התפרצות של חולדות, עכברים ומזיקים אחרים ברצועת עזה מסכנת מיליוני אנשים
ההרס המוחלט שהמיטה ישראל במכוון על המרחב הבנוי ברצועת עזה, ובכלל זה על תשתיות המים והתברואה, כופה על מיליוני בני אדם לחיות בתנאים בלתי-אנושיים וחושף אותם למשבר בריאותי ותברואתי מתמשך, שהשלכותיו צפויות ללוות את תושבי הרצועה עוד שנים רבות - גם אם יינקטו כעת צעדים מיידיים לשיקום האזור. במהלך החודשים האחרונים, תועדה במחנות העקורים התפרצות קיצונית של חולדות ומזיקים: מעל ל-80% ממתחמי העקורים שבחן ארגון Save the Children במהלך אפריל 2026, סבלו מנוכחות קבועה של חולדות ומזיקים - ביניהם פרעושים וקרציות - בתוך האוהלים וביניהם. בשל ממדי ההרס של התשתיות ברצועה והמחסור החמור בחומרי הדברה, תופעה זו צפויה להמשיך להחריף, ושום מענה ראוי אינו נראה באופק.
במהלך החודשים האחרונים, המחישו דיווחים של צוותי המעקב הרפואי של אונר״א ועדויות שהתקבלו מתושבי הרצועה כיצד חולדות פולשות לאוהלים, נושכות ילדים ומבוגרים בשנתם, מכלות מאגרי מזון ומשחיתות בגדים, שמיכות, מזרנים ואת רכושם הדל של העקורים לאחר שנתיים וחצי של ג׳נוסייד ברצועה. הורים תיארו כיצד הם חוששים להירדם מפחד שילדיהם יותקפו בידי חולדות במהלך הלילה.
מגפת החולדות והמזיקים חושפת את תושבי מחנות העקורים גם להתפשטות מחלות זיהומיות הנישאות על-ידי מכרסמים, ובהן עכברת (לפטוספירוזיס). נוסף על כך, מתפשטים במחנות הצפופים גם זיהומים ומחלות עקב תנאי התברואה הירודים הכוללים הצטברות אשפה, תעלות ניקוז בין האוהלים ובורות שופכין ללא תשתית ביוב. ההרס השיטתי של מערכת הבריאות בידי ישראל והמחסור הקיצוני במוצרי היגיינה, מובילים לכך שמחלות ופציעות שניתן היה למנוע או לטפל בהן בקלות בתנאים רגילים יתפתחו למצבים מסכני חיים.
בעדויות שגבו תחקירני בצלם ברצועת עזה, מוחמד סבאח, אולפת אל-כורד וח'אלד אל-עזאייזה, תיארו שלושה מתושבי הרצועה, בין היתר, את תנאי התברואה המחרידים במחנות העקורים ואת התפרצות החולדות, העכברים והמזיקים האחרים המאיימת על ילדיהם ועליהם:
רנא קרמוט, בת 22, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא, סיפרה בעדות שמסרה ב-18.5.26:
[...] המלחמה הסתיימה רק על הנייר. הסבל שלנו לא נפסק לרגע. לצד הרעב, מה שהורג אותנו הם גם המכרסמים, החולדות והחרקים שהתפשטו בצורה מחרידה במחנות העקורים. האוהלים התמלאו בחולדות, תולעים וחרקים שחיים בין החורבות, החול וערמות האשפה. בלילות, החולדות נכנסות לאוהל ואוכלות את מה שהן מוצאות. הן חיסלו את מעט המזון והקמח שהיה לנו, ואנחנו לא יכולנו אפילו להגן עליו. ניסינו להציב להן מלכודות, אבל מספרן הלך וגדל והן נעו בין האוהלים.
אני חיה בפחד אמיתי על בתי הקטנה. אני פוחדת שהחולדות יתקרבו אליה בזמן שהיא ישנה. אני כבר לא מצליחה להירדם, ונשארת ערה כמעט כל הלילה כדי להשגיח עליה מפני החולדות והמחלות והמגפות שהן מפיצות. הן מכרסמות ואוכלות גם את האוהל עצמו, בזמן שהצבא מונע הכנסת אוהלים, יריעות וציוד בסיסי לחיים.
