דילוג לתוכן העיקרי
מפגין פלסטיני נופל על הקרקע לאחר שנפצע בעימות עם חיילים במחנה הפליטים ג'לזון. ברקע בתי ההתנחלות בית אל. צילום: עבאס מומאני, גטי אימג'ס, 31.1.14.
תפריט
נושאים

החיים בצל ההתנחלות בית אל: הנוכחות המוגברת של כוחות הביטחון במחנה הפליטים ג'לזון גוררת עימותים וירי בצעירים

מחנה הפליטים ג'לזון נמצא מצפון לרמאללה וגרים בו כ-14,000 תושבים, כ-5,000 מהם קטינים. ב-1977 הוקמה בסמוך למחנה ההתנחלות בית אל, והדבר גרר נוכחות קבועה של חיילים – במגדלי תצפית ובסיורים צבאיים לאורך הכביש הסמוך ובשטח שבינו לבין ההתנחלות.

בין החיילים לבין תושבי המחנה, ובפרט נערים ובחורים צעירים, מתנהלים עימותים באופן תדיר, בעיקר בכניסה למחנה, בסמוך לבתי הספר. במהלך עימותים אלה יורה הצבא אמצעים לפיזור הפגנות ובחלק מהמקרים גם אש חיה. במהלך חמש השנים האחרונות נכנס הצבא לשטח המחנה פעם בשבוע בממוצע. במהלך תקופה זו פצעו אנשי כוחות הביטחון הישראליים כ-160 פלסטינים מירי אש חיה (לפי נתוני סוכנות האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים - OCHA) והרגו שישה, מתוכם ארבעה קטינים.

תחקירן בצלם איאד חדאד גבה בחודשים האחרונים מתושבי המחנה שנפצעו בעימותים אלה עדויות בהן הם מתארים את חייהם לאחר הפציעה – קשיים פיזיים עמם הם מתמודדים, צמצום אפשרויות התעסוקה הזמינות להם, טיפולים להם הם נזקקים והשפעות הפציעה על מצבם הנפשי.

כפי שבצלם פרסם בעבר, איש לא ייתן את הדין על פציעות אלו – לא אנשי כוחות הביטחון שבשטח ולא הדרגים הבכירים, האמונים על הפקודות והוראות הפתיחה באש. גם במישור האזרחי הבטיחה לעצמה ישראל חסינות כמעט מוחלטת מתשלום פיצויים לנפגעים, על ידי הרחבת הפטור החוקי והערמת קשיים פרוצדורליים על פלסטינים בהגשת תביעות נזיקין אזרחיות. כך, מותירה ישראל את הפצועים הפלסטינים ללא פיצוי כספי, ללא הכרה בנזק שנגרם להם, וללא העמדה לדין של האחראים – ומאפשרת את המשך השימוש בירי, קטלני לעתים, שמהווה נדבך קריטי ביכולתה להוסיף ולתחזק את שליטתה האלימה במיליוני פלסטינים.

פציעתו של כרים נח'לה, בן 11, 3.12.14:

ב-3.12.14, בסביבות השעה 16:00, התנהלו בכניסה למחנה הפליטים ג'לזון עימותים בין בני נוער וצעירים שיידו אבנים לבין חיילים ושוטרי משמר הגבול שירו לעברם כדורי מתכת מצופי גומי. כרים נח'לה, תושב מחנה הפליטים ג'לזון, שהיה אז בן שמונה, התחבא מאחורי אמבולנס מושבת שחנה ליד מוסך סמוך לכניסה למחנה. כשהתרומם כדי להציץ על המתרחש ירה חייל כדור "גומי" בראשו. נערים שהיו במקום העבירו את נח'לה למכונית פרטית שפינתה אותו למרפאת המחנה, שם הגישו לו עזרה ראשונה, ומשם לקח אותו אביו הביתה, ואז לבית חולים ברמאללה. בבית החולים נותח נח'לה וכדור ה"גומי" שננעץ בראשו הוצא בניתוח. הוא אושפז למשך ארבעה ימים ושוחרר לביתו.

בעדות שמסר ב-3.1.18 תיאר את חייו מאז:

Thumbnail
כרים נח'לה. צילום: בצלם, 21.2.18

אחרי הפציעה נשארתי בבית. לא יצאתי, לא הלכתי לבית הספר ופספסתי את הבחינות של השליש הראשון. גם בשליש השני הפסדתי לימודים בגלל בדיקות במרפאה הנוירולוגית של בית החולים. התחלתי לסבול מסחרחורות וכאבי ראש כל יום, אז פחדתי לצאת לרחוב או לשחק עם הילדים ונשארתי מרותק לבית. הוקל לי רק כשישנתי. בשלושת החודשים הראשונים אחרי הפציעה הרגשתי שיש לי בתוך הראש משהו כמו "רעשן". הרופא תמיד אמר לי "אין דבר. זה מהפציעה ויעבור עם הזמן".

