דילוג לתוכן העיקרי

ספטמבר-דצמבר 2016: הצבא פינה תושבים מבתיהם בבקעת הירדן 19 פעמים בטענה שהשטח נדרש לאימונים

רועת צאן ונגמ"שים של הצבא בשדות המרעה של תושבי הבקעה. צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס, 8.12.16 מאז סוף ספטמבר 2016 נאלצו מאות פלסטינים בבקעת הירדן לחזות כיצד כוחות הצבא הופכים את בתיהם והאדמ...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

ספטמבר-דצמבר 2016: הצבא פינה תושבים מבתיהם בבקעת הירדן 19 פעמים בטענה שהשטח נדרש לאימונים

רועת צאן ונגמ
רועת צאן ונגמ"שים של הצבא בשדות המרעה של תושבי הבקעה. צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס, 8.12.16

מאז סוף ספטמבר 2016 נאלצו מאות פלסטינים בבקעת הירדן לחזות כיצד כוחות הצבא הופכים את בתיהם והאדמות שבהן הם חיים ורועים את צאנם לזירת אימונים. במהלך תקופה זו קיים הצבא אימונים ברחבי הבקעה ב-20 מועדים שונים שב-19 מהם הוא פינה תושבים פלסטינים. בין המפונים, כ-220 בני אדם, בהם כ-100 קטינים, מהקהילות ח'ירבת חומסה, איביזיק וח'ירבת א-ראס אל-אחמר, שנאלצו לעזוב את בתיהם לפרקי זמן משתנים. כל פינוי כזה ארך כמה שעות, ובחלק מהמקרים משפחות שלמות נאלצו לשהות הרחק מבתיהם גם במהלך שעות הלילה. תושבים בקהילה נוספת – אל-פג'ם – נאלצו להתפנות מבתיהם ומשטחי המרעה שלהם בשל אימונים שקיים הצבא, על אף שלא נמסרו להם צווי פינוי. בקהילת אל-פאריסייה, שלא פונתה, אסר הצבא על התושבים לרעות את צאנם באדמות הסמוכות אליה, התאמן על שדותיהם המעובדים ואף הציב בהם תאי שירותים ניידים. בנוסף גרפו הכוחות חלק מהאדמות באזור כדי להקל על תנועת כלי-הרכב הצבאיים והסבו בכך נזק נוסף לאדמות החקלאיות.

הפינויים בקהילת ח'ירבת חומסה:

ח'ירבת חומסה היא קהילה קטנה המונה כעשרים משפחות ושוכנת מדרום מזרח לעיירה טמון. בסמוך לקהילה הוקמו ההתנחלויות רועי ובקעות. הקהילה מרוחקת יחסית מיישובים פלסטיניים אחרים, ונמצאת במרחק של כ-12 קילומטר מהכפר עין שיבלי, שבו לומדים ילדי הקהילה. הגישה לקהילה זו קשה במיוחד ומחייבת נסיעה של כשבעה קילומטרים בדרכי עפר לא מוסדרות. במהלך גל הפינויים הנוכחי פונו משפחות מהקהילה בשמונה מועדים שונים, האחרון שבהם ב-8.12.16. באחד הפינויים נאלצו חלק מהמשפחות לעזוב את בתיהן בשעה 6:00 בבוקר והותר להן לשוב אליהם רק בשעה 22:00. במהלך שנת 2015 פינה הצבא תושבים מהקהילה ב-19 מועדים שונים, בטענה שהשטח דרוש לו לצורך אימונים. בחודש מאי 2016, פונו 19 משפחות מהקהילה לפרקי זמן ממושכים על-פני תקופה של שלושה ימים, שבאחד מהם נדרשו ללון הרחק מבתיהם ובאחר הורשו לשוב רק בחצות.

