דילוג לתוכן העיקרי
חסימה שהציב הצבא על הכניסה לביתא. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 4.9.16
תפריט
נושאים

הגבלות על תנועה

הטלת הגבלות על תנועת הפלסטינים תושבי השטחים היא אחד הכלים המרכזיים שישראל משתמשת בהם לצורך אכיפת משטר הכיבוש והשליטה באוכלוסייה הפלסטינית. הגבלות אלה מוטלות על תנועתם בתוך השטחים עצמם, על מעברם בין רצועת עזה לגדה המערבית, על כניסתם לישראל ועל יציאתם לחו"ל. ישראל מגבילה באופן זה רק את תנועתם של פלסטינים, בעוד מתנחלים ואזרחים אחרים – ישראלים או זרים – נעים בחופשיות.

תנועתם של הפלסטינים בשטחים כפופה לחלוטין לרצונה השרירותי של ישראל, להוראות שמקבלים החיילים המשרתים במינהלת התיאום והקישור ובשטח, ולאופן שבו הם מיישמים אותן. מציאות זו כופה על הפלסטינים חיים בחוסר ודאות מתמיד, המקשה עליהם לבצע פעולות פשוטות ולתכנן את חייהם: פלסטיני היוצא מביתו לעולם לא ידע האם יגיע לעבודתו – ואם כן האם יגיע בזמן, האם יספיק להגיע לבדיקה הרפואית שנקבעה לו, האם יוכל לבקר את משפחתו והאם יוכל לראות סרט. ייתכן שיגיע, ייתכן שיעמוד שעות במחסום ויעוכב ויושפל על ידי חיילים, ייתכן שייאלץ לשוב על עקבותיו וייתכן שייעצר.

להגבלות על התנועה ולאי הוודאות שהן יוצרות יש השלכות גם על המצב הכלכלי בשטחים ועל אפשרויות הפיתוח. במספר דו"חות שעסקו בנושא קבע הבנק העולמי כי הגבלות אלה הן אחד הגורמים העיקריים המונעים יציבות כלכלית ופיתוח משמעותי בשטחים. זאת, בין השאר, בשל עיכוב בהגעת סחורות, אי הגעה של חומרי גלם, ניתוק בין הגדה המערבית לרצועת עזה והעדר יכולת לתכנן לוחות זמנים שניתן יהיה לעמוד בהם.

המציאות היום

ישראל מנהלת את השטחים כשלושה אזורים נפרדים ובלתי תלויים ומונעת מתושביהם הפלסטינים לנוע ביניהם למעט מתוקף היתרים שהיא מנפיקה במשורה: רצועת עזה – שעליה הטילה ישראל מצור, הגדה המערבית – שבה היא מקיימת שלטון צבאי מלא ומזרח ירושלים – שאותה סיפחה לשטחה.

במסגרת מדיניות המצור שהטילה ישראל על רצועת עזה, היא אוסרת על יציאתם של פלסטינים מהרצועה וכניסתם אליה, למעט במקרים חריגים ביותר הכוללים מקרים רפואיים דחופים ומסכני חיים וכן רשימה מצומצמת של סוחרים. בנוסף, מגבילה ישראל הכנסת סחורות ואוסרת כמעט לחלוטין על ייצוא מהרצועה. מדיניות זו הביאה לקריסה כלכלית ברצועה ולאחוזי אבטלה העולים על 40%.

בגדה המערבית שולטת ישראל על כל מעברי הכניסה והיציאה – כולל אלה המובילים למזרח ירושלים שאותה סיפחה לשטחה. את שליטתה זו היא מנצלת לא רק כדי למנוע כניסה של פלסטינים לשטחה הריבוני – ולו לצורך מעבר לרצועת עזה – אלא גם כדי לפקח על כל יציאה שלהם מהגדה לחו"ל, שאותה היא מונעת פעמים רבות על פי שיקול דעתה המוחלט.

בתוך ירושלים הקימה ישראל מחסומים בין השכונות הפלסטיניות שמעבר לגדר לבין שאר העיר, באופן המחייב כ-140,000 פלסטינים תושבי העיר לעבור דרך מחסומים עמוסים וצפופים על מנת להיכנס לעיר שהם תושביה.

