דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

נמשכת הענישה הקולקטיבית במרכז חברון: סגירת שכונות ועסקים, בדיקות חוזרות ונשנות במחסומים

במרכז חברון, שהייתה בעבר המרכז המסחרי של דרום הגדה המערבית, אפשרו ממשלות ישראל הקמה של כמה נקודות התנחלות ממש בתוך האוכלוסייה הפלסטינית. באזור זה, שהוגדר בהסכמי אוסלו כ-2H, מטיל הצבא מזה שנים הגבלות קיצוניות על תנועת הפלסטינים, דבר שהוביל לנטישה מאסיבית של התושבים הפלסטינים ולשיתוק של חיי המסחר.

כפי שדיווח בצלם בתחילת נובמבר, הגבלות אלה הוחמרו עוד יותר מאז התרבו מקרי הפגיעה וניסיונות הפגיעה בכוחות הביטחון ובאזרחים ישראלים החל בחודש אוקטובר 2015. בין השאר, הצבא הציב מחסומי בטון בכניסה לחלק מהרחובות באזור העיר העתיקה, סגר את שכונת תל רומיידה בפני כל מי שאינו גר שם, מקיים בדיקות ממושכות במחסומים ומציב מחסומי פתע ברחובות. הגבלות חדשות אלה מונעות מהתושבים כל אפשרות לשמור על שגרת חייהם, שגם לפני הטלתן היתה כרוכה בהתמודדות עם הגבלות קשות.

רחוב א-סהלה בחברון שהפך לרחוב רפאים נוסף, 3.1.16. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם
רחוב א-סהלה בחברון שהפך לרחוב רפאים נוסף, 3.1.16. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם

ההגבלות שהוחמרו:

  • כוחות הביטחון סגרו את שכונת תל רומיידה שבה גרות 209 משפחות, והם מתירים רק לתושבי השכונה להיכנס אליה. גם בעבר בדקו כוחות הביטחון את כל הנכנסים לשכונה והיוצאים ממנה, אולם מאז אוקטובר הם מנהלים רשימות שמיות במחסום באב א-זאוויה (מחסום 56) ומצמידים מספרים לתעודות הזהות של תושבי השכונה כדי להקל על איתור שמם ברשימות המנוהלות במחסום. חלק מתושבי השכונה סירבו להוסיף את שמם לרשימה ולהוסיף מספרים לתעודותיהם, במחאה על כך שהם נדרשים לאישור הצבא כדי להיכנס לבתיהם. בתגובה למחאות התושבים ביחס למספורם, נמסר מדובר צה"ל בידיעה שפורסמה ב-5.1.16 כי הוחלט להגדיר את שכונת תל רומיידה כשטח צבאי סגור בעקבות ריבוי הפיגועים באזור. עוד נמסר כי "כל תושבי השכונה מורשים לנוע במרחב ועוברים בידוק טרם כניסתם אליה. מספור תעודות הזהות הוא יוזמה מקומית שנועדה להקל ולזרז את הליך הבידוק עבור הפלסטינים. עם היוודע האירוע למפקדים, הוחלט כי המדבקות יוסרו באופן מיידי ובימים הקרובים ייבחנו פתרונות חלופיים לייעול הבידוק". אולם, מבדיקת בצלם עולה כי השימוש במספרים לא בוטל. בנוסף, תושבים ששמותיהם אינם מופיעים ברשימה, אם כצעד של מחאה ואם בשל טעות של כוחות הביטחון, עוכבו במשך שעות ארוכות והורשו להיכנס לשכונה ולהגיע לבתיהם רק בהתערבות של הצלב האדום וגורמים אחרים. גם תושבים שתעודות הזהות שלהם מוספרו נתונים לעיכובים ממושכים, של שעה ויותר, כתוצאה מהבידוק. הדרך היחידה להגיע לשכונה שלא דרך המחסום כרוכה בעיקוף גדול. אנשי כוחות הביטחון מאיימים במעצר על מי שנתפס כשהוא מנסה להיכנס בדרך זו, ובפרט אם אינו תושב השכונה. מתנדבים בינלאומיים ופעילים ישראליים נגד הכיבוש ועובדים בארגוני זכויות אדם אינם מורשים להיכנס לשכונה, למרות שנוכחותם חיונית לתיעוד הפגיעה בתושבים.
  • באזור העיר העתיקה ואל-חרם אל-איבראהימי (מערת המכפלה) מוצבים 16 מחסומים המאויישים כל הזמן על-ידי שוטרי משמר הגבול וחיילים, המבצעים בדיקות קפדניות של כל העוברים בהם. עד אוקטובר היו רק חלק מהמחסומים הללו מאויישים. מאז, לחלק מהמחסומים נוספו תשתיות ומכשור והבדיקות שנערכות בהם הוחמרו והתארכו.
  • כמו כן הציבו כוחות הביטחון בחברון שלושה מחסומים נוספים באמצעות שרטוט קו עצירה על הכביש וכיתוב הדורש מהעוברים ושבים לעצור. פלסטינים העוברים במקום נדרשים להניח על הקרקע את תיקיהם או כל דבר אחר שבידיהם ולחזור לאחור. החיילים בודקים את המטלטלים ורק לאחר מכן מורשים התושבים להמשיך בדרכם. בחלק ממחסומים הללו נערך גם חיפוש על גופם של העוברים באמצעות גלאי מתכות ידני.
  • הבדיקות הללו חלות על כל התושבים באזורים אלה ללא הבחנה. בנוסף להיותן מטרידות ולעיתים משפילות, הן גורמות לעיכובים חוזרים ונשנים במחסומים אלה, שמהם סובלת כלל האוכלוסיה, כולל הקשישים, נשים, וילדים. גם תלמידים בכל הגילאים נבדקים בדרכם לבית הספר ודרכם חזרה.

