דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

העדר דין וחשבון

מתן דין וחשבון בגין פגיעות בזכויות האדם הוא מרכיב מהותי בשלטון החוק וחיוני הן לנפגעים – שיזכו לראות שנעשה צדק עם אלה שפגעו בהם, והן לאינטרס הציבורי – שכן מערכת יעילה מייצרת הרתעה ועשויה למנוע פגיעות נוספות בעתיד. לפיכך, ביסוס אחריות משפטית להפרת זכויות האדם ומתן דין וחשבון על הפרות כאלה מצויים בליבת הפעילות של ארגוני זכויות האדם בישראל ובעולם. זו גם הסיבה לכך שהמשפט הבינלאומי, כמו גם מערכות משפט מקומיות במדינות השונות, מחייבים מדינות – במישור הפלילי – לנהל חקירות יעילות בגין חשד להפרות של זכויות האדם ולהעמיד לדין את האחראים להן, ובמישור האזרחי - לפצות את הנפגעים בגין הנזק שנגרם להם.

ישראל בנתה מערכות שרק יוצרות מראית עין של אכיפת חוק – הן ברמה הפלילית והן ברמה האזרחית וכך האחראים אינם נענשים והקורבנות אינם מפוצים על הפגיעה בהם – למעט מקרים בודדים וחריגים המשמשים רק להעצמת האשליה שמערכות אכיפת החוק מתפקדות

למרות חשיבותה ומרכזיותה של סוגיה זו, ישראל מתחמקת מחובותיה אלה בכל הנוגע לפעולות של כוחות הביטחון בשטחים. במקום זאת בנתה המדינה מערכות חלופיות, היוצרות רק מראית עין של אכיפת חוק – הן ברמה הפלילית והן ברמה האזרחית. כתוצאה מכך, האחראים לפגיעות בפלסטינים אינם נענשים, והקורבנות אינם מפוצים על הפגיעה בהם. זאת, למעט מקרים בודדים וחריגים – המשמשים רק להעצמת האשליה שמערכות אכיפת החוק מתפקדות.

מדיניותה זו של ישראל בכל הנוגע למתן דין וחשבון מפגינה את עומק הזלזול שלה בחייהם, בגופם וברכושם של התושבים הפלסטינים. היא גם מבהירה כי מבחינתה היא אינה נושאת בשום אחריות הנובעת משליטתה באוכלוסייה הפלסטינית, לא בגדה המערבית שבה היא הכוח הכובש ולא ברצועת עזה שבה היא שולטת מבחוץ. מבחינתה של ישראל, סמכויותיה השלטוניות – שאותן אין היא מהססת להפעיל כאשר הדבר משרת את מטרותיה שלה – מתפוגגות כשעליה לתת את הדין על מעשיה.

כך מצליחה ישראל לעשות כרצונה בשטחים מבלי ששום גורם יחייב אותה לתת דין וחשבון על מעשיה: מערכת אכיפת החוק הצבאית מטייחת את המעשים (במישור הפלילי) והמדינה הבטיחה לעצמה פטור כמעט מוחלט מתשלום פיצויים בגין נזקים שגרמו כוחות הביטחון (במישור האזרחי). בהיעדר מנגנוני הרתעה וביקורת, פתוחה הדרך להפרות קשות של זכויות האדם.

מציאות מתמשכת זו היא מאבני היסוד של הכיבוש ושל שליטתה של ישראל באוכלוסייה הפלסטינית. ברבות השנים, יודעים הכול כי קלושים סיכוייו של קורבן פלסטיני לזכות בצדק וקלושים הסיכויים שגורם ישראלי ייתן את הדין על מעשיו – ובפרט גורם בכיר האחראי לקביעת מדיניות. בד בבד, יודע כמעט כל פלסטיני בשטחים עד כמה הוא חשוף לפציעה, להתעללות או אפילו למוות מידי כוחות הביטחון – ושקלושים הסיכויים שמישהו ייתן על כך את הדין או שהוא יפוצה על הפגיעה.