הרבה זמן הייתי במין הלם וחרדה. התחילו לי כאבים ברגליים והתכווצויות שרירים. המחשבות שלי היו מפוזרות ולא הצלחתי להתרכז. הייתי נזכר הרבה בירי ונתקף חרדה. פחדתי לישון כי היו לי סיוטים. לפחות במשך שנה וחצי אחרי הפציעה ישנתי בחדר של ההורים שלי. גם היום, מעת לעת, אני נתקף חרדות ומפחד לישון לבד, ואז אני עובר לישון בחדר של ההורים. מאז הפציעה, אני מאוד מאוד עצבני. אני מתעצבן מהדברים הכי קטנים. אני רב עם האחים שלי והחברים שלי בשכונה. אני כבר לא אוהב ללכת לבית הספר כמו קודם, והציונים שלי ירדו למרות שאבא ואמא מתאמצים מאוד לעזור לי בלימודים. לפני הפציעה הממוצע שלי היה בסביבות 80 ומאז הוא ירד לסביבות ה-60. אהבתי לשחק כדורגל, אבל אני כבר כמעט לא משחק. כשאני מנסה, אני מפחד מכל דבר שנוגע בראש שלי, נבהל ונרעד אפילו מצל ליד הראש שלי.

מפריע לי שמדברים לידי על אנשים שנפצעו מהצבא. כשזה קורה, אני צועק על האנשים שישתקו או יחליפו נושא, או שאני קם ומתרחק. כשיש הפגנות בסביבת בית הספר אני נלחץ ורוצה לברוח הביתה. אני מפחד שיקרה לי שוב אותו דבר.

עכשיו אני תלמיד כיתה ו'. לפעמים אני חושב, למה זה קרה לי? מה אני אשם? מה עשיתי שהם יירו בי? למה אני לא יכול לצאת ולשחק כמו ילדים אחרים, בלי להיבהל

ובלי לסבול מסחרחורת ולהתעייף כל-כך.

מוחמד נח'לה, אביו של כרים, בן 45, תיאר בעדות שמסר לבצלם ב-7.2.18 את השפעת הפציעה על חיי בנו:

Thumbnail
מוחמד נח'לה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 28.3.18

לבן שלי יש עכשיו פוביה מכל דבר שמתקרב לראש שלו, והוא לא יכול לסבול שאנשים מתקרבים אליו, גם כשהוא משחק עם ילדים בשכונה. הוא גם נלחץ מאוד ממראה של דם או של מישהו נפגע, אפילו בתאונה.

אם רואים משהו כזה בטלוויזיה או באינטרנט הוא מסובב את הראש ומבקש ממני לסגור את זה. אחרי הפציעה שלו הוא לא רצה לצאת לשום מקום והעדיף להסתגר בבית, וזה השפיע על כל המשפחה. עזרנו לו להסתגל לאט לאט. חששנו שהמצב הנפשי שלו יחמיר. ביקשנו מהחברים שלו לבלות אתו זמן אצלנו בבית. הוא פחד, במיוחד בלילה, וחשש לישון בחדר שלו. הוא ישן בחדר שלנו במשך יותר משנה וחצי.

בשנתיים האחרונות הוא רוצה שיתייחסו אליו כמו אל מבוגר, ומאוד כועס כשמתייחסים אליו כמו ילד. הוא מתרגז בקלות ומגיב באלימות לאחיו ולאחותו כשהם מבקשים ממנו משהו. לפעמים הוא חוטף קריזה, מתעצבן ורותח כמה דקות, ולפעמים הוא נותן לעצמו מכות בראש. במקרים כאלה אנו מנסים להכיל את הכעס שלו, להרגיע אותו ולדבר אליו כמו שמדברים למבוגר.