ב-13.1.16 תיעדה תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי את בדיקת התיק שלה במחסום אל-מחכמה בחברון, אחד המחסומים החדשים. 

הגבלות אלה הובילו, עוד לפני כחודשיים, לסגירתם של כעשרים בתי עסק הסמוכים למערת המכפלה. זאת מכיוון שלאחר כל אירוע ביטחוני אילצו שוטרי מג"ב את בעלי העסקים הסמוכים לסגור את חנויותיהם לשבוע עד שלושה שבועות. בנוסף לכך הבדיקות הממושכות מרתיעות לקוחות מהגעה לאזור. תנועת האנשים באזור העיר העתיקה ותל רומיידה דלילה במיוחד והדבר מורגש גם בירידה במספר המתפללים הפלסטינים במערת המכפלה. גם בשוק הסמוך למערת המכפלה נותרו חלק מהחנויות סגורות בהיעדר קונים.

דובר צה"ל הצדיק את הטלת ההגבלות אחרונות ב"שיקולי ביטחון", אולם שיקולים כאלה אינם יכולים להצדיק את ההגבלות הגורפות, בוודאי שלא לתקופה כה ממושכת. אולם מעבר לכך, דובר צה"ל מתייחס להטלת ההגבלות כאל עניין נקודתי, שנועד לתת פתרון למציאות חדשה. בכך מתעלם הדובר ממדיניות ארוכת השנים שמיישמת ישראל במרכז העיר חברון, המבוססת על "עיקרון ההפרדה" בין מתנחלים לבין פלסטינים, כאשר מערכת הביטחון רואה עצמה מחויבת אך ורק להבטחת שלומם וביטחונם של הראשונים. שמירה על שגרת חייהם של הפלסטינים הגרים במרכז העיר חברון, שלא לדבר על שלומם וביטחונם, אינה חלק מהשיקולים המנחים את מדיניותה של ישראל בחברון.

מדיניות ההפרדה שמיישמת ישראל בחברון הביאה כבר לקריסה כלכלית של מרכז העיר ולנטישה נרחבת של התושבים הפלסטינים את בתיהם, שלא יכלו להמשיך ולחיות תחת הגבלות חמורות אלה. ההגבלות החדשות שמטילה מערכת הביטחון מאז אוקטובר, מעוררות את החשש כי הרשויות מקוות לגרום לתושבים נוספים הגרים היום במרכז העיר לנטוש את בתיהם, במטרה להרחיב את האזורים הריקים מפלסטינים.

ההגבלות הגורפות שמטילה מערכת הביטחון על תנועת הפלסטינים בחברון מהוות ענישה של תושבים שאיתרע מזלם לגור או לעבוד בסמוך למקומות שבהם בחרו המתנחלים לגור. ככאלה, הגבלות אלה אינן מוסריות ואינן חוקיות.


כוחות הביטחון בודקים עוברים ושבים במחסום ג'אבר שבין שכונת ג'אבר לשכונת אל-ג'עברי. צילום סוזאן ג'אבר, מתנדבת בצלם ,דצמבר 2015.