העדר דין וחשבון במישור הפלילי

מערכת אכיפת החוק הצבאית אמורה לטפל בתלונות שהוגשו נגד חיילים בגין פגיעות בפלסטינים, לרבות מקרי אלימות וירי שגרמו לפציעות או למוות – פגיעות שהן חלק בלתי נפרד משגרת הכיבוש. תפקידה של מערכת זו הוגדר מלכתחילה באופן מצומצם: היא אמורה לחקור רק אירועים נקודתיים, שבהם קיים חשד שחיילים פעלו בניגוד לפקודות או להוראות שניתנו להם. המערכת אינה חוקרת כלל את הפקודות עצמן ואת אחריותם של קובעי המדיניות ושל נותני ההוראות.

כך מכוונת המערכת רק כלפי חיילים בדרגים הנמוכים, בעוד בכירים בדרג המדיני או הצבאי – ובכללם הפרקליט הצבאי הראשי – פטורים מראש מאחריות. משכך, גם אם הייתה המערכת עומדת במשימה שהוטלה עליה, תועלתה לאכיפת הדין הייתה מוגבלת. אלא שבחינת תפקודה של מערכת אכיפת החוק הצבאית מעידה שהיא אינה חותרת אפילו לביצועה של משימה מוגבלת זו.

מאז תחילת האינתיפאדה השנייה בסוף שנת 2000 ועד סוף שנת 2015 פנה בצלם לפרקליטות הצבאית בדרישה לחקור 739 מקרים שבהם פלסטינים נהרגו, נפצעו או הוכו בידי חיילים, שרכושם נפגע או שחיילים השתמשו בהם כמגנים אנושיים. כל המקרים האלה נבדקו ונחקרו על ידי בצלם ורק לאחר שהתלונות נמצאו אמינות – נשלחה הפנייה. נכון לאמצע שנת 2016, ברבע (182) מהתיקים לא נפתחה חקירה בכלל, בכמעט חצי (343) מהם נסגר תיק החקירה בלא כלום, ורק במקרים נדירים ביותר (25) הוגשו כתבי אישום נגד החיילים המעורבים. 13 תיקים נוספים הועברו לדין משמעתי. 132 תיקים נמצאו אז בשלבים שונים של טיפול ו-44 נוספים לא אותרו על ידי הפרקליטות הצבאית. מנתונים אלה עולה כי הסיכוי שתלונה תוביל להגשת כתב אישום הוא כ-3% בלבד, כאשר הסיכוי שהפרקליטות הצבאית פשוט תאבד פיזית את התיק הוא כמעט כפול.

נתונים אלה, לכשעצמם, מעלים סימני שאלה בנוגע לתפקודה של מערכת אכיפת החוק הצבאית. עם זאת, כדי להבין לעומק את הבעייתיות בנוגע לטיפול המערכת הצבאית בתלונות העוסקות בפגיעות של חיילים בפלסטינים יש לבחון את הנתונים בתוך הקשר רחב, ובכלל זה את דרכי פעולתה של המערכת ואת שיקוליה. בחינה כזו מאפשרת להצביע על הכשלים המבניים העומדים בבסיס יכולתה של מערכת אכיפת החוק הצבאית להכיל נפח כה נכבד של תיקים, אך עדיין לסגור את רובם המוחלט, מבלי שהדבר יוביל כמעט בכלל למתן דין וחשבון:

חקירות מצ"ח נערכות באופן רשלני, שאינו מאפשר לחוקרים להגיע לחקר האמת. במסגרת החקירה, כמעט שלא נעשה מאמץ להשיג ראיות חיצוניות והמערכת נתלית שוב ושוב בקיומם של קשיים הידועים כבר שנים ארוכות ושאין כל ניסיון להביא לפתרונם. החקירות מתבססות באופן כמעט בלעדי על עדויות של חיילים ושל פלסטינים, ואולם למרות תפקידן המרכזי בחקירה מתקשים חוקרי מצ"ח לגבותן ובמקרים רבים הן נגבות רק חודשים ארוכים לאחר האירוע. חמור מכך: בעת גביית העדות מתפקדים החוקרים בעיקר ככתבנים ואינם חותרים לחקר האמת, גם כאשר מתגלות סתירות בין דברי החיילים, או בין דבריהם לבין דברי המתלוננים.