כלי רכב של הצבא והמנהל האזרחי מלווים את תושבי איבזיק שאולצו להתפנות מבתיהם. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 15.11.16
כלי רכב של הצבא והמנהל האזרחי מלווים את תושבי איבזיק שאולצו להתפנות מבתיהם. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 15.11.16

הפינויים בקהילת ח'ירבת איבזיק:

קהילת איבזיק היא קהילה של רועי צאן וחקלאים השוכנת מצפון לעיר הפלסטינית טובאס. בקהילה חיות 48 משפחות, שאחדות מהן שוהות בה רק בחלק מעונות השנה. 14 ממשפחות הקהילה חיות בחלקה התחתון, המכונה ואדי איבזיק, שבסמוך אליו הוקמה גדר ההפרדה. בשנים האחרונות מפנה הצבא את המשפחות הללו מבתיהן מספר פעמים בשנה ורק בשנת 2015 פונו משפחות אלו שמונה פעמים בטענה שהצבא צריך להתאמן באזור. במהלך נובמבר האחרון פונו אותן משפחות למשך מספר שעות בחמישה מועדים שונים, שבשניים מהם הן אולצו ללון הרחק מבתיהן על זקניהן וטפן: מיום ב' ה-21.11.16 בשעות הצהריים ועד למחרת בבוקר, יום ג', אז אולצו שוב להתפנות מהצהריים ועד לשעות הבוקר של יום המחרת, ה-23.11.16.

הפינויים בקהילת חי'רבת א-ראס אל-אחמר:

קהילת ח'ירבת א-ראס אל-אחמר היא קהילת רועי צאן קטנה המונה יותר מעשרים משפחות, בהן כ-120 תושבים, כמחציתם קטינים. הקהילה שוכנת במרחק של כארבעה קילומטרים ממזרח לעיירה הפלסטינית טמון, ומצפון מערב לקהילת ח'ירבת חומסה. בינה לבין ח'ירבת חומסה הוקמו במהלך שנות השבעים ההתנחלויות רועי ובקעות. במהלך שנת 2015 פינה הצבא משפחות מהקהילה בשמונה מועדים שונים בשל אימונים צבאיים באזור, ובחודש ינואר 2016 קיים הצבא אימונים הכוללים ירי פגזים באדמות הקהילה ובסמוך לאוהלי המגורים שעה שתושביה שהו בבתיהם. בחודשים נובמבר ודצמבר אולצו משפחות מהקהילה להתפנות מבתיהן בשבעה מועדים שונים. בכך מגיע מניין הימים שבהם פונו חלק מתושביה מתחילת השנה לעשרה לאחר שפונו בשלושה מועדים שונים במהלך החודשים מאי - יוני. ב-1.11.16 פונו משפחות מהקהילה בשעות הצהריים והתאפשר להן לשוב מבתיהן רק בבוקר המחרת. בנוסף, מאז חודש ספטמבר הרס המנהל האזרחי עשרה מבני מגורים בקהילה והחרים עשרה טרקטורים ששימשו את תושביה להובלת מים ומזון לצאן.

רועת צאן ונגמ''שים של הצבא בשדות המרעה של תושבי הבקעה. צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס, 8.12.16
נגמ"שים של הצבא בתוך שטח ח'ירבת א-ראס אל-אחמר בבקעת הירדן. צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס, 8.12.16

הפינויים החוזרים ונשנים של קהילות בבקעת הירדן לצורך אימוני הצבא משבשים באורח בלתי נסבל את חיי התושבים, הנדרשים בהתראה קצרה, לעיתים של שעות ספורות בלבד, לעזוב את בתיהם לשעות ארוכות. בחלק מהמקרים אין למשפחות מקום חלופי מסודר להתפנות אליו והן נאלצות להישאר בשטח כשהן חשופות לתנאי מזג האוויר ולדאוג לעצמן למחסה למזון ולמים. התדירות הגבוהה של אימוני הצבא מערערת לחלוטין את חייהם של התושבים ומעמידה בסיכון את עצם יכולתן של הקהילות להתקיים.

על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, מדינה כובשת רשאית לפעול בתוך השטח הכבוש משני שיקולים בלבד: טובת האוכלוסייה המקומית ושיקולים צבאיים מידיים הקשורים לפעולת הצבא בשטח הכבוש. ישראל ככוח כובש אינה רשאית להשתמש בקרקע לצרכים צבאיים כלליים, כמו אימונים למלחמה ואימונים כלליים של הצבא. בוודאי שהיא אינה רשאית לפגוע בפרנסת תושבים מוגנים באמתלה זו ולפעול לגירושם מבתיהם. על ישראל להפסיק לאלתר את הפינויים הזמניים של קהילות לצורכי אימונים, ואת כל הפעולות האחרות שהיא נוקטת בניסיון לכפות על התושבים הפלסטינים בבקעת הירדן להתפנות מהאזור.