עדותו של יאסר רג'ב תוופיק אבו מרח'ייה, בן 45, נשוי ואב לארבעה, פקיד בעיריית חברון, תושב שכונת תל רומיידה בחברון. העדות נגבתה על-ידי מוסא אבו השהש ב-19.1.16:

יאסר אבו מרח'ייה מציג את תעדות הזהות שלו והמספר שנרשם עליה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלםאנחנו גרים בבית שנמצא מול מחסום גילברט. אמא שלי, בת 72, גרה אתנו. כדי להגיע לעבודה אני נאלץ לעבור כל יום את מחסום 56 ומחסום גילברט בדרך לעבודה ובדרך חזרה.

מאז ההחמרה של ההגבלות הרבה יותר קשה לצאת מהשכונה ולהיכנס אליה. החיילים גם הגיעו לבתים של התושבים בשכונה, רשמו את כל התושבים הבוגרים ונתנו להם מספרים. המספר שקיבל כל תושב הוא המספר שלו ברשימה שהחיילים מנהלים במחסום, וככה הם יכולים לאתר אותו בקלות ולבדוק שרק תושבי השכונה נכנסים ויוצאים. אלינו הם הגיעו בשעות הערב. היו שם חמישה חיילים. הם ביקשו את תעודות הזהות שלי, של אשתי ושל אימא שלי ורצו לתת לנו מספרים. אני סירבתי בתוקף לקבל את המספרים למרות שהחיילים טענו שזה לטובתי ולטובת המשפחה שלי. החיילים עזבו בלי לרשום אותנו.

אחר כך, כשחזרתי הביתה מהעבודה ניסיתי לעבור במחסום 56 והחיילים אמרו לי שאני לא תושב השכונה. התעקשתי שאני כן וסירבתי לעזוב את המחסום. חיכיתי שם שעתיים בערך ובסוף הם עשו לי בדיקה קפדנית וחייל ליווה אותי כדי לוודא שאני נכנס הביתה. זה קרה כמה פעמים.

אחרי שבועיים של סבל המפקד שאחראי על השכונה הגיע לבית שלי וביקש את תעודות הזהות שלי, של אשתי ושל אימא שלי. הפעם הסכמתי להירשם. הוא נתן לנו מספרים: 178 לאימא שלי, 179 לאשתי ו-180 לי. מאז נתנו לנו לעבור במחסום כשאנחנו מראים את המספר.

אבל לפני חמישה ימים אמא שלי חזרה בשעה 13:30 מביקור אצל אחי נביל שגר באזור אחר של חברון. כשהיא הגיעה למחסום גילברט החיילים אמרו שזה לא המספר שלה ומנעו ממנה לעבור. היא התקשרה אליי ואני התקשרתי לצלב האדום ולמת"ק ולארגון הבינלאומי TIPH. אמא שלי, בת 72, נאלצה לחכות ארבע שעות במחסום עד שאפשרו לה להיכנס. למחרת קרה גם לי משהו דומה. כשהגעתי למחסום 56 אחרי העבודה והחיילים סירבו להכניס אותי בטענה שהמספר שלי לא מופיע ברשימה. במשך יותר משעתיים ניסיתי לשכנע אותם שאני גר בשכונה ונתתי להם את המספר שלי אבל הם לא השתכנעו. בסוף שהגיע המפקד שנתן לי את המספר וזיהה אותי. הוא התנצל ונתן לי מספר חדש - 506 ורשם אותו על העטיפה של תעודת הזהות שלי.

למרות המספור, עדיין קשה להיכנס לתל רומיידה. הבדיקות מאוד מדוקדקות ולוקחות בדרך כלל בין עשרים לשלושים דקות, למרות שהחיילים מכירים את תושבי השכונה. הם בודקים את הכל ומבקשים מאיתנו להרים את הבגדים העליונים שלנו. הם מחפשים בשקיות האוכל שלנו, בפירות ובירקות. ההליכים המסובכים והמשפילים האלה גורמים לתור ארוך מאחורי המחסום והתושבים נאלצים להמתין להרבה זמן. לפני יומיים חיכיתי שעתיים וחצי עד שהגיע התור שלי ונכנסתי.

