דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדותו של עטא סבאח, בן 16, שנפצע מירי חייל בחזהו ב- 20.5.13, כשהיה בן 12, במחנה הפליטים אל-ג'לזון שבמחוז רמאללה

 


כשנפגעתי הייתי רק בן 12. לא ידעתי מה זה צבא והפגנות. פחדתי מחיילים וחששתי להשתתף בהפגנות.

בית הספר שלי נמצא על כביש רמאללה-שכם, במרחק של כ-200 מטרים מהגדר של התנחלות בית אל, מצדה המערבי. יום לפני שנפגעתי, 19.5.13, שיחקתי עם חבר מהכיתה בחצר בית הספר. אני זרקתי אליו את התיק שלי והוא זרק לי את התיק שלו. החלפנו בינינו את התיקים כמו כדור. באותו הזמן התקיימו עימותים בין תלמידים מבית הספר לבין החיילים ששומרים על ההתנחלות. שמענו אותם מאחורי גדר בית הספר.

בזמן ששיחקנו, החבר שלי זרק את התיק שלי גבוה מאוד והתיק נפל מהצד השני של הגדר. הלכתי להביא אותו וראיתי ארבעה חיילים מחזיקים את התיק. הילדים האחרים הזהירו אותי לא ללכת להביא אותו, כי החיילים עלולים לעצור אותי או להכות אותי.

הלכתי לסגן המנהל וסיפרתי לו מה קרה. הוא הלך לחיילים, אבל הם סירבו להחזיר לו את התיק והורו לו להגיד לי לבוא בעצמי למחרת כדי לקבל אותו. פחדתי שאם אחזור הביתה בלי התיק ההורים שלי ירביצו לי. וגם כל הספרים שלי היו בתיק והייתי צריך אותם כדי להתכונן לבחינה באנגלית שהייתה למחרת, אז העדפתי להישאר ולחכות להזדמנות לקחת את התיק.

אחרי כמה דקות שמעתי את אחד החיילים קורא לי בשמי. כנראה שהוא ראה את השם שלי על המחברות ועל הספרים. הילדים הגדולים הציעו שנשלח אליו ילד קטן, בן 9, שיגיד שהוא עטא, כי החייל לא יכה ילד קטן ולא יעצור אותו. אבל החייל לא האמין ואמר שהוא רוצה שאני אגיע. התחלתי להתקדם אבל הילדים מנעו ממני להמשיך, כי פחדו שהחיילים ירביצו לי או יעצרו אותי.

בסוף לא הייתה לי ברירה וחזרתי הביתה בלי התיק. ביקשתי מהחבר שלי שלא יספר להורים שלי מה קרה עם התיק אבל אימא שלי ידעה, לא יודע איך. היא אמרה שהיא תתקשר למנהל בית הספר ותבקש ממנו שהוא ילך להביא את התיק. בינתיים לקחתי ספרי לימוד באנגלית מבת דודה שלי ולמדתי לבחינה. כשניגשתי אליה למחרת, ב-20.5.13, ידעתי את התשובות. הייתי תלמיד טוב והיו לי ציונים גבוהים.

אחרי הבחינה, בשעה 12:00, הלכתי הביתה, אכלתי צהריים וישבתי לנוח. בשעה 14:00 הגיעו ילדים והודיעו לי שהצבא השאיר את התיק שלי באחד השדות מאחורי בית הספר. הלכתי עם חבר מהכיתה, מוחמד, לאזור. עצרנו לקנות קולה במכולת שליד בית הספר. הכול היה רגוע. הלכתי לשדה הקרוב שבו מתאספים לפעמים המפגינים שמתעמתים עם החיילים ששומרים על ההתנחלות. נכנסתי רק כמה צעדים לתוך השדה כדי לראות אם יש שם חיילים והסתכלתי לכיוון ההתנחלות. לא ראיתי אף חייל וגם לא מפגינים.

פתאום הרגשתי פגיעה בחזה שלי. לא שמעתי את הירייה. הייתה לי בחילה ונפלתי. הרגשתי משהו חם נוזל על הגוף שלי והבנתי שיורד לי דם מהגב. קראתי למוחמד, שהיה מאחוריי, אבל הוא לא הצליח להרים אותי ורץ חזרה למכולת כדי לקרוא לעזרה. הגיע נער בן 17 והרים אותי. כשהוא הרים אותי ראיתי שני חיילים עומדים בפינת בית הספר, מבחוץ. כנראה שהם ירו בי. הם חבשו קסדות והפנים שלהם היו מרוחים בצבע שחור, אז אני לא יכול לתאר אותם.

העבירו אותי לבית חולים ברמאללה ומשם לבית חולים אחר. חיברו אותי לחמצן ואז איבדתי את ההכרה. התעוררתי רק למחרת בצהריים, בבית חולים הדסה בירושלים, במחלקת טיפול נמרץ. הייתי מחובר למכשירים ושני ההורים שלי היו לידי. הם הסבירו לי שעברתי ניתוח מסובך בבית החולים ברמאללה לתיקון הקרעים שהקליע גרם בקיבה, בטחול, בלבלב ובעמוד השדרה. בגלל המצב הקשה שלי העבירו אותי להדסה.

