דילוג לתוכן העיקרי
מבט על מחנה הפליטים ג'לזון. צילום: בצלם, 27.2.18
תפריט
נושאים

מחנה הפליטים ג'לזון, בצל ההתנחלות בית אל

מחנה הפליטים ג'לזון נמצא צפונית לרמאללה. המחנה הוקם ב-1949 כפתרון דיור זמני עבור פלסטינים שהפכו לפליטים במהלך מלחמת 1948 ושישראל אסרה עליהם לשוב לבתיהם לאחר המלחמה. מוצאם של תושבי המחנה הינו מ-36 כפרים באזורי לוד, רמלה, חיפה וממערב לחברון. כיום, בחלוף שבעה עשורים מהקמתו, רשומים בסוכנות אונר"א, אשר מנהלת את המחנה, 14,579 תושבים בג'לזון, מהם 5,151 ילדים ובני נוער מתחת לגיל 18.

על-פי גבולותיו הרשמיים, מחנה ג׳לזון מתפרס על פני 253 דונם, שהוחכרו בשנת 1949 מתושבי הכפר ג'יפנא ל-99 שנים. אדמות אלה משתרעות ממערב לכביש 466, המחבר בין המחנה לבין העיירה אל-בירה שמדרום. כתוצאה מהגידול הטבעי באוכלוסייתו אזלו הקרקעות לבנייה בתוך המחנה, וחלק מתושביו קנו קרקעות מתושבי היישובים הסמוכים (דורא אל-קרע, ג'יפנא ואל-בירה), מחוץ לשטחו הרשמי, ובנו עליהן את בתיהם.

בשטחים שנקנו מחוץ לגבולות הרשמיים של המחנה נבנו שלוש שכונות: שכונת איסכאן א-זרעה, שכונת ג'בל א-דיכ ושכונת דאחיית א-תרבייה וא-תעלים. בשכונות אלה גרים כ-2,000 תושבים, רוב רובם פליטים הרשומים כתושבי ג'לזון. בעוד שאונר"א מספקת שירותים מוניציפאליים (כגון איסוף אשפה ופיתוח תשתיות) בתוך גבולותיו הרשמיים של המחנה בלבד, היא ממשיכה לספק שירותים הומניטאריים (חינוך ובריאות) לכל תושבי המחנה, כולל אנשים שעברו לשכונות אלה.

Thumbnail
בית הספר של אונר"א לבנות בכניסה למחנה הפליטים ג'לזון. צילום: בצלם, 21.2.18

בכניסה הראשית למחנה הפליטים, מחוץ לגבולותיו הרשמיים, הקימה אונר"א שני בתי ספר על אדמות הכפר ג'יפנא, ואלה משרתים כ-2,000 תלמידות ותלמידים.

ב-1977 הוקמה בסמוך למחנה, ממזרח לכביש 466, ההתנחלות בית אל, על אדמות בבעלות פרטית של תושבי העיירה אל-בירה והכפרים עין יברוד ודורא אל-קרע. ישראל השתלטה על אדמות אלה ב-1970, באמצעות צו תפיסה ״לצרכי ביטחון״ (צו 1/70), שהתייחס לשטח של 2,426 דונם. כשנה לאחר מכן עתרו בעלי הקרקעות לבג"ץ נגד תפיסתן והקמת ההתנחלות עליהן. השופטים דחו את העתירה לאחר שקיבלו את טענת המדינה שלא מדובר בשינוי של קבע ושלהקמת התנחלויות אזרחיות באופן זמני בשטחים יש חשיבות ביטחונית. כמה חודשים לאחר מתן פסק דין זה, ניתן בבג"ץ פסק הדין בעניין אלון מורה, שלאחריו העדיפה המדינה להקים התנחלויות על קרקעות שעליהן השתלטה באמצעות סיווגן כ"אדמות מדינה", באמצעות פרשנות מעוותת של החוק.

על האדמות שנתפסו בצו 1/70, הקימה המדינה, בנוסף להתנחלות, גם בסיסים צבאיים. במהלך השנים התרחבה בית אל צפונה, לכיוון מחנה הפליטים ג'לזון. השכונה הצפונית של ההתנחלות, המכונה בית אל ב', הוקמה לאחר שהמדינה השתלטה על יותר מ-660 דונם נוספים של אדמות פרטיות – הפעם מבלי לטרוח אפילו להוציא צו כלשהו. שכונה זו כוללת בנייה רוויה, מבני ציבור, דרכים ועתודות קרקע לפיתוח עתידי. נכון לסוף שנת 2016, גרו בבית אל 6,115 מתנחלים.