פציעתו של פאדי נח'לה, בן 34, נהג מונית, נשוי ואב לשלושה, 23.11.13:

ב-23.11.13, בסביבות השעה 17:00, התנהלו עימותים בין תושבים במחנה ג'לזון לבין חיילים בסמוך לכניסה למחנה ובתוכו. פאדי נח'לה, נהג מונית תושב המחנה, אז בן 30, חזר למחנה עם נוסעים בסביבות השעה 17:30. בגלל העימותים הוריד נח'לה את נוסעיו, החנה את המונית בחלקו המערבי של המחנה, הרחק ממקום העימותים, והלך ברגל לביתו. חייל שהיה באזור ירה לעברו אש חיה ופגע בברך ימין שלו. צעירים שהיו בסמוך פינו אותו למרפאת המחנה, שם קיבל עזרה ראשונה והועבר באמבולנס, שנאלץ לנסוע בדרך עוקפת, לבית חולים ברמאללה. בבית החולים התברר שהכדור פגע בעצב ובוורידים בברך וגרם לשבר בעצם. כמו כן התגלו רסיסים בבטנו של נח'לה. הוא נותח להוצאת הרסיסים, רגלו נחבשה בגבס והוא שוחרר מבית החולים לאחר כ-12 ימים. מאז הוא סובל מכאבים ברגלו, מתקשה בהליכה ונאלץ לצמצם את עבודתו להסעת נוסעים בשטח המחנה בלבד.

Thumbnail
פאדי נח'לה. צילום: בצלם, 27.2.18

בעדות שמסר ב-11.2.18 סיפר על חייו מאז:

אחרי השחרור נשארתי במיטה בערך שבוע. כדי ללכת לשירותים הייתי צריך להיעזר במישהו וגם להשתמש בכיסא גלגלים. נעזרתי בכיסא גלגלים במשך כחודשיים ואז בהליכון במשך כשלושה חודשים. אחר כך נעזרתי בקביים במשך שנה וחצי עד שיכולתי להניח את הרגל על הרצפה. בגלל הפציעה הרגל הימנית שלי התקצרה ויש לי צליעה. הפציעה שינתה לחלוטין את החיים שלי. בשלוש השנים הראשונות לא יכולתי לעבוד בכלל ואבא שלי נאלץ למכור את המונית שלי. אבא שלי והאחים שלי עזרו לי כספית וקיבלתי גם 1,200 שקלים בחודש מלשכת הפצועים הפלסטינים. הוגדרו לי 40% נכות. הרגשתי תלוי לגמרי בעזרה של אחרים.

חלמתי לחסוך מספיק כסף כדי למצוא בית מחוץ למחנה כדי שאני והמשפחה שלי נוכל להתחיל חיים חדשים. אבל החלום הזה התפוגג ונגמר. עכשיו הגמלה שאני מקבל מספיקה בקושי לקנות אוכל למשפחה. בנוסף, במשך שנה נסעתי שלוש פעמים בשבוע לשיקום במרכז אבו רייא לאורתופדיה ברמאללה. הרשות הפלסטינית מימנה את הטיפולים, אבל לא את הנסיעות היקרות. המצב שלי לא אפשר נסיעה בתחבורה הציבורית ונאלצתי להזמין מוניות ולשלם 30 שקלים לכל נסיעה. לפני כשנה וחצי חזרתי לעבוד כנהג מונית אבל רק בתוך המחנה, כי זו עבודה יותר קלה מנהיגה במוניות הבינעירוניות, שהן כלי-רכב גדולים כמו טרנזיט. אני מרוויח בקושי 1,500 שקלים בחודש, בנוסף לגמלה שאני מקבל מלשכת הפצועים הפלסטינים. אני לא יכול לחשוב על בילויים מחוץ לבית, על יציאה למסעדות, לפארקים או לנסיעות.

בגלל שלא יצאתי הרבה מהבית במשך תקופה ארוכה, חוץ מאשר לטיפולים רפואיים, ובגלל הרגישות של הרגל, נוצר אצלי פחד ממגע של אנשים. מספיק שמישהו עובר לידי ואני מרגיש שהוא עומד לדרוך לי על הרגל ואני תכף דוחף אותו כדי להרחיק אותו ממני. אני מנסה להימנע מזה אבל לא מצליח. הפכתי מאוד עצבני וקצר רוח ולפעמים אני צועק על אשתי, הילדים או האחים שלי. בעבר תכננתי להעביר את הילדים שלי מבית הספר במחנה לבית ספר פרטי בכפר ג'יפנה הסמוך, אבל עכשיו אני לא יכול. פעם הייתי קונה להם בגדים חדשים כל חודשיים-שלושה, ואת כל מה שהם רצו. היום אני בקושי יכול לקנות להם בגדים פעמיים בשנה, בחגים. כשסבלתי אחרי הפציעה ראיתי את אבא שלי ואת הילדים שלי בוכים עליי. זה הכאיב לי מאוד. כשהחייל הישראלי החליט לירות בי וגרם לכל הסבל והנזק הזה, בסך הכול חזרתי מהעבודה. הוא ריסק את החלומות והתקוות שלי. כמו כל מי שחי במחנה פליטים, החלומות שלי היו פשוטים: לקנות פיסת אדמה מחוץ למחנה ולבנות בית קטן לי ולמשפחה שלי. חלמתי שהילדים שלי ילכו לבתי ספר פרטיים ויחיו חיים שונים מהחיים הקשים שלנו בתוך מחנות הפליטים, חיים של סבל, עליבות, אומללות, ונחשלות. חלמתי שיהיו להם חיים של אושר ונוחות כמו לילדים אחרים בעולם.

