ישראל חזרה להציב מארבים בפרצות המוכרות לה בגדר, חיילים ירו והרגו את נביל ר'אנם, בן 53

נביל ר'אנם, בן 53, היה תושב הכפר סרה השוכן מערבית לעיר שכם. ביום ראשון, 19.6.22, בסביבות השעה 10:00, ניסה ר'אנם לעבור באחד הפתחים שבגדר ההפרדה סמוך למחסום קלקיליה DCO (אייל), כדי להיכנס לישראל בה עבד ללא היתר ולגבות חוב ממעסיקו. מיד כשעבר את התלתלית שבצדה המזרחי של הגדר, ירו חיילים ממארב מספר כדורים לעברו ולעבר פועלים אחרים שהיו איתו. ר'אנם נפצע בפלג גופו העליון ופונה על ידי חיילים לבית החולים "מאיר" בכפר סבא, שם מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן. ישראל, שהצדיקה את הירי בר'אנם בטענה שהשחית את הגדר וניסה לחצות לישראל, החזיקה בגופתו עד ה-23.6.22. לאחר הריגתו שללה ישראל היתרי עבודה משניים מבני משפחתו.

ר'אנם הוא הפועל הפלסטיני השני שחיילים הרגו כשניסה לעבור את גדר ההפרדה לישראל בחודשיים האחרונים. ב-8.5.22, חיילים הרגו את מחמוד עראם, בן 27, תושב ח'אן יונס שגר בשנים האחרונות במחנה הפליטים עקבת ג'בר, אחרי שלדברי הצבא ניסה לחצות את הגדר ליד פרעון. הוא מת מפצעיו מאוחר יותר באותו יום בבית החולים תל השומר. גם במקרה זה החזיקה ישראל בגופתו והחזירה אותה למשפחתו רק ב-11.5.22.

במשך ארבעה חודשים, בין החודשים אפריל ויולי 2022 יישמה ישראל מדיניות פתיחה באש מקלה ליד גדר ההפרדה, שהתירה ירי אש חיה לעבר פלג הגוף התחתון של פלסטינים החוצים - או מנסים לחצות – את הגדר. השינוי הונהג, על פי הטענה הרשמית, בשל כמה פיגועים שביצעו פלסטינים שהצליחו להיכנס כך לשטח ישראל. עקב שינוי זה, חלה במהלך חודשים אלה עלייה במספר הפלסטינים שנפצעו או שנהרגו מירי אש חיה. לפי פרסומים בתקשורת, מלבד ר'אנם ועראם שנהרגו מהירי, בחודש אפריל לבדו נפצעו 15 פלסטינים מירי זה. לשם השוואה, לפי נתונים של האו"ם,* בשלושת החודשים הראשונים של 2022 נפצע אדם אחד מירי ליד הגדר.

כמו בחודשים האחרונים גם בעבר היו תקופות שבהן תיעד בצלם מקרי ירי של אש חיה לעבר פלסטינים שעברו, או ניסו לעבור, דרך הפרצות שבגדר ההפרדה. נראה שישראל, משיקוליה שלה, מחליטה מעת לעת האם לאפשר מעבר של אלפי פועלים פלסטינים דרך הפתחים בגדר או, דווקא, לנסות ולמנוע זאת. כאשר התקבלה החלטה למנוע את המעבר, היא נאכפת גם באמצעות ירי חי.

כפי שבצלם כתב בעבר, יהיו אשר יהיו הנימוקים שבהם נתלית ישראל להצדקת ירי זה, השימוש באש חיה לעבר פלסטינים המבקשים להיכנס לישראל דרך פתחים בגדר – רובם המוחלט פועלים המבקשים לעבוד בישראל – אינו חוקי ואינו ניתן להצדקה. ירי זה אינו יוזמה פרטית של חיילים ומפקדים בשטח, אלא יישום של מדיניות מוצהרת – שנוסחה וגובשה באישור הדרגים הבכירים – ולכן מובן כי איש לא ייתן את הדין על הפציעה ועל ההרג. זאת, גם לא לאחר שתסתיים חקירת מצ"ח, שלפי פרסומים בתקשורת נפתחה לאחר הריגתו של ר'אנם, ושסופה – טיוח ההרג – ידוע מראש.