בגלל כל העיכובים האלה אני יוצא מהבית רק פעם ביום, לעבודה, ואחרי שאני חוזר הבית הופך לכלא. אני לא יוצא יותר. לפני כל זה הייתי יוצא ונכנס כמה פעמים ביום. בנוסף, החיילים לא נותנים לנו להכניס בלוני גז ולפעמים אנחנו נאלצים להעביר אותם דרך בית הקברות ובין הבתים. הם גם לא מאפשרים לקרובי המשפחה שלנו לבקר אותנו. ביום שישי שעבר אחי נביל ניסה לבקר אותנו והחיילים החזירו אותו במחסום גילברט. כל זה בנוסף להתגרויות של המתנחלים והחיילים שמקללים אותנו ולפעמים יורקים עלינו. תל רומיידה היא עכשיו כמו כלא, במיוחד בלילה הרחובות ריקים מתושבים, רק חיילים ומתנחלים מסתובבים.

אין לנו ברירה אלא להמשיך לגור פה, כי ההכנסה שלי מהעבודה היא 1,900 שקלים בחודש ואני לא יכול להרשות לעצמי לעבור למקום אחר. תשע משפחות עזבו סופית את השכונה בגלל הסגר הבלתי נסבל.

עדותו של עימאד אבו שמסיה, בן 46, נשוי ואב לחמישה, מובטל, תושב שכונת תל רומיידה בעיר חברון. העדות נגבתה על-ידי מוסא אבו השהש ב-4.1.16:

אני גר בבית בשכירות נמוכה שנמצא בין שני מחסומים, מחסום באב א-זאוויה (מחסום 56) ומחסום גילברט. אני סובל מנכות מלידה.

בחודש אוקטובר, בתחילת גל האירועים האחרון, הצבא הישראלי סגר את השכונה בצו צבאי, והוא מרשה רק לתושבי השכונה להיכנס אליה. לפלסטינים אחרים, לארגוני זכויות אדם ולעיתונאים אסור להיכנס. השכונה הפכה להיות כמו כלא של התושבים. הרחובות ריקים והתושבים יוצאים מהבתים רק כשהם חייבים. רק מתנחלים וכוחות הביטחון הישראליים מסתובבים באזור. הצבא גם הציב במחסומים מכשירי בידוק חדשים ומתקדמים. תושב השכונה שרוצה להסתובב בתוך האזור חייב לעבור בידוק קפדני כמה פעמים. בנוסף להגבלות אלה, הצבא חילק לתושבי השכונה מספרים קבועים ושיבץ ברשימות שמנוהלות במחסומים. המספר שלי הוא 242.

בפעמים הראשונות שיצאתי מהשכונה ניסיתי לחזור דרך מחסום באב א-זאוויה (56) אבל הבדיקות שם היו ממושכות מאוד. הם בדקו כל אדם במשך איזה רבע שעה. לפעמים התושבים נדרשו להוריד את המעיל ולחשוף את פלג הגוף העליון שלהם, ולפעמים גם להוריד חגורה ונעליים. היה צפוף מאוד במחסום וההמתנה הייתה ארוכה. החלטתי לא לעבור שם יותר ובמקום זה ללכת בדרכים קשות ובוציות בחורף ובין הבתים בכדי להגיע לבית שלי ולחסוך לעצמי את הסבל וההמתנה במחסום.

אני ובני המשפחה שלי מרגישים לכודים בתוך הבית שלנו. זה קשה במיוחד לילדים. נהגתי לצאת מהבית כמה פעמים ביום אבל עכשיו אני משתדל לצאת כמה שפחות. לפעמים אני לא יוצא כמה ימים רצופים. לילדים שלי מאוד משעמם, אף אחד לא מבקר אותנו ואנחנו לא מבקרים אצל אף אחד. פעם היו מגיעים לכאן הרבה תיירים זרים וגם מבקרים אצלנו בבית אבל כיום הם לא יכולים. אבא שלי, שגר בשכונת א-שיח', היה מגיע אלינו כל יום ועכשיו גם הוא וגם האחיות שלי, שביקרו אצלנו הרבה, לא יכולים להגיע. מאז תחילת האירועים אף אחד מהם לא הגיע לבית שלנו. אפילו להסתובב בתוך השכונה מסובך. כדי ללכת למכולת אנחנו חייבים לעבור במחסום גילברט, ולמרות שהחיילים מכירים אותנו, הם דורשים שנעבור בידוק כל פעם.

המצב כל-כך גרוע שאני חושב לעזוב את השכונה. שכרתי בית בשכונת א-שיח', אבל בעל הבית שינה את דעתו ברגע האחרון אחרי שנודע לו שאני תושב תל רומיידה ושנעצרתי בגלל שאני מצלם את ההפרות, כמתנדב בארגון בצלם, והילדים שלי עוכבו כמה פעמים אחרי שחיילים האשימו אותם ביידוי אבנים.