פציעתו של ג'יהאד מסרי, בן 24, 7.2.14:

ב-7.2.14 התנהלו עימותים בסמוך לכניסה למחנה הפליטים ג'לזון, במחאה על הריגתו של מוחמד מובארכ, תושב המחנה בן 20, מירי חיילים ב-29.1.14 בסמוך לעין סיניא שמצפון למחנה. במהלך העימותים הבעירו תושבים צמיגים וחסמו את הכביש, וחיילים ושוטרי משמר הגבול, שהיו במרחק של כמה עשרות מטרים מהם, ירו לעברם רימוני גז ואש חיה. ג'יהאד מסרי, תושב המחנה, אז בן 20, נפצע במותנו מירי אש חיה על-ידי שוטר מג"ב. הוא פונה לבית החולים, שם התברר שהכדור גרם לקרע במעיים ובעצבים ברגל שמאל וכי הוא סובל מדימום פנימי. מסרי נותח ושוחרר לביתו כעבור כשבועיים כשהוא ממשיך לקבל משככי כאבים ותרופות למערכת העיכול ולהגיע לבדיקות בבית החולים.

ב-7.4.14 הגיעו חיילים לביתו של מסרי, אזקו אותו ולקחו אותו למעצר בבית אל. הוא נלקח לחקירת שב"כ, בה טענו החוקרים כי הוא יידה אבנים, הועבר לכלא עופר ומשם למרפאה בבית הכלא ברמלה, בה נאזק למיטתו. לאחר יומיים במרפאה הוא הוחזר לכלא עופר שם הוחזק במשך שלושה חודשים וחצי ושוחרר במסגרת עסקת טיעון.

בעדות שמסר ב-13.2.18 סיפר:

Thumbnail
ג'יהאד מסרי. צילום: בצלם, 21.2.18

בבית הכלא, שאר האסירים דאגו לי בגלל המצב הבריאותי שלי. הסבל הכי גדול היה כשהעבירו אותי ב"בוסטה", הרכב שבו מעבירים אסירים לבית המשפט, בערך פעם בשבוע. היו לוקחים אותי בשעה 4:00 או 5:00 בבוקר, עם אזיקים על הידיים והרגליים, מעלים אותי לאוטובוס מלא אסירים, ואחר כך לוקחים אותנו לתחנת מעבר רמלה, שם כלאו אותנו יום שלם בחדר ההמתנה. זה חדר קטן של כמה מטרים שדומה יותר לזינזאנה. השירותים נמצאים בתוכו והוא מלוכלך ומגעיל ומסריח מאוד. לפעמים היו מכניסים לחדר הזה עד שמונה אסירים. בקושי מצאנו מזרן להשתטח עליו.

גם בכלא עברו עליי ימים קשים, בעיקר מכיוון שהפציעה שלי הייתה עדיין טרייה. בכל פעם שביקשתי תרופות מרופא בית הכלא הוא רק נתן לי אקמול או יעץ לי לשתות מים. בסוף הפסקתי לפנות אליו. גם האוכל היה עינוי בשבילי. הייתי זקוק לאוכל בריא, ובבית הכלא אין כזה. לכן אכלתי דברים יותר בריאים שקניתי בקנטינה, כמו חלב, טונה, פירות ומרקים.

