דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

לו רק הייתה בהם מעט אנושיות, היו נותנים לנו להתחבר לקווי המים שעוברים במרחק של מטר אחד מהאוהלים שלנו

הפלסטינים בגדה המערבית סובלים ככלל ממצוקת מים בשל מדיניותה של ישראל המגבילה את אספקתם לכל אורך השנה, וביתר שאת בקיץ. מצוקה זו חריפה במיוחד בקהילות בשטח C שישראל אינה מכירה בהן ואינה מאפשרת לחברן לרשת המים. רבות מהקהילות האלה שוכנות בבקעת הירדן, בסמוך מאוד לקידוחי המים הישראליים. תושביהן, החיים לעיתים מרחק של מטרים בודדים בלבד מתחנות הקידוח והשאיבה, רואים בעיניים כלות כיצד הן מספקות מים באופן בלעדי כמעט להתנחלויות באזור, בעוד הם נאלצים להשיג מים באמצעים אחרים, מורכבים ויקרים בהרבה. אמצעים אלו, הכוללים רכישת מכלי מים בעלות הגבוהה פי שלוש, ואף יותר מהמחיר אותו משלמים ישראלים המחוברים למקורות, והובלתם באמצעות טרקטורים, אגירת מי גשמים או שאיבת מים ממעיינות ובריכות טבעיות, נתקלים גם הם במכשולים שמציבות הרשויות הישראליות, המחרימות את הציוד וחוסמות בפני התושבים את הגישה למקורות המים הטבעיים.

העד עבד א-רחמן ח'ליל מח'ירבת אל-מאלח עם צאנו, בשנה שעברה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 28.10.15.
העד עבד א-רחמן ח'ליל מח'ירבת אל-מאלח עם צאנו, בשנה שעברה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 28.10.15. 

אירוע שהתרחש בשבוע שעבר, ביום ג' ה-14.6.16, שבו נמדדו בבקעת הירדן למעלה מ-40 מעלות, ממחיש את הפגיעה הקשה שפוגעת ישראל כדבר שבשגרה בתושבי הבקעה תוך ניצול לרעה של סמכויותיה: כוחות של המנהל האזרחי החרימו טרקטור שהוביל מכל מים בח'ירבת סמרא, והותירו צו הריסה למאגרי מים שבנו תושבים באזור ח'ירבת אל-מאלח. בעדויותיהם לתחקירן בצלם עארף דראר'מה ב-15.6.16, סיפרו תושבי האזור על השפעת המחסור במים על חייהם והקשים בהשגתם.

מוחמד אבו עוואד בן 59 החיי עם משפחתו בח'ירבת סמרא סיפר על הקושי שמסב המחסור במים למשפחתו, המתפרנסת מרעיית צאן, ועל החרמת הטרקטור ומיכל המים של המשפחה:

אנחנו רועים את הצאן בשטח פתוח קרוב למחנה הצבאי שמצפונית להתנחלות רועי, כי יש שם עשב. כשאנחנו הולכים לשם אנחנו מביאים אתנו טרקטור שגורר טנק מים, להשקיית הצאן. את המים מספקים לנו ממקומות רחוקים, כמו עין אל-בידא וכרדלה, והם עולים לנו יותר מעשרים שקלים לקוב. מכלית המים הגדולה מגיעה לאזור המגורים שלנו, אבל לא לאזורי המרעה, לשם אנחנו צריכים להוביל את המים בעצמנו. ביום שלישי היינו עם הצאן והטרקטור במרעה ופתאום הגיע מכונית עם קצין של המנהל האזרחי, שעצר את הטרקטור. הם החרימו אותו ולקחו אותו למחנה המחנה הצבאי.

הטרקטור הזה הוא כמו יד ורגל בשבילי, בלעדיו אני לא יכול להביא מים לצאן שלנו. אני לא יודע מה לעשות, האזור שקרוב למקום המגורים שלנו כבר יבש ואין בו כלום. ייתכן שאיאלץ להחזיר את הצאן שלי למכלאות ולקנות לו מספוא, אבל זה ירושש אותי. אולי איאלץ למכור חלק ממנו. כולם באזור חוששים מהחרמות ואף אחד לא מוכן להשאיל לי את הטרקטור שלו. המון אנשים כבר חוו את מה שעבר עליי. המנהל כבר החרים הרבה מכלים וטרקטורים ואנשים נאלצו לשלם קנסות ולהתחייב שלא להגיע לאזור כדי לקבל אותם בחזרה. אלו שיטות שנועדו לפגוע בפרנסה שלנו. אנחנו חיים כאן כדי לפרנס את המשפחות שלנו ותו לא. זה לא עניין של שטח צבאי, הם לא רוצים שאנחנו נגור פה. קווי המים של מקורות עוברים ליד האוהלים והצריפים שלנו, והם מספקים מים להתנחלויות ולבסיסים הצבאיים, אז למה שלא יספקו גם לנו?

בריכת לאגירת מי מעיין ליד ח'ירבת אל-מאלח שהמנהל האזרחי מתכנן להרוס. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 14.6.16.
בריכת לאגירת מי מעיין ליד ח'ירבת אל-מאלח שהמנהל האזרחי מתכנן להרוס. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 14.6.16. 

עבד א-רחמן ח'ליל, בן 70, תושב ח'ירבת אל-מאלח, תיאר את מצוקת המים ממנה סובלים תושבי האזור וסיפר על צווי ההריסה שהוציא המנהל האזרחי למאגרי המים שהקימו התושבים:

לפני שש שנים בערך המועצה המקומית שיקמה שני מעיינות כאן באזור אל-מאלח, ניקתה אותם וגידרה אותם כדי למנוע כניסה של חיות שמזהמות את המים. היינו מאושרים, פתאום היו לנו קצת מים, וזה הפחית את הצורך לקנות מים במחירים גבוהים. המים מהמעיינות שימשו אותנו גם לצרכים ביתיים וגם עבור הצאן. ביום שלישי ה-14.6.16 הגיעו אנשי המנהל האזרחי והשאירו במעיינות הודעות על כוונה להרוס את שתי בריכות המים. אם הן אכן יהרסו זה יהיה אסון כי רוב האנשים באזור מתבססים עליהן לצורך השקיית הצאן ולצריכה של המשפחות שלהם.

המנהל והצבא כבר חסמו המון מעיינות באזור, ועכשיו הם רוצים להשלים את העבודה על-ידי פגיעה בשני המאגרים האלה. אין לנו מים זורמים ואין לנו מקורות מים אחרים פה. תנאי החיים שלנו קשים ואנחנו נאלצים לקנות את המים ביוקר. לפעמים קוב מים עולה לנו יותר מ-23 שקלים, וגם אז לא תמיד יש כלי-רכב זמינים כדי להוביל אותם הביתה. אני לא יודע מה יעלה בגורל האנשים כאן, שחלק מהם לא מוצאים מה לאכול. אם הם יהרסו את שתי הבריכות ואנשים יאלצו להתבסס רק על קנייה של מים, אנשים שיישארו פה יצטרכו לקחת הלוואות או למכור חלק מהצאן שלהם בשביל זה. אם רק הייתה בהם מעט אנושיות, הם היו נותנים לנו להתחבר לקווי המים שעוברים במרחק מטר אחד מהאוהלים שלנו. אנחנו שומעים את רעש המים, הילדים מצמידים את האוזניים לצינור ושומעים, אבל הם לא יכולים לקחת כוס מים.