אני עדיין מחפש בית בזול בשבילנו, שיפטור אותנו מהסבל הזה. אנחנו לא המשפחה היחידה שחושבת לעזוב. תשע משפחות כבר עזבו את השכונה ויש עוד כמה שחושבות על זה.

אני לא יודע מתי ייגמר הסגר על השכונה. אתמול הצבא חידש את צו הסגירה הצבאי לעוד חודש. זה אומר שהסבל שלנו יימשך לפחות עוד חודש.

נרמין שעאבנה. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם
נרמין שעאבנה. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם

עדותה של נרמין מוחמד חמדאן שעבאנה, בת 16 תלמידת כיתה י"א, תושבת רחוב א-סהלה מול מחסום בית המרקחת. העדות נגבתה על-ידי מנאל אל-ג'עברי ב-5.1.16:

אני גרה יחד עם ההורים שלי וארבעת האחים שלי בדירה שכורה בבניין מגורים בן חמש קומות. הדירה שלנו משקיפה על מחסום בית המרקחת. אני תלמידה בכיתה י"א בבית הספר התיכון לבנות בשכונת אבו סניינה ואני מתנדבת בארגון בצלם יחד עם אחותי סוזאן ואחי חמדאן.

הבית שלי מוקף במחסומים - מחסום בית המרקחת, מחסום עבד, מחסום מאפיה, מחסום 160 ומחסום אל-חרם אל-אבראהימי (מערת המכפלה) בכניסה לעיר העתיקה. בנוסף בזמן האחרון מציבים גם מחסומי פתע עם כתובת "עצור לבדיקה" על הכביש. לפעמים אני נאלצת לעבור בידוק בכל המחסומים האלה באותו יום.

בתקופה האחרונה אני ובני המשפחה שלי סובלים מאוד מהמעבר במחסומים אלה. החיילים בודקים אותי ואת התיק שלי כל יום כשאני חוזרת הביתה מבית הספר. תיעדתי בווידיאו כמה מקרים שבהם החיילים עיכבו תלמידות ותלמידים ובדקו להם את התיקים. אני מרגישה שלפעמים החיילים מתעמרים בילדים ובמיוחד בנערים, שאותם הם מעכבים לפעמים הרבה זמן במחסום.


עיכובו של חמדאן שעאבנה, דצמבר 2015

זה קרה לאח שלי חמדאן, בן 17. הוא היה בדרך הביתה מבית הספר והגיע למחסום בית המרקחת שנמצא מול הבית שלנו. החיילים עכבו אותו ואלצו אותו לשבת על הארץ עם הפנים לקיר במשך יותר משעתיים. תיעדתי את העיכוב במצלמה. חמדאן סובל מאפילפסיה ולפעמים הוא סובל מהתכווצויות במידה ונלחץ. אימא שלי ניסתה כל משך העיכוב לשכנע את שוטרי המג"ב לשחרר אותו בגלל המחלה שלו אבל זה לא עזר. זאת לא הפעם הראשונה שהשוטרים מעכבים את חמדאן.

לפעמים כשאני חוזרת מבית הספר יש עימותים ברחוב. השוטרים סוגרים את המחסום ומונעים ממני לעבור ואז אין לי ברירה אלא לעשות עיקוף דרך מחסום 160, ואז מחסום המאפיה, ולפעמים אני נתקלת בדרך גם במחסום פתע לפני שאני מגיעה הביתה.

בכל פעם שאני עוברת במחסומים אני מפחדת. השוטרים תמיד שואלים אותי אם יש לי סכין בתיק. גם קודם החיים פה היו קשים, אבל הם היו ללא ספק יותר טובים מהמצב היום.

עדותה של סיהאם פאווזי עבד אל-מועטי פאח'ורי, בת 26, סטודנטית, תושבת שכונת א-סלאיימה. העדות נגבתה על-ידי מנאל אל-ג'עברי ב-6.1.16:

אני גרה יחד עם ההורים שלי ושבעת האחים והאחיות בשכונת א-סלאיימה בבית ישן מול מחסום המאפיה, ממש מרחק של כמה צעדים ממנו. אני לומדת מערכות מידע באוניברסיטה הפתוחה. כל יום אני צריכה לעבור במחסום המאפיה ובמחסום 160. בשני המחסומים אני תמיד עוברת בידוק, גם בדרך ללימודים וגם בדרך הביתה, אבל בתקופת האירועים האחרונים, הבידוק קפדני במיוחד.