Thumbnail
אישה הולכת בסימטה במחנה. צילום: בצלם, 20.2.18

כיום מפרידים כ-15 מטרים בלבד בין גבולה הצפוני של ההתנחלות לשכונת איסכאן א-זרעה, וכ-180 מטרים מפרידים בין גבולה המערבי לבין בית הספר לבנים של המחנה. הקרבה בין המתנחלים לבין תושבי מחנה הפליטים גוררת נוכחות קבועה של חיילים – במגדלי תצפית ובסיורים צבאיים – לאורך כביש 466 ובשטח שבינו לבין ההתנחלות. בין החיילים לבין תושבי המחנה, ובפרט נערים ובחורים צעירים, מתנהלים עימותים באופן תדיר, בעיקר בכניסה למחנה, בסמוך לבתי הספר. במהלך עימותים אלה יורה הצבא אמצעים לפיזור הפגנות ובחלק מהמקרים גם אש חיה. במהלך חמש השנים האחרונות נכנס הצבא לשטח המחנה פעם בשבוע בממוצע. במהלך תקופה זו פצעו אנשי כוחות הביטחון הישראליים כ-160 פלסטינים בירי אש חיה (לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, OCHA) והרגו שישה, מתוכם ארבעה קטינים.

במהלך השנים הטיל הצבא הגבלות נרחבות על תנועת תושבי המחנה. בשנת 2000, בתחילת האינתיפאדה השנייה, סגר הצבא את קטע כביש 466 שבין העיירה אל-בירה לג'לזון, ואילץ את תושבי המחנה, כמו גם תושבי כפרים שכנים, לנסוע לרמאללה בדרכים עוקפות. בשנת 2011 פתח הצבא לתנועת פלסטינים את חלקו הדרומי של קטע כביש זה, כ-1.3 ק"מ המשתרעים מהכניסה הצפונית לעיירה אל-בירה (ליד מלון 'סיטי אין') ועד למרחק של כ-130 מטר מהכניסה הישנה, הדרום-מערבית, להתנחלות בית אל. לפתיחה חלקית זו לא הייתה השפעה על חופש התנועה של תושבי ג'לזון כיוון שכדי להגיע לחלק הדרומי של הכביש הם צריכים לעבור בחלקו הצפוני שנותר סגור. בשנת 2012 הצבא פתח גם את חלקו הצפוני של קטע הכביש, לאורך כק"מ אחד מהכניסה הישנה להתנחלות ועד למרחק של כ-200 מטרים מהכניסה הראשית למחנה הפליטים. פתיחה זו הייתה אמורה לאפשר לתושבי ג'לזון תנועה חופשית לאורך הכביש, אולם מאז מציב הצבא חסימות זמניות על מקטעי הכביש, בעילות שונות, לפרקי זמן שבין יום לכמה חודשים. חסימות אלה פוגעות באופן מיוחד בכ-2,000 מתושבי המחנה העובדים ברמאללה ואל-בירה וצריכים לנוע על כביש זה מדי יום.

Thumbnail
מרכז המחנה. צילום: בצלם, 20.2.18

במחנה שוררת צפיפות קשה והתושבים כבר ניצלו את כל אפשרויות הבנייה. הקרקעות שמחוץ למחנה עליהן נבנו השכונות החדשות ובתי הספר סווגו במסגרת הסכמי אוסלו כשטח C. בשטח זה ישראל שמרה לעצמה את כל סמכויות התכנון, הבנייה והפיתוח והיא מונעת בו פיתוח פלסטיני. תושבי המחנה המעוניינים לבנות או להרחיב את בתיהם באזורים אלה נאלצים להתמודד עם סירובה הגורף של ישראל להעניק לפלסטינים היתרי בנייה בשטח C. המנהל האזרחי מוציא צווי הריסה לבתים שנבנו בהם בלית ברירה ללא היתרים. בין אם הצווים ממומשים ובין אם לאו – האיום הגלום בהם מרחף מעל ראשי התושבים כל העת.

ישראל מתייחסת לתושבי המחנה כאל אורחים לא קרואים בביתם הם ורואה עצמה משוחררת מכל חובה כלפיהם. היא כופה עליהם להצטופף בגבולות שנקבעו למחנה לפני 70 שנה ואוסרת על כל בנייה חדשה מחוצה לו. זאת, בעת שהיא ממשיכה להשתמש באדמות היישובים הפלסטיניים השכנים לצרכיה שלה, כולל לצורך הרחבת ההתנחלויות, ונותנת עדיפות באופן קבוע לאינטרסים של המתנחלים, תוך התעלמות מזכויותיהם של הפלסטינים. כך מתנהל משטר הכיבוש במחנה הפליטים ג'לזון, וכך הוא מתנהל ברחבי הגדה בכלל.