מרווה ר'נאם, רכזת מידע בבצלם, עברה להתגורר בבית לחם ימים ספורים לפני ששערי העיר נסגרו בגלל התפרצות מגיפת הקורונה. רשמיה והרשמים של ידידיה, המתגוררים בעיר, מופיעים בפרק מיוחד בבלוג הצילום.

ממעבר דירה מלא באנרגיות חיוביות לסגר כמעט מוחלט

אני בת 30, ילידת חיפה, ועוברת לגור בבית לחם - בבית גדול - לבד. בעיר די זרה, מוקפת מחסומים וגדר. בדרך לעבודה בירושלים ובחזרה אצטרך לעבור במחסום, אבל אחרי שבע שנים בירושלים מצאתי את דירת חלומותיי בעיר פלסטינית מרתקת - בבית אבן ישן, עם המון חלונות, אור ותקווה.

כשאמא שלי דאגה שיום אחד המחסומים ייסגרו ולא אוכל לבקר אותם, הרגעתי אותה שזה לא ייקרה. אני, שכותבת עבור בצלם דיווחים מפורטים על חסימת דרכים וסגירות כפרים בגדה, יודעת שזה יכול לקרות, אך ניסיתי לחסוך מאמא שלי דאגה.

ובכן - ב-9.3.20 זה קרה. וירוס כבש את האזור.

הנחיות משרד הבריאות גזרו עליי, כמו על כל תושבי בית לחם, 14 ימי בידוד. שאלתי את עצמי: " סגר? למה סגר!? כבר שבוע מתפרסמים מסלולי החקירות האפידימיולוגיות של משרד הבריאות של החולים בתוך ישראל, אבל את עריהם ויישוביהם איש אינו סגר!". זה היה הלם עבורי ועבור תושבי בית לחם והגדה. ידידים סיפרו לי שבשנת 2002 הוטל סגר מלא על בית לחם למשך 40 יום ושהם רגילים לכך, כביכול.

התחלתי את חיי החדשים: את העבודה עשיתי מהבית, את הבילויים עם החברים דרך שיחות וידיאו, ואת הגעגועים למשפחה הרגעתי מרחוק. כל מה שיכולתי לראות רוב הזמן זה את העולם הנשקף מחלוני ולפעמים דרך הדמיון.

יום אחד, כשיצאתי להצטייד, הבחנתי באיש מצלצל בפעמוני הכנסייה בראש המגדל ממול, וקולו של המואזין מהמסגד הקרוב הצטרף אליו. הלכתי למכונית שלי, בעיר הריקה. גשם ירד וכתבתי בראש תסריט על אחרית הימים.

14 ימי הבידוד חלפו להם, אך התפתחויות חדשות הכניסו את כל הארץ לבידוד. נאלצתי להחליט אם אשאר בבית לחם לבד, אלוהים יודע עד מתי, או אנסה לחזור להוריי, למרות הסגר והמחסומים.

ארזתי מזוודה, התנעתי את הרכב וחזרתי להורים. 

מרווה ר'נאם, רכזת מידע בבצלם.