ביום שלישי ה-5.1.16 יצאתי מהאוניברסיטה לכיוון הבית בסביבות השעה 17:00. נפגשתי עם אחותי ניבאל, בת 19, במחסום 160. התקשרתי לאבא שלי, כפי שאני נוהגת לעשות בכדי שיבוא ויאסוף אותנו מהמחסום כי אני מפחדת מבדיקות מיותרות ועיכובים של שוטרי המג"ב במחסום.

אבא שלי הגיע למחסום. ברגע שעברתי עם ניבאל בשער האלקטרוני קראו לנו ארבעה שוטרים והורו לנו לעצור. אחד השוטרים ביקש את תעודות הזהות והתיקים שלנו. שוטר אחד התחיל לבדוק את התעודות ואחד את התיקים. אבא שלי התעצבן על רמת הבידוק הקפדני וזמן העיכוב, הוא ניגש ותפס את התיק שלי ורוקן את התכולה שלו על הארץ. הוא אמר לשוטר: תסתכל, אין להן שום דבר. היה קר מאוד וכבר היה חושך. השוטר התעלם ממה שאבא עשה והורה לאבא לזרוק את התיק על הארץ. אבא זרק אותו.

השוטר הורה לי ללכת לשבת על הארץ ליד חדר שבו ישבו שוטרים. אבא שלי צעק ואמר שאין סיבה שאשב על הארץ ושלא עשיתי כלום. הלכתי וישבתי שם כי דאגתי שהשוטרים יפגעו באבא שלי. בינתיים הגיע ג'יפ של מג"ב וירדו ממנו שוטרת ושוטר מג"ב. השוטרת ניגשה אלי, שלפה את הנשק שלה וכיוונה אותו אלי. לרגע חשבתי שהיא תפתח באש. קמתי מהר ורצתי לאבא שלי כשאני רועדת וצועקת. חיבקתי אותו. השוטר הורה לי לחזור למקום שלי ולשבת על הארץ.

בינתיים דוד שלי נאאיל ותושבים נוספים התאספו לאחר ששמעו את הצעקות של אבא שלי. בשלב הזה הגיע עוד ג'יפ מג"ב וירד ממנו קצין בכיר. הוא הורה לשוטרת לעשות עליי חיפוש. השוטרת הורתה לי לעמוד עם הפנים לקיר עם ידיים למעלה ורגליים מפושקות. היא התחילה לחפש על הגוף שלי בצורה ברוטאלית ופתחה את הכפתורים של המעיל שלי. הרגשתי מושפלת וכועסת, אבל לא עשיתי כלום כי פחדתי שיתקפו אותנו או יירו בנו. אחרי החיפוש הקצין אמר לאבא שלי שייקחו אותי לתחנת המשטרה כדי לחקור אותי. ניבאל התעלפה ונפלה על הארץ. אני לא יודעת מה בדיוק קרה לה אבל אני חושבת שגם היא הייתה מפוחדת. דוד שלי נאאיל מיהר להרים את ניבאל ופינה אותה במכונית פרטית למרפאה באזור.

השוטרים לקחו אותי ואת אבא שלי בג'יפ של מג"ב לתחנת המשטרה באל-חרם (מערת המכפלה). כשנכנסנו לתחנה היו שם שני שוטרים במדים כחולים. אחד מהם קרא לנו ואבא סיפר לו מה קרה. השוטר ביקש ממני לתת לו את מספר הטלפון הנייד שלי ואת פרטי חשבון הפייסבוק ונתתי לו. חיכינו בתחנת המשטרה בלי שום חקירה במשך חצי שעה בערך. אחר כך השוטר הרשה לנו לעזוב.

חזרתי עם אבא שלי לבית. ניבאל כבר הייתה שם. היא קיבלה טיפול במרפאה ונראתה קצת חיוורת. אני לא יודעת למה השוטרים במחסום התנהגו ככה. מאז אתמול אני מפחדת לצאת מהבית וללכת לאוניברסיטה.

עדותה של פידאא אל-ג'עברי, בת 27, נשואה ואמא לארבעה, תושבת העיר העתיקה בחברון. העדות נגבתה על-ידי מנאל אל-ג'עברי ב-7.1.16:

אני גרה עם בעלי וארבעת הילדים שלנו, סלסביל בת תשע, אחמד בן שמונה, מוחמד בן חמש ועבד א-רחמאן בן שלוש, בבניין ישן בן שתי קומות. בקומה הראשונה נמצאת הדירה שלנו ובקומה השנייה הדירה של גיסי ראמי, אשתו מייסאא וחמשת הילדים שלהם. הבית נמצא ליד הרחוב הראשי שמחבר בין המחסום לבסיס הצבאי בגבעת האבות ולהתנחלות קריית ארבע, במרחק של כ-300 מטרים ממחסום גבעת האבות ובערך 500 מטרים ממחסום א-רג'בי (בית שלום).