לפני הפציעה הייתי ספורטאי, מרים משקולות. השתתפתי בתחרויות במסגרת מועדון הספורט של מחנה הפליטים ג'לזון ואלה היו כמה מהימים הכי טובים בחיים שלי. זכיתי גם בגביעים ובמדליות. אחרי הפציעה אבדתי את כל זה. המשקל שלי, שהיה 105 ק"ג, ירד אחרי הפציעה ל-73 ק"ג. תחושת הנימלול בירך שמאל מקשה עלי לנוע בחופשיות או ללכת למרחקים. אהבתי לטייל אבל עכשיו אני לא מעז ללכת יותר מ-200 או 300 מטר, כי אז הכאבים מתגברים ואני מתחיל לצלוע. על ריצה אין בכלל מה לדבר. אבל מה שחסר לי יותר מכל זה הרמת המשקולות. אני לא מרגיש שיש סיכוי שאחזור לזה כמו פעם. היו לי חלומות לזכות באליפות, אבל לא נשאר מזה כלום. 

Thumbnail
ג'יהאד מסרי לפני הפציעה. הצילום באדיבות העד.

אני צריך למצוא עבודה שמתאימה למצב שלי ושלא דורשת הרבה מאמץ, כי זה משפיע על הבריאות שלי. לכן, למשל, לא יכולתי לחזור לעבודה בסופרמרקט עם אבא שלי, כי זו עבודה שמצריכה הרבה תנועה, עמידה ממושכת והרמת דברים כבדים - דברים שאני לא יכול לעשות. מכיוון שהמצב הכלכלי של המשפחה טוב, אבא שלי בינתיים תומך בי וכשהוא רואה שאני מחפש עבודה הוא אומר תנוח בינתיים, אתה עוד לא צריך. אבל אני לא יכול, אני רוצה להיות כמו כל בן אדם אחר, לעבוד ולבנות עתיד ולהקים משפחה. לכן לא הפסקתי לחפש עבודה, ולפני שלושה חודשים מצאתי עבודה בסוכנות רכב ברמאללה. זו עבודה משרדית שכוללת קשר עם קליינטים ולא מצריכה הרבה מאמץ גופני. הבעלים של הסוכנות הוא אדם מתחשב, שמבין את המצב שלי ולא מבקש שאעשה דברים שהם מעבר ליכולת שלי. אבל השכר לא מספיק לכלום, בקושי לנסיעות, סיגריות וסנדוויץ' בזמן העבודה. אבל אם ארצה להתחתן, להקים משפחה, להגשים משהו מהחלומות שלי - כמו לרכוש רכב, לבנות או לקנות דירה, אין סיכוי שאוכל לעשות את זה עם משכורת כזו, של 2,000 שקלים בחודש. אם לא הייתי מקבל מאבא שלי כסף הייתי עכשיו שקוע בחובות. אני מתוח ומודאג כל הזמן, מתוסכל ומרגיש שהאופק שלי חסום ואין סיכוי לשיפור פיזי או נפשי במצב שלי.

פציעתו של מאלכ ר'וואנמה, בן 19, 13.3.15:

ב-13.3.15, בסביבות השעה 13:00, התקיימה הפגנה בסמוך לכניסה למחנה הפליטים ג'לזון נגד בנייתה של חומה לאורך גבולה המערבי של התנחלות בית אל הסמוכה. במהלך ההפגנה חלק מהצעירים יידו אבנים על החיילים באמצעות קלע, ואלה השליכו רימוני הלם וירו רימוני גז וכדורי "גומי" לעברם. לאחר שאחד הנערים השליך לעבר החיילים בקבוק תבערה, שלא פגע באיש, החלו החיילים לירות אש חיה לעבר הצעירים. מירי זה נפצע מאלכ ר'וואנמה, אז בן 17, ברגלו הימנית, כשהיה בסמוך לצומת שמדרום למחנה. הוא פונה לבית חולים ברמאללה, שם נותח ברגלו ואושפז למשך כשבוע. הוא שוחרר לביתו כשרגלו מקובעת בשתלי פלטינה וחבושה בגבס אך מצבה הדרדר בהמשך והוא נותח פעמיים נוספות.

Thumbnail
מאלכ ר'וואנמה. צילום: בצלם, 21.2.18

בעדות שמסר ב-2.1.18 סיפר:

מאז הפציעה אני בבית, ולא יכול לעבוד כמו פעם או לנוע בחופשיות. מפעם לפעם אני עדיין נעזר בקביים.

לפני הפציעה אהבתי להחליק על סקייטבורד, לשחק עם חברים, ולצוד איתם ציפורים בשטחים פתוחים באמצעות רשתות. היום אני לא יכול לעשות את זה. רציתי לעבוד ולחסוך כסף, לבנות בית משלי, למצוא שותפה לחיים ולהקים משפחה כמו כל הצעירים והאנשים, אבל היום אני לא מסוגל לעשות את הדברים האלה. אני בקושי מצליח להסתובב בשכונה ולהגיע למכולת. פה במחנה אין מרכזי שיקום או מקום שאפשר ללמוד בו מיומנויות וכישורים חליפיים. להגיע לרמאללה זה קשה ויקר ואבא שלי בקושי מתפרנס. כשקר הרגל כואבת במיוחד ויש לי גם נמלול ואני לא יכול לצאת בקור בכלל.