ישראל מפקחת גם על תנועת הפלסטינים בתוך שטח הגדה המערבית. שני מחסומים עיקריים מחלקים את הגדה לשלושה חלקים: מחסום זעתרה – המוצב בין שכם לרמאללה – המאויש לסירוגין, ומחסום הקונטיינר – מזרחית לאבו דיס – המאויש באופן קבוע. מערכת הכבישים בגדה, בשילוב עם מחסומים נוספים וחסימות פיזיות – מנתבת את כל התנועה מצפון הגדה לדרומה, ולהיפך, לכבישים שעליהם חולשים שני מחסומים אלה. בנוסף, הציב הצבא שערי ברזל בכניסות לרוב המכריע של כפרי הגדה, ואלה מאפשרים לבודד אותם בתוך דקות ספורות, בהשקעה מינימלית של כוח אדם.

נכון לינואר 2017 מוצבים ברחבי הגדה 98 מחסומים:

  • 59 מחסומים קבועים בעומק הגדה, 18 מתוכם באזור 2H בחברון שבו הוקמו נקודות ההתנחלות הישראלית. חלק ממחסומים אלה מאוישים בקביעות, חלקם רק בשעות היום או למשך חלק משעות היום וחלקם כמעט שאינם מאוישים. הבדיקות במחסומים משתנות אולם במקרים רבים הן רנדומליות. - 39 מחסומים מאוישים הנחשבים מחסומי כניסה לישראל. רובם מוצבים כמה קילומטרים בתוך שטח הגדה המערבית. מחסומים אלה הם קבועים והבדיקות בהם קפדניות.
  • לפי נתוני OCHA, בשנת 2017, עד סוף חודש ספטמבר, נספרו 2,941 מחסומים ניידים לאורך כבישי הגדה (ממוצע חודשי של 327 מחסומים). בשנת 2016 כולה נספרו 5,587 מחסומים ניידים.
  • לפי נתוני OCHA, נכון לינואר 2017 ישנם 476 מכשולים לא מאוישים – כולל ערימות עפר, גידור כבישים וקוביות בטון. 124 מתוכם הם שערים המוצבים בכניסות לכפרים – 59 מהם סגורים ו-65 מהם פתוחים רוב הזמן, למעט כאשר הצבא מחליט לסגור אותם.

לרשימת המחסומים המלאה הקליקו כאן.

ההגבלות על התנועה בתוך הגדה מיסדו את ההפרדה בין מתנחלים לבין פלסטינים. מערכת הכבישים הראשית בגדה נסללה כדי לשרת את המתנחלים, על אדמות שהופקעו מפלסטינים. בכ-40 ק"מ של כבישים אוסרת ישראל לחלוטין על פלסטינים לנסוע – בכלל זה כמעט שמונה ק"מ מכביש 443 וכמעט שבעה ק"מ בתוך שטח העיר חברון בסמוך להתנחלויות שהוקמו בה. בכעשרים ק"מ נוספים מוטלות על הפלסטינים הגבלות חלקיות.

בנוסף, יצרה ישראל מערכת כבישים חלופית המיועדת רק לפלסטינים. מערכת זו – המכונה "כבישי מרקם חיים" – נבנתה גם היא על קרקעות שהופקעו מפלסטינים והיא כוללת מנהרות ודרכים עוקפות. לפי נתוני OCHA, ישראל סללה כבישים כאלה באורך של 49 ק"מ, הכוללים 43 מנהרות ומעברים תחתיים. בכך ישראל מאפשרת קשר תחבורתי בין האיים הפלסטיניים שיצרה, אולם היא מונעת רצף טריטוריאלי בין היישובים. מערכת כבישים זו גם מאפשרת לישראל לנתק בקלות את התנועה בין אזורים שונים בתוך שטח הגדה.

משטר ההיתרים

לצורך אכיפת ההגבלות על חופש התנועה יצרה ישראל משטר היתרים המחייב את כל תושבי השטחים לקבל היתרים כדי להיכנס לישראל, ובכלל זה למזרח ירושלים, לכל צורך שהוא – כולל עבודה, טיפול רפואי או ביקור משפחתי. פלסטינים נדרשים לקבל היתר גם כדי לעבור בשטח ישראל על מנת להגיע לרצועת עזה או ממנה לגדה המערבית. במסגרת מדיניות המצור מסרבת ישראל להנפיק לתושבי רצועת עזה היתרים כאלה, למעט מקרים חריגים ביותר.

