דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

תושבת צפון בקעת הירדן מספרת על ההריסה החוזרת ונשנית של בתי הקהילה

ניהאד בני מנייה, בת 40

ניהאד אחמד מוחמד בני מנייהאני באה ממשפחה של חקלאים בעקרבה. לפני 23 שנים התחתנתי עם זוהיר בני מניה ובאתי לגור איתו פה בח'ירבת עין כרזליה. בעלי ממשפחה של רועי צאן. כל המשפחה שלו גרה בבקעת הירדן, והאחים שלו פה בעין כרזליה. החיים שלנו כאן לא קלים. קר מאוד והשטח הררי, אבל למרות זאת אנחנו לא מתלוננים. ילדתי פה את כל הילדים שלי ורק אלוהים נתן לי כוח לעבור את זה.

לפני יותר מעשר שנים הצבא התחיל לרדוף אותנו, ואז הרסו לנו את האוהלים בפעם הראשונה. אחר מכן עברו כמה שנים בלי בעיות אבל לפני שלוש או ארבע שנים קיבלנו צווי הריסה. בעלי והגיסים שלי פנו לעורך דין, שטיפל בנושא. לפני חודשיים בערך עורך הדין הודיע שהוא לא יכול להמשיך לטפל בתיק שלנו, כי לא נשאר שום דבר שהוא יכול לעשות. מאותו היום החיים שלנו השתנו, ואנו חיים במתח וחרדה בגלל איומי ההריסה.

לפני חודש הצבא הגיע בפעם הראשונה לבצע את צווי ההריסה. הם הרסו לנו ולגיסים שלי את הכל. אחר כך הצבנו אוהלים חדשים שהצלב האדום נתן לנו. אחרי חמישה ימים הצבא הגיע שוב, הרס את מה שבנינו והחרים את האוהלים של הצלב האדום. היו לנו ימים מאוד קשים. שקלנו לעומק את המצב, ובעלי ואחיו החליטו שאנחנו צריכים לעבור לגור גבוה יותר בהרים. עברנו לכאן, והתחלנו לאט לאט לבנות את החיים שלנו מחדש. בקושי הסתדרנו, בעיקר כי הצלב האדום הפסיק לחלק אוהלים.

ניהאד בני מנייה על רקע רכושה שנערם לאחר ההריסה והצאן של הקהילה. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 12.2.14
ניהאד בני מנייה על רקע רכושה שנערם לאחר ההריסה והצאן של הקהילה. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 12.2.14

ביום ראשון 09.02.14, בזמן שאני הייתי כאן ובעלי היה בעיירה עקרבה, הגיע קצין מהמנהל האזרחי שהציג את עצמו בשם טארק. הוא שאל איפה בעלי ועניתי שהוא לא נמצא. הקצין שאל על האוהלים ואמר: "מאיפה הבאתם את האוהלים האלו? מהרשות?", עניתי: "לא, אנחנו הבאנו אותם". היתה לו מצלמה, והוא התחיל לצלם את האוהלים. כשהוא סיים לצלם הוא ירד למטה והתרחק. מאז אותו יום חששנו שוב ממה שיקרה.

היום בבוקר, בזמן שחלבתי את הכבשים ביחד עם הילדים, הגיע דחפור בליווי אנשי צבא, והקצין טארק שהיה כאן לפני שלושה ימים. ברגע שהם הגיעו, העובדים שהיו איתם התחילו להוציא את החפצים שלנו מהאוהל. אני והילדים הפסקנו לחלוב וניסינו לפרק את מכלאות הכבשים, בתקווה שהם לא יהרסו אותן, אבל הם לא אפשרו לנו לפרק אותן. לפני שהם התחילו להרוס את האוהלים והמכלאות דיברתי עם טארק ושאלתי אותו: מה אתם רוצים מאיתנו? הרחקתם אותנו מהמקום הישן. מעולם לא פגענו באף אחד". אבל הוא ענה רק "ההוראות האלו באות מלמעלה, ואני חייב לבצע אותן". ביקשתי ממנו לחכות עד שאסיים לחלוב. הוא הורה לנו לחלוב בחוץ, ואמר שאין להם זמן והם צריכים להתחיל להרוס. הפסקנו לחלוב והוצאנו את הכבשים מהמכלאות. ניסינו להרחיק את הכבשים מהדחפור.

קהילת ח'ירבת עין כרזליה לפני גל ההריסות הנוכחי. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 8.1.14
קהילת ח'ירבת עין כרזליה לפני גל ההריסות הנוכחי. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 8.1.14

כמו שאתה רואה, הם הרסו את הכל. הכי עצוב היה שהם הרסו מלונה שהשארנו לכלבה במקום הקודם שלנו, בגלל שהיא המליטה לא מזמן. אפילו את המלונה שלה הם הרסו. תראה, כל החפצים שלנו בחוץ, הכבשים נשארו בלי דיר, המזרנים על הקרקע, הבגדים על העפר, והאוכל בחוץ בערימה. הם אפילו חתכו את האוהלים בסכינים לפני שהרסו אותם.

עד עכשיו אף אחד לא בא לעזור לנו. אנחנו לא יודעים מה לעשות עכשיו, ומפחדים שהצבא יחרים לנו גם את המכוניות, כי הם שאלו איפה המפתחות שלהן. אנחנו מפחדים שאם ניסע להביא אוהל או חוטי ברזל כדי לבנות מכלאות לכבשים, הם יחרימו את המכוניות. עכשיו 300 ראשי הצאן והטלאים שלנו בחוץ. אנחנו מפחדים שירד גשם על הטלאים הקטנים והם ימותו.

ניהאד בני מנייה על רקע רכושה שנערם לאחר ההריסה. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 12.2.14
ניהאד בני מנייה על רקע רכושה שנערם לאחר ההריסה. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 12.2.14

אחרי שהם סיימו להרוס, הקצין "טארק" הלך ברגל לבתים של הגיסים שלי, זאהי ועטיה, שנמצאים במקום שהדחפור לא הצליח להגיע אליו. הוא הודיע להם שבפעם הבאה הוא יביא דחפור עם שרשראות שיוכל להגיע אליהם ויהרוס גם את הבתים שלהם. אני לא יודעת אם הוא יחזור באמת או שזה היה סתם איום.

ניהאד אחמד מוחמד בני מנייה, בת 40, נשואה ואם לשמונה היא תושבת ח'ירבת עין כרזליה שבצפון בקעת הירדן. את עדותה גבה עאטף אבו א-רוב ב-12.02.14 בח'ירבת עין כרזליה