עדויות:

בעדויות שמסרו לתחקירן בצלם עארף דראר'מה תיארו תושבים מח'ירבת איבזיק, שסבלה במיוחד מהפינויים התכופים, את הקשיים איתם נאלצו להתמודד.

נזיה נר׳נר׳ייה. צילום: עארף דראר'מה בצלם, 28.11.16
נזיה נר׳נר׳ייה. צילום: עארף דראר'מה בצלם, 28.11.16

נזיה נר׳נר׳ייה, בן חמישים, נשוי ואב לתשעה ילדים, סיפר בעדות שמסר ב-28.11.16:

בערך עשרה ימים לפני הפינוי הגיעו נציגים של המנהל האזרחי ומסרו לנו צווים שהתייחסו לפינוי של יומיים רצופים, מהצהריים ועד הבוקר למחרת. באותו ביקור הם ראו את הטרקטור שלי. אחד מהם עלה עליו והם החרימו אותו מיד, בלי להתייחס אליי אפילו או לתת לי טופס החרמה. לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי כאילו חתכו לי את הידיים והרגליים.

ב-21.11.16 אחר הצהריים הגיעו אנשי המנהל והתחילו לפנות אותנו מהאוהלים, הם לא הרשו לאף אחד להישאר. כולם הלכו ברגל, לא היה באזור טרקטור או כלי-רכב אחר כי כולם חששו מהחרמות. הלכנו מערבה לכיוון האזור המכונה ראבא. הילדים רצו לעצור בדרך ולנוח אבל היה שם ג'יפ של המנהל שליווה אותנו וחיכה שהם ימשיכו ללכת. את הלילה הראשון העברנו תחת כיפת השמיים, היה קר מאוד. משפחות שגרות באזור ניסו לעזור לנו עם אוכל ומים, אבל עדיין היה לנו מאוד קשה. היה מפחיד מאוד לשהות בחושך מוחלט כל הלילה. גם פחדנו מאוד שצבועים וחיות בר אחרות יטרפו את הגדיים שלנו שהשארנו מאחור. ברקע שמענו את ירי הפגזים. למחרת לא יכולנו לשלוח את הילדים לבתי הספר כיוון שהפינוי נמשך עד שעות הבוקר המאוחרות, והם לא הספיקו להחליף בגדים ולהתארגן.

חזרנו בבוקר מותשים לאוהלים שלנו. הילדים היו מקוררים ורעבים, הם נשכבו באפיסת כוחות על הרצפה והיה קשה לראות אותם כך. חששנו שנמצא פגזים ונפלים בסמוך לאוהלים, אבל לשמחתנו לא מצאנו. גילינו שחיות נכנסו לאוהלים כשלא היינו. אשתי התחילה להכין אוכל לילדים ואני הלכתי לבדוק את מצבו של הצאן ומצאתי אותו במצב של התייבשות. הם היו רעבים, וסבלו מהקור.

אני לא יודע מה הם רוצים מאתנו. יום אחד הם הורסים, יום אחר מחרימים וביום אחר מפנים. זה לא הגיוני שאין להם מקום אחר להתאמן חוץ מהשטח שבו נמצאים האוהלים שלנו. הם לא משאירים לנו מקום שבו נוכל לחיות.

עבד אל-כרים אל-חרוב. צילום: עארף דראר'מה בצלם, 28.11.16
עבד אל-כרים אל-חרוב. צילום: עארף דראר'מה בצלם, 28.11.16

עבד אל-כרים אל-חרוב בן 54 נשוי ואב לשבעה ילדים סיפר בעדות שמסר ב-28.11.16:

המשפחה שלי חיה בוואדי איבזיק מאז שנות השישים. כאן נולדתי, גדלתי והתחתנתי וכאן נולדו הילדים שלי. תמיד חיינו כאן באוהלים שלנו, שלא הגנו עלינו מספיק מפני הקור של החורף והחום של הקיץ.

