין למעלה, הגדר סביב רמות. צילום: איאד חדאד, בצלם, 15.8.16
השער הסגור שהציב הצבא על הכביש מבית איכסא לירושלים. מימין למעלה, הגדר סביב רמות. צילום: איאד חדאד, בצלם, 15.8.16

בעדויות שמסרו לתחקירן בצלם איאד חדאד בשנתיים האחרונות תיארו תושבים ועובדים בכפר את השפעת ההגבלות על חייהם:

אחמד פקיה, בן 31, תושב הכפר השכן קטנה, עובד כנהג אוטובוס בקו בית איכסא-רמאללה. בעדות שמסר ב-26.6.16 הוא תיאר את הקשיים בהם הוא ונוסעי האוטובוס נתקלים עם הגיעם למחסום:

אני לא מבית איכסא אלא מהכפר הסמוך קטנה. בגלל שאני נהג האוטובוס, מרשים לי לעבור במחסום. אבל מדי פעם יש שם הקפדה מיוחדת, ואז מטרידים אותי ומונעים ממני כניסה. ב- 2014 במהלך המתקפה על עזה, זה קרה חמש או שש פעמים. נאלצתי להתקשר לנהג האוטובוס השני כדי שיגיע למחסום לקחת את הנוסעים.

במחסום אין נוהל כתוב, רק נהלים בעל-פה שהפכו לשגרה. דורשים ממני לעצור עשרים מטרים לפני המחסום ולהמתין לסימן מאחד השומרים. לרוב זה עניין של כמה דקות, אבל לפעמים זה לוקח יותר, תלוי במצב הרוח של המאבטחים או בנסיבות הביטחוניות. אחרי שהמאבטחים מסמנים לי, אני מתקדם לנקודת הבידוק ומוריד את כל הנוסעים חוץ מהקשישים. מאבטח עולה לאוטובוס, בודק את תעודות הזהות של מי שנשאר שבתוכו ומוודא את הזהות שלהם ושהם באמת מעל גיל 70. מי שצעיר יותר נדרש לרדת מהאוטובוס. לפעמים הם מאפשרים לחולים או לאימהות עם פעוטות או ילדים קטנים להישאר. הנוסעים שירדו מסתדרים בטור. מאבטח עומד בפתח האוטובוס וכל נוסע עובר לפניו ומציג לו את תעודת הזהות. המאבטח מאפשר רק לתושבי בית איכסא ולקשישים, גם אם הם לא מבית איכסא, לעלות לאוטובוס. הקריטריון של הגיל משתנה בהתאם למצב הרוח של המאבטח. לפעמים זה מגיל חמישים ולפעמים מגיל 55 או שישים. הבדיקה של תעודות הזהות נמשכת לרוב בין עשר לעשרים דקות, תלוי במספר הנוסעים. כשהבדיקות מחמירות זה יכול לקחת גם שעות.

אחמד ליקאניה, בן 29, תושב בית איכסא, סיפר בעדותו מ-28.6.16 כיצד נאלץ להעתיק את חתונתו אל מחוץ לכפר:

לפני שנתיים וחצי התארסתי. אשתי, ליאלי דיאב, היא במקור מהכפר עארורה שליד רמאללה. כדי שהיא תוכל לבוא לגור אתי בכפר נאלצתי למשוך את האירוסין על-פני שנה וחצי בערך, כי זה הזמן שלקח עד שהצלחנו לשנות את הכתובת שלה לבית איכסא. הבקשה הראשונה שהגשתי נדחתה ונאלצתי לשכור את שירותיו של עורך דין פרטי, דבר שעלה לי בערך אלפיים ש"ח. בסוף, רק אחרי שהתחתנו והצגנו את חוזה הנישואין אשתי קיבלה את האישור על העתקת הכתובת שלה.

התחתנו בכפר של אשתי ביוני 2015. לא יכולנו להתחתן בבית איכסא כי האורחים לא היו יכולים להיכנס לכפר. אבל בגלל שהתחתנו בעארורה, מרחק של שעה נסיעה, הרבה מתושבי הכפר לא הגיעו לחתונה שלי. עלויות החתונה היו גבוהות כי היה צריך לשכור אוטובוסים וכלי-רכב כדי להסיע את האורחים והאולם בעארורה עלה לי הרבה יותר מאשר היה עולה לי לקיים את האירוע בבית איכסא.