תיק החקירה מועבר לפרקליטות לעניינים מבצעיים, שמערכת השיקולים שלה כמעט מכתיבה מראש את סגירת התיק בלא כלום. תיקים רבים נסגרים בעילה של "חוסר אשמה" – משום שהפרקליטות מקבלת את גרסאותיהם של החיילים החשודים בביצוע העבירה, לרוב בהיעדר ראיות כלשהן. נוסף על כך, הפרקליטות – המלווה את החקירות מתחילתן ומפקחת עליהן – לא פעלה במהלך השנים כדי לשפר את איכותן ובמקום זאת היא מסתפקת בחקירות הרשלניות שמנהלת מצ"ח כדי לקבל החלטות בתיק. בנסיבות אלה, סגירה של תיקים רבים בנימוק של היעדר ראיות צפויה מראש ומלמדת על מדיניות הפרקליטות ולא על המקרה עצמו.

במקרים רבים אחרים מחליטה הפרקליטות לעניינים מבצעיים לא לפתוח כלל בחקירה פלילית. לעיתים היא מנמקת זאת בעילה של "חוסר אשמה" – גם כאן בהתבסס על גרסאות החיילים. ולעיתים, במקרי הרג של פלסטינים, בטענה שמדובר ב"אירועי לחימה" – חריג שקבעה הפרקליטות המעניק לחיילים פטור מחקירות פליליות באופן גורף בהרבה מזה שניתן לעגן במשפט ההומניטארי הבינלאומי.

מערכת אכיפת החוק הצבאית שואבת לגיטימציה גם מקיומם לכאורה של מנגנוני פיקוח במערכת האזרחית בדמות היועמ"ש ובית המשפט העליון, האמורים לפקח על עבודת הפצ"ר בפרט, ועל עבודת הפרקליטות הצבאית בכלל. ואולם, היועמ"ש האציל את רוב סמכויותיו לפצ"ר ונמנע מהתערבות בהחלטותיו. באשר לבית המשפט העליון, הרי שהוא לא נועד מלכתחילה לשמש כמנגנון פיקוח – ובמקרים המעטים שבהם נדרש לעשות זאת, העדיף בדרך כלל שלא להתערב.

בנוסף, שורה של בעיות מאפיינות את התנהלותה היומיומית של מערכת אכיפת החוק הצבאית: המערכת כלל אינה נגישה למתלוננים הפלסטינים, שאינם יכולים להגיש בעצמם תלונות במצ"ח והם תלויים בארגוני זכויות אדם או עורכי דין שיגישו את התלונות עבורם. הטיפול בכל תלונה נמשך חודשים ארוכים ואף שנים, כאשר לא פעם החיילים נגדם הוגשה התלונה כבר השתחררו מהצבא והחוק הצבאי אינו חל עליהם. הן מצ"ח והן הפרקליטות הצבאית פועלות בחוסר שקיפות והשגת מידע מהן – הן בנוגע לתלונה שהוגשה והן בנוגע למידע כללי על עבודתן – כרוכה בפניות חוזרות ונשנות.

במהלך השנים הוכנסו אמנם כמה שינויים במערכת אכיפת החוק הצבאית, אולם אלה תרמו בעיקר לחיזוק מראית העין של ניהול החקירה ולא לפתרון הבעיות המהותיות. בהקשר זה יש לבחון את הדיונים של ועדת טירקל ואת המלצותיה. הוועדה, שפרסמה את המלצותיה כבר בראשית 2013, המליצה על שורה של תיקונים במערכת אכיפת החוק הצבאית. בין השאר, המליצה הוועדה על תיקוני חקיקה שיכללו חקיקה נגד פשעי מלחמה ושל אחריות פלילית של מפקדים על מעשי פקודיהם, על שיפור שיטות העבודה של מצ"ח ושל הפרקליטות – כולל קביעת לוחות זמנים קצרים יותר לטיפול, הקמת יחידת מצ"ח ייעודית לטיפול בתלונות של פלסטינים והנהגת שקיפות רבה יותר בעבודת הפרקליטות – ועל שורה של צעדים לחיזוק עצמאות הפצ"ר.