לפני חצי שנה בערך מצאתי עבודה בניקיון בניינים בעיר א-רוואבי, אבל עבדתי רק עשרים יום ואז נאלצתי לעזוב כי היו לי התכווצויות ברגל ולפעמים נפלתי בגללן. הייתי נח קצת וחוזר לעבודה אבל לפעמים זה נמשך כמה שעות ונאלצתי ללכת הביתה. המעסיק שלי העלים עין כמה פעמים אבל זה חזר על עצמו כמעט כל יום ובסוף הוא לא היה מוכן לקבל את זה. עכשיו אני יושב בבית משועמם ועייף. אני מסתגר ומגיב בעצבנות לאחים ולאחיות שלי ולפעמים אפילו להורים שלי, שמעודדים אותי לצאת מהבית ולהסתובב קצת, בגלל המתח שאני יוצר בבית. לפני חודשיים מצאתי עבודה אחרת בחברת אל-בינאר למוצרי חלב ברמאללה, אבל גם הפעם לא הצלחתי בגלל הכאבים וההתכווצויות ונאלצתי לעזוב. עכשיו אני שוב מובטל. אין לי לאן ללכת. במחנה יש רק קפה אינטרנט עם משחקים אלקטרוניים. רק אלוהים יודע מה יהיה אתי.

פציעתו של איבראהים אבו עוקה, בן 25, 8.5.15:

ב-8.5.15, בסביבות השעה 14:00, התנהלו עימותים בין כמה עשרות תושבים שיידו אבנים לבין חיילים ושוטרי משמר הגבול בסמוך לבתי הספר שמחוץ למחנה. איבראהים אבו עוקה, תושב המחנה, שהיה אז בן 22, נפגע בצווארו מכדור "גומי" שירה לעברו חייל ופונה מהמקום על-ידי צעירים לאמבולנס שפגש אותם מחוץ למחנה ולקח אותו לבית החולים ברמאללה. הוא נותח להוצאת הכדור מצווארו ושוחרר לאחר כשבוע, אך הרופאים הזהירו אותו כי עליו להימנע מעבודה מאומצת היכולה לגרום לקרע בעורקים ובגידים בצווארו.

בעדות שמסר ב-8.2.18 סיפר:

Thumbnail
איבראהים אבו עוקה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 27.3.18

אחרי האשפוז נשארתי בבית ולא יכולתי לעבוד, למרות שהייתי צריך לעזור בפרנסת המשפחה. אנחנו שמונה נפשות במשפחה וחוץ ממני אף אחד לא עובד. עד לפציעה עבדתי בבניין ובעבודות קשות אחרות ואחריה הרגשתי שאני כלוא בבית ולא יכולתי לסבול את זה. מזל שחברים שלי היו מוציאים אותי מדי פעם מהבית כדי להעביר את הזמן.

לפעמים, כשאני מתאמץ אני מרגיש שהתפרים הפנימיים נמתחים וכואב לי. יותר מהכול אני מפחד שהם ייפרמו ויקרה לי משהו רע. אפילו שאין לי כבר כאבים אני במצוקה נפשית מאז הפציעה. כשאני מדבר עם אנשים, אני מנסה לסובב את הראש כך שלא יראו את העיוות בצוואר שלי. אני צעיר וכמו כולם רוצה למצוא בת זוג לחיים ולהתחתן. הפציעה והצלקות משפיעות על הביטחון העצמי שלי אבל אני מקווה שאצליח בכל זאת למצוא בת זוג. הייתי רוצה לעבור ניתוח קוסמטי אבל מומחים אמרו לי שזה עולה אלפי דולרים וההכנסה שלי מאוד מוגבלת. מאיפה אשיג סכומים כאלה? אני מנסה לא לחשוב על זה.

רק לפני ארבעה חודשים חזרתי לעבוד. מצאתי עבודה כעוזר בחנות בגדים אבל אני משתכר בקושי 1,800 שקלים. זה לא מספיק לכלום אבל אין לי ממש חלופות. אני לא יכול לחזור לעבודות המאומצות שעשיתי לפני הפציעה, כמו בניין.