צלחנו את המכשולים של החתונה אבל אז התחיל הסבל האמתי. במיוחד בשביל אשתי, שהרגישה שהיא מתנתקת לאט לאט מהמשפחה שלה. מאז שהתחתנו אף אחד מהמשפחה שלה, חוץ מההורים שלה, לא הצליח לבקר אותה בכפר. גם הביקורים של ההורים התאפשרו רק אחרי שחברי המועצה ערכו עבורם תיאום. ההורים שלה ביקרו אצלה רק שש או שבע פעמים בשנתיים. בגלל המצב הביטחוני, זה לא תמיד מתאפשר. עכשיו חודש הרמדאן, ונהוג שההורים מבקרים את הבת שלהם, ובכלל, אנשים מבקרים אחד את השני. בגלל המחסום הביקורים אצלנו מתקיימים בהיקף מצומצם ומוגבלים לקרובים מדרגה ראשונה, וגם זה רק בהנחה שהם מצליחים להיכנס. זה יוצר תחושת ניתוק ופוגע בקשרים החברתיים. אשתי בהריון ועומדת ללדת ואני שואל את עצמי איך יראו החיים של הילדים שלנו? איך יהיו הקשרים שלהם עם קרובי המשפחה שלהם? אם אשתי נשארת פה בכפר, איך המשפחה שלה תוכל לעזור לה עם הילדים ולשמור איתה על קשר?

שאהינאז עבדאללה בת 46 המתגוררת בבית איכסא עם בעלה וחמשת ילדיהם, סיפרה בעדות שמסרה ב-23.7.15 על הקשיים שמסב לה סירובן של הרשויות לשנות את כתובתה לבית איכסא:

גדלתי ביריחו ובשנת 1992 נישאתי לאיאד, קרוב משפחה שלי מבית איכסא. בהתחלה עברנו לגור באל-עיזרייה, קרוב למקום העבודה של בעלי, ונרשמנו בתעודת הזהות כתושבי אל-עיזירייה. הילדים שלנו נולדו ולמדו שם והיה לנו שם בית. אבל כל הזמן היינו בקשר רציף עם המשפחה של בעלי בבית איכסא וגם עם אמי שעברה לגור בבית איכסא ורשומה כתושבת הכפר. יש לי בבית איכסא גם אחות ובנות ובני דודים. הילדים שלי ביקרו שם הרבה, וכולנו נהגנו לנסוע לשם בסופי שבוע ולבלות שם את חופשת הקיץ. בנינו בית בבית איכסא, כדי להקל על הביקורים בכפר ולא להכביד על חמי וחמותי. המשכנו ככה עד שנת 2010 ואז הודיעו שהולכים להקים מחסום קבוע שיסגור את הכניסה היחידה לכפר ויימנע ממי שלא רשום כתושב להיכנס. חשבנו על היחסים שלנו עם ההורים של בעלי וכל קרובי המשפחה שלנו בכפר ופחדנו שלא נוכל להיכנס לשם בגלל המחסום. לכן עברנו כולנו לגור בבית שלנו בבית איכסא חוץ מבעלי, שנשאר לגור בבית שלנו באל עיזרייה ליד העבודה שלו, ומגיע לבקר אותנו בסופי השבוע.

מאז שעברנו לגור בכפר הגשנו כמה בקשות לשנות את הכתובת שלנו לבית איכסא במשרד הפנים הפלסטיני, כדי שלא יעשו לנו בעיות במחסום. בעלי קיבל את האישור מהר כי הוא יליד הכפר. הבקשה שלי סורבה, ובהתחלה גם של הילדים. במשרד הפנים הפלסטיני אמרו לנו שהישראלים סירבו בלי לנמק. בינתיים, הילדים הגדולים שלי קיבלו אישור, אבל אני הגשתי ארבע או חמש בקשות וכולן נדחו. המצב הזה גורם לי סבל רב. אני מפחדת לנסוע לבד כי כשאני חוזרת מעכבים אותי וחוקרים אותי – למה באתי, מי המשפחה שלי בכפר וכו'. הם מוודאים בטלפון שאני באמת גרה שם. בדרך כלל מעכבים אותי 30-15 דקות, בתואנה של בדיקה ורק אחרי ויכוח אני מצליחה להיכנס. בהתחלה עבדתי כמורה בכפר אל-ג'יב הסמוך. אני גם לומדת באוניברסיטת אל-קודס וגם משמשת כסגנית מנהלת ארגון הנשים בבית איכסא, וזה מחייב אותי לנסוע הרבה. לא ייתכן שאהיה תלויה בבעלי כדי להיכנס לכפר ולצאת ממנו.