אלא שלאחר ועדת טירקל הקימה הממשלה את ועדת צ'חנובר, שהגישה את המלצותיה רק בחלוף כשנתיים וחצי נוספות, באוגוסט 2015. בדו"ח שהגישה כתבה הוועדה כי היא ממליצה ליישם רק חלק מהמלצות ועדת טירקל כלשונן, כי יישום המלצות אחרות יהיה תלוי בהקצאת משאבים נוספת וכן הציעה שינויים קלים בכמה המלצות נוספות. בסיכום דבריה הדגישה הוועדה כי הדו"ח שהגישה אינו סוף פסוק וכי בחלק מהנושאים נדרשת עבודה נוספת. לכן המליצה ועדת צ'חנובר כי יוקם גוף נוסף שיעקוב אחר יישום המלצותיה. מאז חלפו עוד שנתיים.

כך, דו"ח אחר דו"ח, ועדה אחר ועדה. עצם הדיון יוצר, לכשעצמו, תנועה מדומה של שינוי ושל שיפור המערכת. כך מתאפשר לגורמים מתוך המערכת ומחוץ לה להתבטא בנוגע לחשיבות המטרה המוצהרת של אכיפת החוק על חיילים, בזמן שהכשלים המהותיים נותרים בעינם ורוב התיקים ממשיכים להיסגר בלא כלום.

מראית העין של מערכת מתפקדת מעניקה מידה של לגיטימציה – בישראל ובעולם – להמשך הכיבוש. היא מקלה על דחייתה של הביקורת על עוולות הכיבוש, בזכות מצג השווא ולפיו גם בעיני הצבא – כולל הפרקליטות הצבאית – דין וחשבון הוא עניין חשוב ורציני. בכך מצליחה המדינה לשמר לא רק את האשליה של מערכת אכיפת חוק ראויה וערכית, אלא גם את דימויו המוסרי של הצבא, שפועל לכאורה נגד התרחשותם של אותם מעשים (שהוגדרו כ"חריגים"), ואף מקיים לצורך כך מערכת ענפה ומקצועית.

במשך 25 שנים נהג בצלם לפנות למערכת אכיפת החוק הצבאית בדרישה לחקור חשדות על פגיעת חיילים בפלסטינים. במהלך שנים אלה, פיתחה מערכת אכיפת החוק הצבאית ציפייה כי ארגוני זכויות האדם, ובהם בצלם, ישמשו כקבלן משנה שלה: בעצם הגשת התלונות בשם הנפגעים, שלהם אינה מאפשרת לעשות זאת בעצמם, בתיאום גביית העדויות, בהשגת מסמכים שונים ועוד. ואולם בפועל, פניות אלה לא סייעו לעשיית צדק אלא השיגו את התוצאה ההפוכה. שיתוף הפעולה של הארגונים עם מערכות האכיפה והחקירה הצבאיות לא קידם דין וחשבון אלא רק העניק לגיטימציה למשטר הכיבוש וסייע בהכשרתו.

לפיכך, במאי 2016 החליט בצלם להפסיק להפנות תלונות למערכת אכיפת החוק הצבאית ולא לתרום עוד למצג השווא שבעבודתה. החלטה זו התקבלה בסיומו של הליך חשיבה ממושך שקיים הארגון ובהתבסס על ידע שנצבר לאורך שנות דור, ממאות תלונות שהגיש בצלם למערכת אכיפת החוק הצבאית, עשרות תיקי מצ"ח ועשרות פגישות עם גורמים רשמיים במערכת אכיפת החוק הצבאית. חומרים אלה העניקו לבצלם ניסיון רב וידע ארגוני רחב ומפורט בנוגע לדרכי פעולתה ולשיקוליה של המערכת. ניסיון זה הביא את הארגון להכרה כי אין עוד תוחלת בקידום צדק והגנה על זכויות האדם באמצעות מערכת שתפקודה נמדד למעשה ביכולתה להוסיף ולטייח בהצלחה את הפרת הדין ולהגן על הפוגעים.

מאז, ממשיך בצלם לפעול לקידום דין וחשבון, אך מבלי לפנות למערכת אכיפת החוק הצבאית. בצלם ממשיך לתחקר אירועים, לגבות עדויות – ולפרסם את ממצאיו לציבור. מובן מאליו כי כך או כך, חובת הרשויות לחקור עומדת בעינה. עוד מובן מאליו כי הרשויות מוסיפות למעול באופן שיטתי וגורף בחובה זו.