י.ע., תושב סרה בן 54, נפגש עם נביל ר'אנם ובנו במחסום קלקיליה, משם יצאו לחפש דרך לעבור את הגדר. בעדות שמסר ב-2.7.22 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי סיפר:

ביום ראשון לפנות בוקר נפגשתי עם נביל ר'אנם ובנו מועתסם במחסום קלקיליה. ישבנו שם מול אחד העסקים וחיכינו כדי לעבור דרך אחד הפתחים בגדר ליד המחסום. נשארנו שם עד שהבוקר עלה. הצטרפו אלינו צעיר מהיישוב שלנו, מ.ר., ועוד שני צעירים שאני לא יודע מאיפה הם. אחד מהם אמר שהוא מכיר פתח בגדר. עלינו על מכונית שהסיעה אותנו לשם וביקשנו מהנהג שיחכה לנו. שמנו לב שיש מארב של חיילים קרוב לפתח ושמענו יריות. נביל אמר שזה מסוכן ושהוא לא מוכן לעבור משם. חזרנו לרכב, שהסיע אותנו חזרה למחסום.

דיברנו עם מתווכים שמכירים את הפתחים ומעבירים דרכם פועלים. כמה אנשים, כולל מועתסם, הלכו וניסו לעבור דרך אחד הפתחים, אבל אחרי בערך חצי שעה הם חזרו ואמרו שיש שם צבא ויריות. מועתסם אמר שהוא רוצה לחזור הביתה כי מאז הבוקר המצב מסוכן. שתינו קפה וחלקנו אכלנו ארוחת בוקר. מ.ר. הציע שנחזור לפרצה, אולי הצבא כבר עזב. הלכנו וניסינו לעבור דרך השטחים החקלאיים שליד הגדר, אבל שמענו צעירים שאמרו: "צבא, צבא", אז חזרנו לאחור כי פחדנו שהחיילים יתפסו אותנו.

נביל וצעיר נוסף שאני לא מכיר רצו מאוד להיכנס והמשיכו להסתובב באזור כדי למצוא פתח שאפשר יהיה לעבור בו. שמעתי את אחד הצעירים אומר שיש דרך לעבור, למי שרוצה. אמרתי להם שלא ילכו כי המצב מסוכן, אבל נביל לא הקשיב לי. הצעיר דרך על הרשת, הוא היה במרחק של עשרים מטרים ממני בערך. מ.ר. ונביל ועוד שני צעירים הלכו אליו. ראיתי את הצעיר שדרך על הרשת עובר וגם את נביל, ואז שמעתי שלוש-ארבע יריות, אני לא בטוח כמה. מייד הסתובבתי וברחתי. תוך כדי שמעתי מישהו אומר "אוי, אני מת". פחדתי שהחיילים ירדפו אחרינו ויתפסו אותנו או יירו עלינו. כמה צעירים הסבירו לי איך להגיע לכביש הראשי, ושם עליתי על רכב וחזרתי הביתה.

בדרך הביתה ראיתי ברשתות החברתיות שיש פצוע, שהוא אחד מהפועלים שניסו לעבור את הגדר. הבנתי שזה נביל. הייתי בהלם. ישבתי איתו לשתות קפה יותר פעמים מאשר עם בני המשפחה שלי. כבר שנים שאנחנו ישנים ביחד שבועות בישראל. מאוחר יותר נודע לי שהוא נפל שהיד.

מ.ר., תושב סרה בן 21, רווק, אינו יכול לקבל היתר כניסה לעבודה בישראל שכן הוא אינו עונה על הקריטריונים שקבעה ישראל,. לכן הוא נכנס לישראל דרך הפתחים בגדר.

בעדות שמסר ב-20.6.22 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי תיאר מ.ר. את מה שאירע באותו בוקר:

בסביבות השעה 10:00 אחד הצעירים הלך לגדר ודרך עליה כדי לעבור לצד השני. אחרי שהוא הצליח לעבור, הוא קרא לנו לעבור גם. הלכנו לכיוון שלו. לפניי הלך תושב הכפר שלי, נביל ר'אנם. הוא הניח את הרגל על רשת ההפרדה, ואז שמעתי ארבע יריות. ראיתי שלושה חיילים שהסתתרו במקום נמוך מאחורי הרשת, במרחק של שבעה-עשרה מטרים מאיתנו. לא הייתה לי שום ברירה אלא לברוח משם. הסתובבתי ורצתי בלי הפסקה, עד שהתרחקתי.

לא ידעתי מה קרה לנביל. כל מי שהיה איתי ברח. החלטתי לחזור הביתה, פחדתי מאוד ממה שקרה. אחרי בערך שעה התקשרתי לנהגים באזור. הם אמרו לי שהם ראו אמבולנס ושכנראה יש פצוע. בהמשך נודע לי דרך הרשתות החברתיות שנביל נפל שהיד. למחרת נאלצתי ללכת עוד פעם לגדר. אני לא יכול להישאר בלי עבודה. המעסיק שלי חייב לי כסף ואם ולא אלך אליו לא אקבל את הכסף הזה. אלה החיים שלנו. אין לנו ברירות אחרות.