אחת הכניסות לבית שלנו דרך רחוב ואד אל-ר'רוז נסגרה בקוביות בטון לפני כ-15 שנים. לפני חודשיים בערך הצבא הישראלי הציב קוביות בטון חדשות מול הבית שלי ולידן עומדים שני חיילים 24 שעות ביממה, והם עושים חיפושים על אנשים שעוברים שם.

המחסומים האלה מקשים מאוד על החיים שלנו, ואנחנו סובלים מהבדיקות והעיכובים. אנחנו לא מרגישים בטוחים. אני וגיסתי מפחדות על הבעלים והילדים שלנו, בגלל שהשוטרים במחסומים מעכבים אותם ובודקים אותם כל יום בדרך לעבודה ולבתי הספר. סלסביל מפחדת ללכת לבד לבית הספר שלה, שנמצא בשכונת אל-ג'עברי, כי היא מפחדת מהחיילים. לפעמים הם גם סוגרים את המחסום ולא נותנים לה לעבור ואז היא נאלצת ללכת בדרך עפר שקשה לעבור בה, בעיקר בגשם, ויש בה גדר שצריך לטפס בסולם כדי לעבור אותה. אני מלווה אותה כשאני יכולה. פעם היא הלכה לבית הספר בדרך קצרה יותר שעוברת ליד בניין אל-רג'בי אבל עכשיו בגלל שהיא מפחדת שהמתנחלים שנכנסו לגור שם יתקפו אותה היא הולכת בדרך ארוכה יותר דרך מחסום גבעת האבות. לפני חודשיים בערך מתנחלת מבוגרת רדפה אחריה עם סכין גדולה ביד. סלסביל נכנסה לבית בפנים חיוורות ואמרה לי שמתנחלת עם סכין ביד רדפה אחריה. לקחתי מיד את המצלמה שלי ועליתי מהר לגג של הבית. הצלחתי לצלם את המתנחלת בזמן שהיא התרחקה מהאזור.

הבן שלי אחמד שלומד בכיתה ג' גם מפחד ללכת לבד לבית הספר בגלל החיילים אחרי שהם עשו לו חיפוש בתיק כמה פעמים במחסום. לכן גיסתי מייסאא מלווה אותו כל יום לבית הספר. ב-9.10.15, אחרי שמוחמד אל-ג'עברי דקר שוטר בקריית ארבע, המצב התחיל להיות קשה יותר. אני וגיסתי מייסאא מעדיפות לא לצאת מהבית בגלל ההטרדות של החיילים. אנחנו מרגישות מושפלות ומובכות כשהחיילים מורים לנו להרים את הידיים שלנו, ובודקים אותנו בגלאי מתכות במחסום.

בעלי סובל מאוד מהסגירה של המחסומים. בימים האחרונים הם סוגרים את מחסום גבעת האבות כל יום בסביבות 17:30 או 18:00 והוא נשאר סגור עד למחרת בבוקר. לפעמים, כשיש עימותים בין צעירים לשוטרים במחסום, סוגרים אותו גם באמצע היום ואי אפשר לדעת מתי ייפתחו. זה קשה במיוחד כשבעלי מביא הביתה קניות כמו בלוני גז, ירקות ומצרכים אחרים. במחסומים בדרך החיילים בודקים את כל הקניות שלו ולפעמים מפזרים אותן ברחוב, ואז בעלי נאלץ לאסוף אותן. ואז, כשהוא מגיע למחסום גבעת האבות, אם המחסום סגור, הוא נאלץ לסחוב הכול בדרך עפר עוקפת שהופכת בגשם לבוץ.

אני וגיסתי מייסאא מאוד מוטרדות. החיים שלנו השתנו מאוד מאז תחילת האירועים האחרונים. אנחנו מתגעגעות למשפחות שלנו, כי אנחנו מבקרים אצלן מעט מאוד והן מבקרות אצלנו לפעמים רק פעם אחת בחודש. בני המשפחה של מייסאא לא ביקרו אצלה כבר יותר משלושה חודשים כי הם מפחדים מהחיילים, בעיקר בגלל שאבא שלה והאחים שלה נעצרו בעבר. לפעמים היא בוכה בגלל זה. בני המשפחה שלה הציעו לה לעזוב את הבית ולגור אצלם עד שבעלה ימצא בית אחר.