העדר דין וחשבון במישור האזרחי

ישראל הצליחה להבטיח לעצמה פטור כמעט מוחלט מתשלום פיצויים בגין פגיעות בפלסטינים. במקום מתן אפשרות אמיתית לפלסטינים שנפגעו מכוחות הביטחון להגיש תביעות נזיקין בבתי המשפט בישראל, הותירה המדינה מראית עין בלבד: באמצעות הרחבת הפטור הקבוע בחוק במקרים של "פעולה מלחמתית" והפרשנות שהעניקו בתי המשפט למונח זה מחד גיסא ושורה של הגבלות פרוצדורליות וראייתיות שנקבעו בחוק ובפסיקה מאידך גיסא, הפכה המדינה את סיכוייהם של תובעים פלסטינים לקבל פיצוי בגין הפגיעה בהם לאפסיים כמעט.

תשלום פיצויים לקורבנות בגין פגיעה בגופם או ברכושם אינו מעשה חסד שעושה המדינה, אלא חובתה המעוגנת בהוראות המשפט הבינלאומי ובכללי מוסר בסיסיים. היעדר תשלום פיצויים גורר פגיעה קשה בזכויות האדם של תושבי השטחים, משום שהוא פוגע באפשרותם לקבל סעד על פגיעה בזכויות יסוד שלהם: הזכות לחיים, הזכות לשלמות הגוף והזכות לקניין. שלילת הזכות לקבלת פיצוי כמוה כפגיעה בזכות עצמה: המשמעות של זכויות האדם אינה מתמצית בעיגונן בחוק או באמנה בינלאומית כלשהי – בהיעדר סנקציה כלשהי בגין הפרתה, הופכת הזכות לריקה מתוכן ולאחראים להפרתה אין כל אינטרס לשנות את מדיניותם.

על פי החוק הישראלי, המדינה אחראית לנזקים שנגרמו עקב רשלנותה. ואולם החוק מעניק למדינה פטור בגין נזקים שנגרמו במהלך "פעולה מלחמתית". פטור זה מבוסס על ההנחה שבמהלך מלחמה, רמות הסיכון והיקפי הנזק שונים משמעותית מאלה שבימי שגרה. לחימה מתאפיינת בתנאי לחץ וחוסר ודאות ולכן דיני הנזיקין אינם מתאימים לטפל באירועים המתרחשים במהלכה.

בשנות התשעים, במהלך האינתיפאדה הראשונה ולאחריה, הגישו תושבי השטחים אלפי תביעות נזיקין בבתי משפט בישראל בדרישה לקבלת פיצויים בגין נזקים שגרמו להם כוחות הביטחון הישראליים, שלא במסגרת "פעולה מלחמתית". תביעות אלה התייחסו לנזקים שנגרמו כתוצאה מירי בלתי חוקי – לרבות מקרי מוות ופציעה, מפגיעה ברכוש, מאלימות קשה, מעינויים במהלך חקירות בשב"כ, מהתפוצצות של נפלי תחמושת שהשאיר הצבא בשטח ועוד. ניהולן של תביעות אלה היה כרוך עבור הפלסטינים בעלויות גבוהות, נמשך שנים ארוכות ואילץ את התובעים להתגבר על שורה של קשיים ביורוקרטיים. לכן, במקרים רבים בחרו הפלסטינים להתפשר על סכומים נמוכים, שלא שיקפו את היקף הנזקים שנגרמו להם.

אלא שעל מנת להימנע אפילו מתשלומים אלה, החלה המדינה, במחצית השנייה של שנות התשעים, לפעול בכמה מישורים להרחבת הפטור מאחריות בגין נזקים שגרמו כוחות הביטחון לתושבי השטחים. מאמצים אלה הוגברו לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה. במהלך השנים תיקנה הכנסת את החוק כמה פעמים ובתי המשפט הרחיבו, מיוזמתם, את הפטור של המדינה מתשלום פיצויים. כתוצאה משינויים אלה, נחסמה כמעט לחלוטין האפשרות של תושבי השטחים לקבל פיצויים, אפילו במקרים שבינם ובין פעולות לחימה אין כל קשר, כמו פעולות שיטור מובהקות, אירועי ביזה ואלימות.