לפני כשבועיים, נרדמתי לזמן קצר והתעוררתי לקול בכי היסטרי של בתי. כשהרמתי אותה גיליתי שחולדות נשכו את כף רגלה בזמן שישנה. באותו רגע הרגשתי שנשמתי יוצאת ממני מרוב פחד. התחלתי לצרוח, לבכות ולרוץ איתה יחד עם בעלי בין נקודות של שירותי רפואה בחיפוש אחר תרופה או חומר חיטוי נגד זיהום והרעלה, אבל הצבא מונע אפילו הכנסה שלתרופות וחומרי חיטוי לרצועה. נשארתי בוכה כשבתי בזרועותיי, מפחדת שמחלה תתפשט בגופה הקטן בזמן שאני חסרת אונים ולא יכולה להציל אותה.
מאז אותו יום אני חיה באימה מתמדת. אין לילה שעובר בלי בכי ופחד. אני חוששת שהחולדות יחזרו ויאכלו את פניה או את גופה של בתי בזמן שתישן. אני מפחדת להירדם ונבהלת מכל תנועה בתוך האוהל. בעלי עומד חסר אונים מול המציאות האכזרית הזאת. הוא לא מסוגל לספק לנו בית, אוכל או אפילו אוהל חדש שיגן עלינו.
נכון לעכשיו אין שום פתרונות ואנחנו ממשיכים לסבול מהתפשטות החולדות, המכרסמים והמחלות במחנה העקורים. אני מטפלת בפציעה של בתי ככל יכולתי, באמצעים פרימיטיביים, ונאבקת במחלות שמקיפות אותנו מכל עבר ומאיימות עליה ועל כולנו. אנחנו ממשיכים לחיות פה חיי פחד, השפלה וחוסר אונים באוהל קרוע, בין רעב למצור.
המלחמה הזו לא מתבטאת רק בהפצצות והפגזות. זו מלחמת הרעבה, הכנעה והפקרת גופם של ילדינו למכרסמים טורפים ולמחלות. לא נותר לנו דבר מלבד להתפלל שבתי הקטנה תשרוד את המוות האיטי שאנחנו חיות פה בכל רגע. [...]
פאטמה אל-כורד, בת 35, גרושה ואם לארבעה, תושבת ג'באליא, סיפרה בעדות שמסרה ב-14.5.26:
[...] ההפצצות נמשכות בכל מקום, אי אפשר להימלט מהרעש ויש הרוגים ופצועים בכל מקום. בית המשפחה שלי בג'באליא הופצץ כליל, וכל האזור שבו גרנו הוגדר כשטח צבאי סגור. הבנתי שנמשיך לחיות באוהל.
ואז התחיל החורף, ועבורנו זה היה אסון. בכל פעם שירדו גשמים האוהל שלנו הוצף, ולא יכולתי לעשות דבר. עכשיו כבר תשעה חודשים שאנחנו חיים פה באוהל, והסבל נמשך.
אבל הדבר הנורא ביותר עכשיו הוא מתקפות החולדות והמכרסמים. אי אפשר לדמיין כמה חולדות, עכברים ומכרסמים חיים איתנו בתוך האוהלים. הם נמצאים פה ביום ובלילה, בכמויות עצומות ובגדלים שונים. אני נשארת ערה כל הלילה כדי לנסות לגרש או להרוג אותם בתוך האוהל.
לפני יומיים התעוררתי מצעקות של בתי סידרא, שאמרה שעכבר נשך אותה בבהונות. היא צרחה מפחד ובכתה מאוד.
גם בתי קמר, שלומדת בכיתה י"ב, סובלת מאוד מהמצב הזה. בכל יום אנחנו מעבירות את הספרים והמחברות שלה ממקום למקום כדי שהחולדות לא יאכלו אותם. המכרסמים חופרים מתחת לדפנות האוהל ומסתתרים שם, ומשם הם מגיחים לתוכו. אני חוששת אפילו שהם יכרסמו את האוהל עצמו, כי הוא עשוי מניילון וברזנט.
בלילות יש סביבנו ממש נחילי חולדות ומכרסמים. לפי הערכות ששמענו, יש כיום ברצועת עזה כארבעה מיליון חולדות - יותר ממספר התושבים. החולדות נכנסות לאוהל שלנו בלי שום הפרעה. לפעמים אני מוצאת אותן מכרסמות לחם או מזון אחר שיש לנו באוהל, ואני ממהרת לזרוק את האוכל לפח מחשש שנידבק במחלות.
בכנות, אני כבר לא יודעת איך אפשר להיפטר מהן. ניסיתי לפזר רעל, אבל זה לא עזר. אני מרגישה שהן רק הולכות ומתרבות, בגלל ערמות האשפה שמסביב לאוהלים, מי הביוב וגם בגלל שעקורים משליכים שאריות מזון ממש ליד האוהלים.