השגת ההיתרים כרוכה בהתמודדות עם משטר ביורוקרטי, שרירותי ונטול כל שקיפות ומגישי הבקשות אינם יכולים לדעת מה הסיכויים שבקשתם תאושר וכמה זמן יידרש לכך. רבות מהבקשות מסורבות ללא כל נימוק ובלי יכולת אמיתית לערער על כך. בנוסף, היתרים שהונפקו נשללים בקלות – גם זאת ללא כל נימוק.

מאז אוקטובר 2003 מיישמת ישראל משטר היתרים גם ב"מרחב התפר" – שהוכרז בחלק מהשטחים שישראל ניתקה מהגדה ומבעליהם הפלסטינים באמצעות גדר ההפרדה. במסגרת משטר היתרים זה, נאלצים חקלאים פלסטינים לבקש מהמנהל האזרחי היתרי כניסה לאדמותיהם שלהם, אותם הם נדרשים לחדש שוב ושוב. בנוסף, מטיל המנהל האזרחי הגבלות על כניסתם של מי שאינם בעלי הקרקע ועל הכנסת ציוד חקלאי.

רקע

בשנים שלאחר הכיבוש יכלו פלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה לנוע כמעט ללא הגבלה. עשרות אלפים עבדו בישראל, קשרי משפחה שוטפים התקיימו בין פלסטינים תושבי הגדה, הרצועה וישראל, סטודנטים מהרצועה למדו באוניברסיטאות בגדה וקשרי מסחר ענפים התנהלו בין הפלסטינים, ללא קשר למקום מגוריהם.

בינואר 1991, בזמן מלחמת המפרץ, שינתה ישראל את מדיניותה וקבעה שכל פלסטיני שירצה להיכנס לישראל או למזרח ירושלים – כולל לצורך מעבר בין הגדה לרצועה – יידרש לקבל ממנה היתר אישי. מדיניות זו חילקה את השטחים לשלושה אזורים נפרדים – הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה – שכל מעבר ביניהם תלוי ברצונה של ישראל.

ההשפעה של שינוי זה במדיניות הישראלית לא הייתה מיידית. בחודשים הראשונים הונפקו היתרים רבים לתקופה יחסית ממושכת, וככלל יכלו רוב הפלסטינים להמשיך ולהיכנס לישראל או לעבור בין הגדה לרצועה כדבר שבשגרה. ואולם בהדרגה הפחיתה ישראל את מספרם של ההיתרים והשגתם הפכה לקשה יותר ויותר, עד שבמארס 1993, בעקבות הריגתם של תשעה אזרחים ישראלים ושישה אנשי כוחות ביטחון על ידי פלסטינים תושבי השטחים, הטילה ישראל סגר כולל על השטחים ״עד להודעה חדשה".

לצורך אכיפת הסגר הציבה ישראל מחסומים על הקו הירוק, בין מזרח ירושלים לשאר הגדה המערבית ובגבול רצועת עזה, וחייבה כל פלסטיני לקבל היתר לצורך מעבר בהם. היתרים אלה מבוטלים בכל פעם שהצבא מטיל "סגר מוחלט" על השטחים, למשל במהלך חגים ישראליים. גם לאחר פיגועים מבטל הצבא לא פעם את היתרי הכניסה לישראל – לעיתים של כל תושבי הגדה, לעיתים של תושבי היישוב ממנו יצא המפגע ולעיתים רק של בני משפחתו.

במהלך האינתיפאדה השנייה הטילה ישראל הגבלות קיצוניות על תנועת הפלסטינים גם בתוך השטחים עצמם: בתוך שטח הגדה היא הציבה עשרות מחסומים ומאות חסימות פיזיות – ערימות עפר, קוביות בטון ותעלות – והחלה בהקמת מכשול ההפרדה. הגבלות אלה – שחלקן הוסרו מאז וחלקן הפכו למחסומים קבועים – היו מהמקיפות והממושכות ביותר ושיבשו את שגרת חייהם של כל תושבי השטחים.

גם בתוך רצועת עזה הציבה ישראל מחסומים, שחילקו את הרצועה לשלושה אזורים נפרדים. ב-2005 ביצעה ישראל את תכנית ההתנתקות ברצועת עזה והוציאה את כוחות הצבא מתוכה. כתוצאה מכך, התנועה בתוך שטח הרצועה הפכה חופשית. ביוני 2007, לאחר שחמאס תפס את השלטון, הטילה ישראל מצור על הרצועה – הנמשך עד היום – ולמעט מקרים חריגים אסרה על כניסה אליה ועל יציאה ממנה.