בחודש האחרון החיים שלנו הם סבל וכאב. המנהל האזרחי והצבא מסרו לנו צווי פינוי והיה קשה במיוחד בגלל שהפינויים היו בשעות הלילה. ביום הפינוי נציגי המנהל האזרחי התחילו להסתובב בין האוהלים ולחפש אנשים בכל אוהל. הם הוציאו אותנו כמו כבשים. האיצו בנו לצאת ונאלצנו להשאיר מאחורינו הכול. התחלנו ללכת לכיוון האזור המרכזי של איבזיק, שנמצא במרחק של שבעה קילומטרים מהבתים שלנו בוואדי איבזיק. ג'יפים של המנהל האזרחי ליוו אותנו והאיצו בנו להתקדם מהר יותר. לא יכולנו להביא טרקטורים כדי לנסוע בהם כי פחדנו שיחרימו אותם. הטרקטורים משמשים אותנו לכול הצרכים שלנו, מהובלת ציוד ועד לפינוי בן משפחה חולה למרפאה.

לא היו לנו מספיק מים. כמעט לא הספקנו להביא אתנו כלום. הילדים רעדו מקור והיה חושך מוחלט, אי אפשר היה לראות משהו שנמצא ממש מולך. הדלקנו אש כדי להתחמם ולהאיר את האזור, אבל האש כל הזמן כבתה ונותרנו בחשכה. הלילה הראשון היה נורא, כולנו היינו מותשים ודאגנו לרכוש שהשארנו מאחור, ובמיוחד לגדיים הקטנים שלנו.

בבוקר חזרנו לאוהלים רצוצים לחלוטין. בקושי היה לנו כוח לעשות שוב את המסע אחרי הלילה הקשה. כל אחד הלך לאוהל שלו ולצאן שלו. התחלנו להיכנס לאוהלים וזה היה מפחיד כי חששנו מנפלים. האוהלים היו הרוסים מבפנים אחרי שכלבים וזאבים נכנס לתוכם והשאירו חורבן. חלק מהגדיים הצליחו לברוח מהמכלאות, הסתובבו בתוך האוהלים ודרכו על המזרונים, האוכל והציוד. היה קשה מאוד לחזור לזה ולא יכולנו להירגע ולהרגיש שלווה בבית כי ידענו שכל זה עוד יחזור על עצמו.

סיהאם תורכמאן, בת 49, נשואה ואם לשבעה, תושבת ח'ירבת איבזיק תיארה בעדות שמסרה ב-15.11.16:

סיהאם ומחמוד תורכמאן, ח'ירבת איבזיק. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 19.12.16.

בשני הימים של הפינוי (14 ו -15 לנובמבר) היינו צריכים לעזוב בשעות הצהריים, בדיוק בזמן שהילדים חוזרים מבית הספר. כדי להגיע הביתה הם צריכים לטפס על הרים ולרדת ואדיות. חלק מהם אפילו לא הספיק לחזור בזמן לפני הפינוי. בדיוק כשהושבנו את אלה שהספיקו להגיע לאכול, הגיעו הג'יפים של המנהל האזרחי. הילדים לא הספיקו לאכול כלום.

האנשים בג'יפים התחילו לצעוק עלינו לצאת. התאספנו כולנו ויצאנו יחד לדרך. הג'יפים ליוו אותנו והוליכו אותנו כמו חיות. הלכנו ברגל קרוב לשבעה קילומטרים. ישבנו במקום שבו הם השאירו אותנו במשך שעות ארוכות, בלי מים וכמעט בלי אוכל. במהלך היום היה חם ואז הלך והתקרר. לא היה לנו מקום לנוח או איפה לעשות את הצרכים שלנו.

בערב חזרנו לאוהלים. היה קשה ללכת בחושך, והרגשנו כאילו אנחנו מנסים ללכת בתוך הים. כשהגענו הביתה הילדים שהיו מותשים ורעבים רק רצו להיכנס לאוהלים. הזהרנו אותם שישימו לב כי יכולים להיות שם נפלים. כשהגענו ראינו שהכול הפוך. חיות נכנסו לאוהלים והשאירו הרס. הצאן היה רעב וצמא. נאלצתי ללוש בצק ולאפות מחדש כי הכלבים שחדרו לאוהלים אכלו והשחיתו כל מה שהיה שם.

סרטונים אחרונים