השפעתם של השינויים שנעשו בחקיקה ובפסיקה ניכרת בנתונים שהעביר משרד הביטחון לבצלם בנוגע לתביעות הפיצויים שהגישו פלסטינים תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה נגד המדינה. הנתונים מעידים על השפעתם של השינויים שהוכנסו בחוק, גם בהינתן הירידה במספר הנפגעים ובהיקף הנזקים, כתוצאה מסיום האינתיפאדה השנייה.

מנתונים אלה עולות שתי מגמות מובהקות: הראשונה היא ירידה במספרי התביעות החדשות המוגשות לבתי המשפט. כך, למשל, בין השנים 2002 ל-2006 הוגשו בממוצע 300 תביעות בשנה. לעומת זאת, עשור מאוחר יותר, בין השנים 2012 ל-2016 הוגשו בממוצע 18 תביעות מדי שנה – 6% בלבד מהממוצע עשור קודם לכן.

המגמה השנייה היא ירידה בסכומים שישראל נדרשת לשלם בגין תביעות שהגישו פלסטינים בבתי המשפט בישראל. כך, למשל, בין השנים 1997 ל-2001 שילמה המדינה בממוצע כ-21.6 מיליון ש"ח בשנה – בין בהסכמי פשרה ובין כתוצאה מהכרעה של בית המשפט. לעומת זאת, בין השנים 2012 ל-2016 שילמה המדינה בממוצע כ-3.8 מיליון ש"ח בשנה – ירידה של למעלה מ-80%. באותן שנים, בולטת במיוחד הירידה בסכומים ששילמה המדינה בתביעות שהגישו תושבי רצועת עזה: מכ-8.7 מיליון ש"ח בממוצע לכ-280,000 ש"ח – ירידה של כ-97% (בתביעות של תושבי הגדה ירד הסכום באותן שנים מממוצע של כ-12.7 מיליון ש"ח בשנה לכ-3.5 מיליון ש"ח בשנה – ירידה של כ-72%).

המדינה מצדיקה את סירובה לשלם פיצויים לפלסטינים שנפגעו מידי כוחות הביטחון בשלוש טענות עיקריות: ראשית, שהפטור שהיה קבוע בחוק בגין "פעולה מלחמתית", והאופן שבו יישמו אותו בתי המשפט, היה צר מדי והתעלם מאופיין של האינתיפאדות הראשונה והשנייה. כתוצאה מכך, המדינה נאלצה לשלם פיצויים במקרים שבהם לא הייתה לכך הצדקה; שנית, שאין ביכולתה לבדוק עובדתית את טענות התובעים הפלסטינים ובחלק מהמקרים אף אין בידיה ולו קצה חוט כדי להתגונן מפני תביעות אלה; ושלישית, שנהוג שבעת מאבק מזוין "כל צד נושא בנזקיו" ולכן על הרשות הפלסטינית – ככל מדינה אחרת – לשאת בנזקים שנגרמו לפלסטינים.

טענות אלה הן מופרכות. ראשית, הפטור שהיה קבוע בחוק בנוגע ל"פעילות מלחמתית" הורחב משמעותית במהלך השנים על ידי בתי המשפט – עוד בטרם הושלמו הליכי החקיקה. בהדרגה, הכניסו השופטים להגדרה זו יותר ויותר סוגי אירועים ובחלק מהמקרים הם ויתרו מראש על בחינה של נסיבות האירוע, לרבות השאלה האם אכן נשקפה סכנה לחיי החיילים או לגופם. מעבר לכך, חלק ניכר מפעולות כוחות הביטחון בשטחים, גם במהלך האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה, היה בגדר פעולות שיטור רגילות: עמידה במחסומים, מעצרים, הטלת עוצר ואכיפתו, פיזור הפגנות ועוד. פלסטינים רבים נפגעו דווקא בפעולות מסוג זה, שאינן פעולות לחימה ולכן אין כל הצדקה לתת למדינה פטור מתשלום נזיקין בגין נזקים שנגרמו במהלכן.