אנחנו חיים בתוך אסון סביבתי עצום, ואין לנו מושג איך להתמודד איתו. גם הרשויות פה לא גיבשו שום תוכנית להתמודדות עם החולדות והמכרסמים שמאיימים על חיינו מדי יום.
לפני כשבוע שמעתי בלילה רעש מתחת לברזנט של האוהל. הדלקתי את הפנס של הטלפון, הרמתי את הברזנט וראיתי חולדה ענקית, בגודל של חתול. מיד כיביתי את הפנס והתחלתי לצרוח ולברוח. יצאנו ואני וילדיי פחדנו לחזור לאוהל. החולדות ענקיות ואנחנו חוששים שהן יתקפו אותנו.
אני מרגישה שהמכרסמים פשוט חיים איתנו, ואי אפשר להיפטר מהם. ובנוסף לזה, התחילו להופיע פה גם נחשים. זה עוד אסון שנפל עלינו ואין לו פתרון.
עכשיו אנחנו עומדים בפתחו של הקיץ. האוהל כבר הפך לתנור לוהט וגם הזבובים והיתושים התפשטו. בלילות עוקצים אותנו פה היתושים, שנפוצים מאוד ומגיעים לגודל חריג, ובבקרים אנחנו מתעוררים כבר בשש מעקיצות של זבובים, שגם הם שורצים פה בכמויות. העקיצות גורמות לנו לאלרגיות ולנפיחות בגוף.
אני מנסה בכל דרך לשמור על ניקיון האוהל, אבל הזבובים והיתושים לא עוזבים אותנו, לא ביום ולא בלילה.
האוהל הוא כמו קבר. הוא הפך למקלט עבור מכרסמים וחרקים. אני שונאת אותו, אבל אין לנו שום מקום שאליו נוכל ללכת. [...]
מוחמד עובייד, בן 41 ואב לחמישה, תושב שכונת א-שוג'אעייה בעיר עזה, סיפר בעדות שמסר ב-13.5.26:
[...] באחד הלילות, כשישנו באוהל, התעוררנו פתאום מצרחות של בתי דימא. בהתחלה חשבתי שהיא נפגעה מירי, אבל התברר שהיא התעוררה מבוהלת אחרי שעכבר הלך לה על הפנים בזמן שישנה. באותו לילה דימא לא הצליחה להירדם מרוב פחד שהחולדות יחזרו.
למרות שאנחנו משתדלים לנקות את האוהל מדי יום, אנחנו סובלים מהתפשטות של חולדות ומזיקים אחרים, משום שבאוהל אין מקומות מוגנים לאחסון מזון כמו במטבחים. אנחנו מאחסנים מזון, דגנים ואפילו את הבגדים שלנו בתוך ארגני קרטון, והחולדות והמזיקים האחרים נמשכים לריח של האוכל. הרבה פעמים גילינו שהחולדות הרסו חלק מהבגדים שלנו, או קרעו שקיות שבהן איחסנו דגנים ומזון.
עוד סכנה שאורבת פה היא בורות שפכים שאינם מכוסים בלוחות פח, משום שרוב המשפחות עניות ולא יכולות להרשות לעצמן לקנות אותם. באחד הימים בני סנד זחל אל מחוץ לאוהל וכמעט נפל לבור ביוב, ורק ברגע האחרון הצלחנו למנוע את הנפילה שלו.
בנוסף לבורות הביוב ולמזון באוהלים, מה שעוד תורם להתפשטות החולדות והעכברים היא העובדה שאוהלים פה הוקמו על אדמה בוצית, ולא על משטחי בטון, והמכרסמים חיים ברשת מנהרות שהם חפרו מתחתם.
הסבל מהמכרסמים מחמיר בקיץ, אז הם מתפשטים במספרים גדולים ברחבי המחנה. רוב המשפחות במחנה לא מסוגלות להתמודד איתם באמצעים המקובלים, כמו רעלים ומלכודות, בגלל המחירים שלהם, שגבוהים מאוד עבור עקורים.
מלכודת דבק ללכידת חולדות לדוגמה, עולה כיום 20 שקלים, ורעל לחולדות עולה בערך 50 שקלים. כאב משפחה מובטל אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות רעל. אם יש לי 20 שקלים, העדיפות שלי היא לקנות אוכל, תרופות או מענה לצרכים אחרים של ילדיי. [...]