איסחאק קפישה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלםאיסחאק קפישה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם

עדותו של איסחאק סולימאן מוחמד קפישה, בן 68, נשוי ואב לחמישה, בעל עסק בעיר העתיקה, תושב שכונת ואדי אבו כתיילה בחברון. העדות נגבתה על-ידי מוסא אבו השהש ב-5.1.16:

יש לי חנות מזכרות ורקמה בסוף שוק אל-קסבה בעיר העתיקה, מאחורי המחסום הצבאי אל-חרם (מערת המכפלה). כבר עשרות שנים שאני מוכר מתנות למבקרים ולתיירים בעיר העתיקה. העסק הוא מקור ההכנסה היחיד שלי. לפני שהמתנחלים נכנסו לגור פה והצבא הציב את כל המחסומים באזור הייתה לי הכנסה טובה וכל יום מכרתי ביותר מאלף שקלים.

אחר כך הידרדר המצב הכלכלי של הסוחרים בעיר העתיקה. המכירות שלי ירדו לממוצע של 300-250 שקלים ליום, אבל עדיין התקיימנו בכבוד והמשכתי לעבוד. בשנים האחרונות היה קצת שיפור במצב. הגיעו יותר מבקרים לשוק ולתפילה באל-חרם אל-אברהימי, טיולים של תלמידים ותלמידות מחברון וערים אחרות בגדה, תיירים זרים ועיתונאים מכל העולם.

מתחילת האירועים האחרונים בחודש אוקטובר האחרון המצב שוב הידרדר. השוטרים במחסומים החמירו את נהלי הבידוק והחיפוש ומדי פעם סוגרים את האזור שסביב אל-חרם אל-אברהימי.

השוק כל כך התרוקן מאנשים שלפעמים זה מרגיש כאילו שהאזור תחת עוצר. בהתחלה חשבתי שזה לא יימשך הרבה זמן. פתחתי את העסק שלי כמו שאר הסוחרים, אבל אף אחד לא בא לקנות. בשבועות האחרונים אני לא מוכר כלום. היום למשל עכשיו כבר 12:30 ומכרתי רק בשני שקלים. אתמול מכרתי סט תפילה ב-12.5 שקלים. שלשום מכרתי בעשרה שקלים בלבד. אני עובד כל יום מ-9:00 עד 16:00 והרווחים לא מספיקים לממן את הנסיעה שלי לעבודה ובחזרה.

אנשים מפחדים להגיע לאזור בגלל הנוכחות המאסיבית של השוטרים, הבדיקות במחסומים וההתנהגות הגסה והמשפילה של השוטרים כלפי צעירים וצעירות. הם מאלצים אותם להרים את הבגדים מפלג הגוף העליון, להוריד מעילים ונעליים ולהוריד חגורות. הרבה פעמים יצא לי לשמוע את השוטרים צועקים על צעירים וצעירות, מכריחים אותם לעבור בדיקה במגנומטר כמה פעמים. הם גם מעכבים חלק מהם לפרקי זמן ממושכים בקור, בטענה שהם רוצים לבדוק את תעודות הזהות שלהם. לפעמים אני מתערב, כי יש בחורות שמבקשות ממני ללוות אותן במחסום.

המצב במחסומים בלתי נסבל. אני כבר בן 70 ובכל זאת מהסס אם לעבור במחסום. לפני כמה ימים שוטר במחסום דרש שאוריד את החגורה. בהתחלה סירבתי ונתקעתי בין שני השערים של המחסום. השוטר התעקש ובסוף נאלצתי להוריד את החגורה, כי כבר עברו עשר דקות וראיתי שאני מעכב אנשים אחרים שהשוטרים לא נתנו להם להיכנס למחסום.

בדרך כלל אני מתפלל את תפילת הצהריים ותפילת אחר הצהריים באל-חרם אל-אברהימי. לפני האירועים היו שם תמיד עשרות או מאות מתפללים, והיום זה נע בין עשרה לעשרים, כי גם המאמינים חוששים להגיע לתפילה בגלל המחסומים.

אני לא יודע מה אעשה אם המצב יימשך כך. אולי אאלץ לסגור את העסק ולחפש עבודה אחרת מחוץ לעיר העתיקה כפי שעשו חברים שלי בשוק שסגרו את החנויות שלהם.