מועתסם ר'אנם, בנו של נביל, טייח בן 23, יצא עם אביו לפנות בוקר מביתם לעבר גדר ההפרדה. הם הגיעו למחסום בסביבות השעה 5:00. בעדות שמסר ב-27.6.22 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי סיפר מה אירע:

הנהגים באזור אמרו לנו שיש פתח בגדר באזור שנקרא אבו אל-עדס. נסענו לשם. היו שם עוד פועלים שניסו להיכנס לישראל. כשהיינו במרחק של מאתיים מטרים מהגדר שמעתי יריות אבל לא ידעתי מה קורה בדיוק. חזרנו למכונית ונסענו שוב למחסום. אכלנו שם ארוחת בוקר. אבא שלי אכל שניצל ואני אכלתי פלאפל. חיכינו עד השעה 6:30 בערך ואז הלכתי לבדוק פתחים אחרים ליד המחסום, אבל בכולם היו חיילים. התקשרתי לאבא ואמרתי לו שלא נוכל לעבור. הוא ביקש שאחזור אליו. כשהגעתי בדיוק עבר האוטובוס לקלקיליה ואבא שלי סימן לו לעצור ואמר לי ללכת. בקשתי ממנו שיבוא איתי, אבל הוא רצה להישאר ולנסות בכל זאת לעבור את הגדר. הוא רצה ללכת למעסיק שלו כדי לקבל ממנו את המשכורת שלו, כדי לתת כסף לאחי מועתז, בן 31, ולעזור לו לקנות דירה. עליתי לאוטובוס וחזרתי הביתה.

בשעה 8:30 בבוקר אבא שלי התקשר ושאל אם הגעתי הביתה. עניתי לו שכן והוא אמר שהוא עדיין מחכה כדי לעבור. ביקשתי ממנו שיחזור כבר הביתה והוא אמר שעוד מעט הוא יעבור את הגדר. סיימנו את השיחה וחזרתי לישון. ב-11:00 התעוררתי והתקשרתי אליו אבל הוא לא ענה. הטלפון שלו היה סגור. דאגתי כי הפעמים היחידות שבהן הוא לא ענה היו כשהוא נעצר. התקשרתי למ.ר. שפגשתי בבוקר ליד הגדר והוא אמר לי שהוא ראה את אבא עובר דרך הפתח בגדר ואז הוא שמע ירי וברח מהמקום ושאחר כך נודע לו שהגיע אמבולנס. הוא חשב שהחיילים עצרו את אבא.

לא האמנתי לו. יצאתי מהחדר ומצאתי את אמא, את האחיות שלי ואת אחי מועתז בוכים. שאלתי אותם מה קרה והם אמרו שאבא נפצע. אמרתי להם שזה לא הגיוני. גם אחרי שעה, כשהתפרסם ברשתות החברתיות שהוא נפל שהיד, כולם בכו ואני לא האמנתי, אמרתי שאבא נעצר ולא קרה לו כלום. מהר מאוד התחילו להגיע בני משפחה, חברים ושכנים. התחלתי לעכל את העובדה שהוא מת.

נוסף על האבל על אבא היה גם הסירוב של ישראל למסור את הגופה. מהקישור הפלסטיני אמרו לנו שהגופה מעוכבת כי הצבא אמר שאבא טרוריסט ושהוא רצה לחתוך את הגדר. רק ביום רביעי בערב הקישור הישראלי מסר לנו את הגופה במחסום חווארה. אבא לא היה טרוריסט. הוא עבד בישראל במשך 35 שנים בלי היתר, ותמיד עבר דרך הפתחים בגדר כדי לפרנס אותנו. הוא נעצר הרבה פעמים בישראל כי לא היה לו היתר עבודה. המעצר האחרון היה ב-2018, אז הוא היה חודשיים בכלא. למרות זאת בכל פעם הוא חזר לעבוד בישראל. אין לנו ברירה אחרת. אין עבודה בגדה ואם יש עבודה אז היא לא קבועה והמשכורות נמוכות מאוד. אנחנו רק רוצים לעבוד ולהתפרנס כמו כל האנשים בעולם.

* לפי מסד הנתונים בעניין הגנה על האזרחים בניהול משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים.

* עדכון: ב-1.7.22 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח.