דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

מדיניות הפתיחה באש

במהלך השנים הרגה ישראל אלפי פלסטינים בשטחים. חלקם נהרגו מירי של אנשי כוחות הביטחון במהלך פעולות שגרתיות לאכיפת משטר הכיבוש – כגון מעצרים או פיזור הפגנות. אחרים נהרגו במהלך אירועי לחימה – כמו סבבי הלחימה השונים ברצועת עזה או "חומת מגן" בגדה. אלפים נוספים נפצעו מירי של כוחות הביטחון, חלקם באורח קשה עם השלכות לשארית חייהם, ובכלל זה נכות גופנית או נפשית.

רוב פעולות כוחות הביטחון בשטחים הן פעולות שיטור – הכוללות פיזור הפגנות, ביצוע מעצרים, אכיפת הגבלות על חופש התנועה, חיפושים בבתים ועל גופם של אנשים ועוד. בפעולותיהם אלה כפופים החיילים להוראות הפתיחה באש של הצבא, שמטרתן הרשמית היא להסדיר ולהגביל את השימוש בנשק והן קובעות את הכללים לגבי שימוש בכלי נשק שונים, טווחי ירי מותרים וה"מטרות" אליהן מותר לכוון את כלי הנשק.

על פי הוראות אלה, ירי אש חיה מותר בשני מצבים בלבד: הראשון מתיר ירי על מנת להרוג – כאשר נשקפת סכנת חיים לאנשי כוחות הביטחון או לאחרים. גם אז – ירי כזה מותר רק אם אין דרך אחרת להתגונן מהסכנה ורק לעבר התוקף עצמו. השני, מתיר ירי רק לעבר רגליו של אדם – כשלב אחרון במסגרת ניסיון לעצור אותו, לאחר מתן התרעה וירי באוויר וכאשר לא נשקפת סכנה שאחרים ייפגעו.

 

מדיניות הפתיחה באש – המתירה ירי קטלני בפלסטינים גם כשאין לכך כל הצדקה – מבטאת את עומק הזלזול של ישראל בחייהם של הפלסטינים והיא מהווה נדבך קריטי ביכולתה של ישראל להוסיף ולתחזק את שליטתה האלימה במיליוני פלסטינים

 

הוראות אלו, שנועדו למנוע פגיעה מיותרת בגוף ובנפש, לא מנעו את הריגתם של אלפי פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, בין השאר בשל הפרתן החוזרת ונשנית, לפעמים בהוראתם המפורשת ובהסכמתם של קצינים בכירים: כך, ניתנות לחיילים בשטח לעתים הוראות הסותרות את ההוראות הרשמיות; לפעמים ניתנת להוראות אלה פרשנות שמרחיבה משמעותית את המקרים שבהם מותר לחיילים לפתוח באש – לרבות הרחבה מלאכותית של המונח "סכנת חיים" כך שיכלול גם מקרים שאינם כרוכים בסכנה אמיתית לחיי החיילים כמו יידוי אבנים, הבערת צמיגים במהלך הפגנות או חשש לפגיעה בגדר; התרת ירי לפלג הגוף העליון ולא לעבר הרגליים בלבד במסגרת "נוהל מעצר חשוד", במקביל להרחבה של המושג "חשוד בביצוע פשע מסוכן" כך שיחול למעשה על כל פלסטיני; שימוש באמצעים קטלניים גם במצבים שבהם ניתן היה להשתמש באמצעים פוגעניים פחות כדי לנטרל את האיום הנשקף; ושימוש בלתי חוקי באמצעים "לא-קטלניים" לכאורה, כמו כדורי מתכת מצופי גומי, כדורי ספוג וגז מדמיע, באופן שבו פגיעתם קטלנית.

כאשר מתנהלים אירועי לחימה בשטחים, חלים על פעולותיה של ישראל כללים נוספים המעוגנים במשפט ההומניטארי הבינלאומי, אשר מרחיבים את הנסיבות שבהן מותר לכוחות הביטחון לפתוח באש גם למצבים שאינם מסכני חיים. ואולם – ובעיקר – הם מטילים הגבלות על כוחות הביטחון במטרה להגן עד כמה שניתן על אזרחים שאינם משתתפים בלחימה ועל רכושם.

שני עקרונות יסוד מסדירים את התנהלות כוחות הביטחון במהלך לחימה: עקרון ההבחנה ועקרון המידתיות. העיקרון הראשון מחייב את הצדדים הלוחמים לכוון את התקפותיהם אך ורק כלפי אלה המשתתפים בלחימה או כלפי אובייקטים המשמשים לצורכי הלחימה. על מנת לגרום לכך שהבחנה זו תכובד, נאסר לבצע התקפה שאינה מכוונת ליעד צבאי ספציפי, כמו גם התקפה הנעשית באמצעות כלי נשק שאינם מאפשרים הבחנה מדויקת מספיק בין מטרות צבאיות ואזרחיות. עיקרון המידתיות אוסר על ביצוע התקפה, גם כאשר היא מכוונת ליעד לגיטימי, אם כתוצאה ממנה עלול להיגרם לאוכלוסייה האזרחית נזק שיהיה מוגזם ביחס לתועלת הצבאית שצפויה מההתקפה.

ישראל טוענת כי היא פועלת על פי כללים אלה. אולם מדיניות הפתיחה באש שהיא מיישמת במהלך אירועי לחימה – בעיקר במהלך פלישות מאסיביות לתוך הערים הפלסטיניות ובמהלך סבבי הלחימה ברצועת עזה – מתעלמת כמעט לחלוטין מכללים אלה. בין השאר, חיילים ירו ללא הבחנה, תוך פגיעה בעוברי אורח; השתמשו בתחמושת ובאמצעי לחימה שאינם מאפשרים הבחנה מספקת בין אנשים המשתתפים בלחימה לאלה שלא; הפגיזו בתי מגורים על יושביהם והרסו בתים ורכוש אחר בקנה מידה נרחב. כל זאת, תוך הצדקת פעולות אלו על ידי הצמדות פורמליסטית לעקרונות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ושימוש בפרשנות המרחיבה אותם באופן קיצוני ומעקרת אותם מכל תוכן ומהות.

תגובתה של מערכת אכיפת החוק הצבאית להתנהלות זו של כוחות הביטחון, שהובילה באלפי מקרים למוות או לפציעה קשה, היא, בעיקרה, התעלמות. במרבית המקרים כלל לא נפתחת חקירה, ובמקרים הבודדים שנחקרים – מסתיימת החקירה בדרך כלל בלא כלום. למעט מקרים בודדים, לרוב של חיילים בדרגים נמוכים, איש לא הועמד לדין בגין פגיעה בפלסטינים.

לאורך שנות דור פנה בצלם למערכת אכיפת החוק הצבאית במטרה לקדם דין וחשבון במקרים שבהם פגעו כוחות הביטחון בפלסטינים. ואולם בשל המציאות המתוארת לעיל, החליט בצלם במאי 2016 לחדול מפנייה לפרקליטות הצבאית בדרישה לחקירה, כאשר באותה העת ממשיך בצלם לפעול לקידום דין וחשבון באמצעות תחקור מקרים מסוג זה ופרסומם. מובן שהחובה לחקור ולמצות את הדין עם כל האחראים לאירועים מסוג זה עדיין מוטלת על המערכת הצבאית.

הוראות הפתיחה באש וההסתמכות לכאורה על כללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי יוצרות רק מראית עין של חוקיות, באמצעות הגבלה של המקרים שבהם מותר לאנשי כוחות הביטחון להשתמש בנשק. ואולם, בפועל, כוחות הביטחון יורים גם במקרים רבים אחרים – בגיבוי המערכת הצבאית ובאישור בדיעבד של הפרקליטות הצבאית, המתעלמת מהפגיעות בחיי אדם וברכוש ומוודאת שככלל איש לא יידרש לתת עליהן את הדין. מדיניות זו מבטאת את עומק הזלזול של ישראל בחייהם של הפלסטינים ובגופם והיא מאפשרת את המשך השימוש בכוח קטלני – נדבך קריטי ביכולתה של ישראל להוסיף ולתחזק את שליטתה האלימה במיליוני פלסטינים.