דילוג לתוכן העיקרי
הכפר א-דוקייקה שבדרום הר חברון אינו מחובר לרשת המים ותושביו נאלצים לרכוש מים במכליות במחיר הגבוה פי ארבעה ממחיר המים ממוצע לצריכה ביתית בישראל. צילום: נאסר נוואג'עה, בצלם, 19.8.12
תפריט
נושאים

מצוקת המים

ב-1967, מיד לאחר כיבוש השטחים, נטלה ישראל לידיה את השליטה בכל משאבי המים בשטחים שכבשה ועד היום נמצאים כל משאבי המים בשטח שבין הירדן לים בשליטתה המלאה – למעט חלק קטן מאקוויפר החוף שמעליו נמצאת רצועת עזה. ישראל משתמשת במים כאוות נפשה, תוך התעלמות מצורכי האוכלוסייה הפלסטינית, וכופה על תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה מצוקת מים חמורה: בשני האזורים לא מסופקים לתושבים מים בכמות מספקת, וברצועת עזה המים המסופקים הם באיכות נמוכה ואינם ראויים לשתייה. הזכות לגישה למים ולסניטציה הינה זכות יסוד המעוגנת באמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל והיא מחויבת לכבדה ולשמור עליה בכל השטחים הנתונים לשליטתה.

הגדה המערבית

הסכם הביניים (אוסלו ב'), שנחתם ב-1995, הותיר את השליטה בכל מקורות המים בידי ישראל. ההסכם, המיושם עד היום למרות שאמור היה לחול למשך חמש שנים בלבד, קובע כי ישראל תקבל 80% ממי אקוויפר ההר, המשותף לפלסטינים ולישראל, ואילו הפלסטינים יוכלו לנצל רק 20% מהם. בנוסף, נקבע בו כי אספקת המים לישראלים לא תוגבל ואילו האספקה לפלסטינים תוגבל לכמות שנקבעה מראש – כ-118 מיליון מטר מעוקב (מלמ"ק) מקידוחים קיימים ועוד כ-70-80 מלמ"ק מקידוחים חדשים. כן נקבע כי ישראל תמכור לפלסטינים מדי שנה 31 מלמ"ק נוספים. מסיבות טכניות שונות ועקב כישלונות בלתי צפויים בקידוחים החדשים באגן המזרחי של האקוויפר, שאליו הוגבלו הפלסטינים, וכן בשל מכשולים שהציבה ישראל כגון עיכובים מתמשכים והימנעות מאישור פרויקטים – הפלסטינים, שאוכלוסייתם כמעט הוכפלה מאז 1995, מפיקים כיום רק כ-60% מכמות המים שנקבעה בהסכם. ישראלים, לעומת זאת, ממשיכים ליהנות מאספקת מים בלתי מוגבלת.

בשל כך, נאלצת הרשות הפלסטינית לקנות מחברת מקורות הישראלית כמות מים העולה על פי שניים ממה שנקבע בהסכם. לפי נתונים שפרסמה רשות המים לשנת 2016, הרשות הפלסטינית קונה מחברת מקורות 69 מלמ"ק נוספים לשימוש בגדה.  

מים אלה מסופקים ליישובים פלסטיניים בגדה באמצעות חיבור לבריכות מים אזוריות של חברת מקורות, הנמצאות בתוך ההתנחלויות, ומהן לבריכות מים מקומיות. בשל מצבה הירוד של תשתית המים המקשרת בין יישובים פלסטיניים בגדה ושל רשתות המים בתוך ערים וכפרים פלסטיניים, כשליש מסך כל המים המסופקים לרשות דולפים מהצינורות ואובדים. ישראל מסרבת לאשר פרויקטים של הרשות לתיקון תשתית זו, העוברת – בהכרח – בשטח C.

כתוצאה מכל אלה נאלצים הפלסטינים להתמודד עם מחסור קבוע במים, שברובו מעשה ידי אדם. לפי נתוני רשות המים הפלסטינית צריכת המים הממוצעת לשימושים ביתיים, מסחריים ותעשייתיים (לא כולל חקלאות ובניכוי הפחת) בגדה המערבית עמדה ב-2016 על 82.3 ליטר ליום לנפש. כמות זו נמוכה מהכמות המינימלית המומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי, העומדת על 100 ליטר ליום לנפש לשימושים אישיים וביתיים בלבד. מכיוון שנתוני הצריכה הפלסטינית כוללים גם שימושים מסחריים, הצריכה הפלסטינית האישית לנפש נמוכה עוד יותר. מצוקת המים בגדה מגיעה לשיאה בקיץ, בין השאר מפני שחברת מקורות מצמצמת בעונה זו את אספקת המים לחלק מהיישובים הפלסטיניים כדי לענות על הביקוש העולה למים בהתנחלויות מסוימות וכן בשל ירידה עונתית בתפוקת הבארות בחלק מאזורי הגדה. צמצום האספקה מוביל לירידה בלחץ המים בצנרת וכדי שהאספקה תגיע לכל הצרכנים נאלצות רשויות המים הפלסטיניות המקומיות להזרים את המים ליישובים ושכונות שונות על-פי תור. עקב כך סובלים רבים מהפלסטינים מהפסקות מים ממושכות הנעות בדרך כלל בין מספר ימים לשבוע. בנוסף, בשל הזרם החלש, לעתים האספקה אינה מגיעה כלל לאזורים גבוהים או מרוחקים.