שנית, חלק מתיקוני החקיקה שהוכנסו במהלך השנים וחלק מהחלטות בתי המשפט היו אמורים, לכאורה, לתת מענה לקשיים שעליהם הצביעה המדינה, אולם היא המשיכה להצביע על אותם קשיים גם לאחר שנערכו תיקונים אלה. ואולם הבעיה העיקרית בטענה זו נעוצה בכך שהיא סותרת את עמדת המדינה, המוצגת בריש גלי בהקשרים אחרים, ולפיה היא דווקא מבצעת בהצלחה ובמסירות חקירות פליליות יעילות ואפקטיביות של אירועים דומים, שבהם קיים חשד כי חיילים פעלו בניגוד לחוק. זאת, למרות שחקירות פליליות הן מורכבות יותר מבירור העובדות במסגרת תביעות נזיקין ורף ההוכחה הנדרש בהן גבוה בהרבה. בנוגע לחקירות פליליות אלה – מתפארת המדינה שהצליחה להתגבר על אותם קשיים בדיוק. בצלם אינו מסכים עם הטענה כי חקירות כאלה אכן מתנהלות (להרחבה, ראו לעיל), ואולם סתירה פנימית זו בעמדת המדינה ממחישה עד כמה טענותיה הן תועלתניות: ברצותה, מתהדרת המדינה במישור הפלילי במערכת אכיפת חוק יעילה, בעלת יכולות חקירה אפקטיביות של אירועים שבהם נפגעו פלסטינים בשטחים מידי כוחות הביטחון; וברצותה – טוענת במישור האזרחי כי אינה יכולה לעמוד באותה משימה עצמה.

שלישית, לא ניתן להתייחס לפלסטינים כאל אזרחי מדינה זרה, המסוגלת לפצות את נפגעיה ולהגיע להסדרי תשלום עם ישראל. אין מדובר בשני צדדים שווים הנלחמים זה בזה, כי אם במצב של כיבוש. גם לאחר הסכמי אוסלו ישראל היא עדיין הכוח הכובש בגדה המערבית ועל כן תושבי הגדה הפלסטינים – לרבות אלו הגרים במזרח ירושלים שסופחה לישראל – נחשבים לאוכלוסייה מוגנת. גם ברצועת עזה ממשיכה ישראל לשלוט לאחר ההתנתקות בהיבטים רבים של חיי היומיום של תושביה והיא מנהלת בשטחה סבבי לחימה חוזרים ונשנים. בנסיבות אלה ישראל אינה יכולה להטיל על הרשות הפלסטינית את האחריות לפגיעות שהיא עצמה הסבה ולהתייחס אליה כאל מדינה ריבונית. הסמכויות שהעבירה ישראל לרשות הפלסטינית בעקבות הסכמי אוסלו מוגבלות מאוד וכל החלטה של הרשות, שולית ככל שתהיה, מחייבת הסכמה (גם אם בשתיקה) של הרשויות הישראליות. גם כאן בוחרת המדינה רק בטענות המשרתות את מטרותיה: מציאות הכיבוש, שישראל יצרה ומתחזקת, ידועה לה היטב וככלל תואמת את האינטרסים שלה. ואולם כדי להצדיק את התחמקותה מתשלום פיצויים, משנה המדינה לפתע את טענתה ומצהירה כי מעמדה של הרשות דומה לזה של מדינה – בלי לשנות דבר ביחסה לרשות או לתושביה.

אחת מטענות המדינה שנועדו להצדיק את סירובה לשלם פיצויים לפלסטינים הייתה כי נושא הפיצויים צריך לבוא על פתרונו במסגרת הסדרים בין הצדדים עם תום הסכסוך. ואולם דברים אלה אינם אלא לעג לרש. מדינת ישראל עושה כל שביכולתה כדי לקבוע עובדות בשטח ולמנוע את השגתו של הסדר כלשהו. האמירה כי על עשרות אלפי הנפגעים להמתין לסיום הכיבוש ולתוצאות המשא ומתן המתנהל כביכול בין הצדדים כמוה כהבטחה כי הם לעולם לא יזכו לפיצויים.