בית הספר התיכון לבנים בבית איכסא. הצילום באדיבות בית הספר.
בית הספר התיכון לבנים בבית איכסא. הצילום באדיבות בית הספר.

מוופק מנסור בן 47, תושב הכפר בידו ומנהל בית הספר לבנים בבית איכסא סיפר בעדותו מ-28.4.15 על השפעת המחסום על תפקוד בית הספר:

אני מנהל את בית הספר בכפר מאז שנת 2004 ופעם לא הייתה לי שום בעיה לנסוע לבית הספר ובחזרה. מאז שהציבו את המחסום אני נכנס רק הודות לתעודה שבה רשום שאני עובד בבית הספר. בבית הספר יש 24 עובדות ועובדים, ורק שמונה מהם רשומים כתושבי בית איכסא. כמעט בכל שבוע מישהו מהמורים מעוכב במחסום ומאחר בגלל זה או שלא מאפשרים לו להיכנס בכלל. הכניסה והיציאה תלויות במצב הרוח של המאבטחים והשוטרים במחסום. כשצריך שירות מבחוץ, כמו למשל טכנאי לתיקון מכונת הצילום, זה בכלל בלתי אפשרי.

המצב הזה ללא ספק פוגע בלימודים. כשמורה מתעכב או נעדר בגלל שמנעו ממנו להיכנס התלמידים מפסידים את השיעור. זה מחליש את המערכת, יוצר בלבול ומשבש את סדר היום ובטווח הארוך זה מתבטא בהישגים של התלמידים. כשמורה נעדר אנחנו נאלצים למצוא מורה מחליף או שאני, בתור מנהל בית ספר, נאלץ למלא את מקומו.

פאטמה מילו אל-עין, בת 32, תושבת הכפר קטנה, עובדת בתוכנית אזורית לשיקום ושילוב בעלי מוגבלויות. בעדות שמסרה ב-2.6.15 תיארה את הקושי לבצע את עבודתה בשל ההגבלות על הכניסה לכפר:

אני עובדת בתכנית מבוססת קהילה לשיקום נכים, שפועלת בתיאום עם הרשויות המקומיות, מועצות הכפרים והסהר האדום. בתוכנית משתתפים אנשים בעלי מוגבלות פיזית ונפשית. אני עובדת בכמה כפרים באזור. אנחנו מקיימים פעילויות חינוכיות להגברת המודעות של בעלי המוגבלויות וההורים שלהם. בנוסף אנחנו מפנים חלק מהאנשים לבדיקות במרכזים מיוחדים, מספקים להורים יעוץ והכשרה, מסייעים בהתאמת בתים לצרכים המיוחדים ומשלבים ילדים בגני ילדים, בתי ספר ומרכזים אחרים. רשומים אצלנו שלושים בעלי מוגבלויות שחיים בבית איכסא. לפי תכנית העבודה שלי אני אמורה לבקר בכפר פעם בשבוע, אבל בגלל המחסום אני חושבת הרבה פעמים לפני שאני נוסעת לשם.

אני תמיד חוששת שלא יאפשרו לי להיכנס בגלל שאני תושבת הכפר קטנה. הרבה פעמים מעכבים אותי או מונעים ממני להיכנס. בחודש מארס למשל נסעתי לכפר עם מומחית באבחון קשיי דיבור ולמידה שהגיעה מרמאללה. עיכבו אותנו במחסום במשך שעה וחצי בטענה שאנחנו לא רשומות כתושבות בית איכסא, למרות שהצגתי כרטיס של עובדת הסהר האדום הפלסטיני שבאמצעותו אני נכנסת תמיד לכפר. רק אחרי שעה וחצי והתערבות של ראש המועצה אפשרו לנו להיכנס, בכפוף לכך שנשאיר את תעודות הזהות שלנו במחסום עד שנצא. הגענו באיחור לגן הילדים ולא הספקנו לבדוק את כל הילדים שתכננו.