הנתונים הכוללים על צריכת המים הממוצעת בגדה אינם נותנים תמונה מלאה על מצוקת התושבים. היקף אספקת המים שונה מאוד מאזור לאזור ומיישוב ליישוב. בחלקו העליון של המדרג נמצאים ערים ויישובים מפותחים, שבהם קיימת רשת המזרימה מים לבתים, לפחות בחלק משעות היום. כמו כן יש ביישובים אלה דרכים סלולות המאפשרות הובלת מים במכליות ממקורות חלופיים, כמו מעיינות וקידוחים פלסטיניים, כאשר ישראל מצמצמת את אספקת המים. לעומתם, ישנם כפרים שבהם קיימת אמנם רשת מים, אולם בשל עלויות שינוע ותנאי דרך קשים קשה ויקר להוביל אליהם מים בעת צמצום האספקה.

בתחתית המדרג נמצאים עשרות ישובים שישראל אינה מאפשרת לחברם לרשת המים והם נאלצים לקנות לכל אורך השנה מים ממכליות, בעלות גבוהה. פעמים רבות עלויות האספקה ליישובים אלה גבוהות במיוחד בשל דרכי הגישה המשובשות אליהן, שישראל מונעת את סלילתן. ממיפוי שערכה סוכנות האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים בשנת 2013 עולה כי נכון לאותה שנה היו 180 יישובים כאלה, הנמצאים באופן מלא או חלקי בשטח C. ביישובים אלה חיים כ-30 אלף בני אדם.

בנוסף להגבלות החמורות שמטילה ישראל על פיתוח תשתיות מים ביישובים אלה, הם סובלים גם מהשתלטות של מתנחלים ושל רשויות ישראליות על מקורות מים טבעיים שעליהם הסתמכו במשך שנים, מהרס של בורות מים ובריכות של מעיינות ומחסימת הגישה אליהם. כל זאת במסגרת מאמצי הרשויות הישראליות לגרש את תושבי הקהילות מבתיהם. תושבי קהילות אלה צורכים בממוצע רק כ-20 ליטר ליום לנפש. המחיר שמשלמים תושבי קהילות אלה עבור מים המובלים במכליות גבוה במאות אחוזים ממחיר המים המסופקים דרך הצנרת, ובמקרים רבים מים אלה אינם בטוחים לשתייה עקב תנאי סניטציה ירודים במכליות המובילות אותם.

מציאות זו ממחישה כיצד ישראל רואה במים – כמו בשאר משאבי הגדה המערבית – את רכושה הבלעדי, שבו היא עושה שימוש כפול: הן שימוש לקידום צרכיה שלה – בדגש על ההתנחלויות בגדה, והן ככלי לנישול התושבים הפלסטינים מאזורים בגדה ולשליטה בהם.

רצועת עזה

רצועת עזה נתונה כבר יותר מעשור למצור ישראלי, שהוטל ביוני 2007. מאז אוסרת ישראל על הכנסת סחורות שהיא מגדירה "דו-שימושיות" – שלטענתה יכולות לשמש הן לצרכים אזרחיים והן לצרכים צבאיים. במסגרת זו היא מגבילה הכנסה של חומרי בניין כמו מלט וברזל ושל חומרי גלם אחרים הנחוצים לשיקום תשתיות המים והסניטציה ברצועה. תשתיות אלה ניזוקו קשות בתקיפות ישראליות במהלך סבבי הלחימה ברצועה – ובעיקר "עופרת יצוקה" שהחל בסוף 2008 ו"צוק איתן" בקיץ 2014. נזקים אלה מוערכים בכ-34 מיליון דולר, ונכון לסוף שנת 2015 נותרו ברצועה כ-100 אלף תושבים המנותקים מרשת המים הציבורית.

אקוויפר החוף, בו תלויה אספקת המים של תושבי עזה, מזוהם עקב שאיבת יתר וחדירת מי שפכים. כתוצאה מכך, 96.2% ממי האקוויפר המסופקים ברצועה לשימושים ביתיים מסוכנים לשתייה. כיוון שברצועה אין מקורות מים זמינים אחרים, שאיבת היתר מהאקוויפר ממשיכה והוא נמצא בסכנת התמוטטות. בלית ברירה נאלצים תושבי עזה לצמצם את כמויות המים שהם שותים ולרכוש מים מותפלים מספקים פרטיים. לפי הערכות כ-68% מהמים המותפלים מזוהמים גם הם, והדבר מעלה את הסיכוי להתפשטות מחלות בקרב האוכלוסייה.

לפי נתוני רשות המים הפלסטינית, כמות המים המסופקים לשימושים ביתיים בעזה עמדה ב-2016 על 98 מלמ"ק. 85.8% מהם נשאבו מבארות בתוך הרצועה, 10.1% מהם קנתה הרשות הפלסטינית מחברת מקורות והשאר הותפלו על ידי 154 מתקני התפלה פרטיים. בסה"כ, 18.09% מהמים המסופקים ממקורות אלה לשימושים ביתיים בטוחים לשתייה. על פי הערכות רשות המים הפלסטינית, כ-85 מלמ"ק נוספים נשאבו מבארות בעזה לחקלאות. 

כ-40% מהמים המסופקים לשימוש ביתי אובדים בדרך לבתי התושבים, בשל תשתית המים המיושנת ברצועה. כתוצאה מכך, צריכת המים הכוללת לשימושים ביתיים עמדה ב-2016 על 58.7 מלמ"ק בלבד וצריכת המים הממוצעת לשימושים ביתיים עמדה באותה שנה על 91.2 ליטר לנפש ליום. כמות זו נמוכה מהכמות המינימלית המומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי, העומדת על 100 ליטר לנפש ליום.