כשהתעוררתי בהדסה הרגשתי שהרגליים שלי כבדות ושאני לא מסוגל להזיז אותן, אפילו לא את אצבעות הרגליים. ראיתי שהרגליים שלי מחוברות למכשירים ושאלתי את אימא שלי מי שם על הרגליים שלי מכשירים כל כך כבדים. ביקשתי ממנה שיורידו אותם. אימא שלי אמרה לי שאני מרגיש ככה רק בגלל הפציעה ושלא אפחד. בכל יום שאלתי אותה שוב למה אני לא יכול להזיז את הרגליים שלי. בכל יום עשו לי בדיקות לרגליים, וכשהסתכלתי עליהן הייתי מנסה להזיז אותן, אבל לא יכולתי. ביקשתי שוב ושוב שיורידו את המכשירים מהרגליים שלי ובכל פעם ההורים שלי היו אומרים לי: לאט, לאט, סבלנות, סבלנות. אתה תחזור להזיז אותן כמו קודם, ואפילו יותר טוב מקודם.

כעבור 19 ימים הורידו את המכשירים וקיוויתי שאוכל להזיז את הרגליים. אבל לא יכולתי. המצב לא השתנה. אפילו לא הרגשתי את הרגליים, חוץ מהרגשת הכבדוּת. אחרי שבועיים בערך העבירו אותי למרכז "רעוּת" לפיזיותרפיה בתל אביב. רק כשהגעתי לשם הרופא אמר לי שהקליע גרם לשיתוק בפלג הגוף התחתון ושהמצב שלי קשה. הוא אמר שאין הרבה תקווה, אבל בגלל שאני קטן אולי ההתמדה בטיפולים וכוח רצון יעזרו לי בסופו של דבר לחזור וללכת. הרופא גם אמר לי שהפגיעה גרמה לעיקום של עמוד השדרה ושגם תפקוד הידיים שלי נפגע והן חלשות מאוד.

כשהבנתי מה קרה לי, ושהפכתי למשותק, לא יכולתי לשאת את הבשורה הרעה. ברגע שהחזירו אותי לחדר, נעלתי את עצמי והתחלתי לשבור כל מה שהיה בהישג יד. בכיתי וצעקתי: "אלוהים, למה?! איפה הרגליים שלי? למה ככה?! מה עשיתי?!". צוות בית החולים נכנס לחדר דרך המרפסת. הם תפסו אותי ונתנו לי תרופת הרגעה.

אחרי שלושה חודשים, ב-29.8.13, חזרתי הביתה. הייתי בהלם ובדיכאון, כי מצב הרגליים שלי לא השתפר בכלל. המצב של הידיים השתפר. יצאתי ממרכז רעות על כיסא גלגלים שתרמה חברה גרמנית. בהתחלה היה לי קשה להסיע אותו, אבל עד שיצאתי משם התרגלתי.

כשהגעתי הביתה באו לבקר אותי קרובי משפחה, שכנים וחברים. בהתחלה הרגשתי מצוקה ועצב כשמישהו ביקר אצלי. לא אהבתי לראות אנשים, העדפתי להישאר לבד בחדר שלי, לישון או לשחק במחשב. כלאתי את עצמי בבית, לא רציתי לצאת החוצה כי התביישתי שאנשים יראו אותי במצב הזה. היה לי קשה במיוחד כשהתחילה שנת הלימודים החדשה. נודע לי שהנהלת בית הספר העלתה אותי לכיתה ח' על סמך ציוני סוף הסמסטר שלי. סירבתי ללכת לבית הספר. חשבתי לעצמי: איך אני אגיע על כיסא גלגלים? איך אזוז ממקום למקום? איך אשב? איך אשחק?

במשך שבוע התעקשתי לא ללכת לבית הספר, עד שחברים שלי התחילו לבוא אליי בכל יום ולעודד אותי. גם אבא שלי עודד אותי יום יום. בסוף השתכנעתי לחזור ללימודים, אחרי שאבא רשם אותי בבית ספר לבנים ביר זית, שבו יש תשתית יותר מתאימה למצב שלי. עם הזמן התרגלתי לבית הספר ואהבתי אותו, כי יש בו הרבה הבנה ושיתוף פעולה בין המורים והתלמידים.

היה לי קשה להגיע לבית הספר ולחזור ממנו, כי הוא נמצא במרחק של חמישה ק"מ ולא היה לנו אוטו. הייתי נוסע הלוך ושוב במונית, וזה עלה לאבא 130 ש"ח ליום. למרות המצב הכלכלי הקשה, כל המשפחה התגייסה לעזור לי. יש לי שלושה אחים שעבדו גם הם ועזרו לי.

כשיצאתי ממרכז רעות הייתי אמור להמשיך טיפולי פיזיותרפיה במרכז "אבו ריא" ברמאללה במימון הרשות הפלסטינית, אבל לא עשיתי את זה כי זה לא הסתדר עם שעות הלימודים שלי. בגלל שהזנחתי את הטיפולים ולא ביצעתי את התרגילים, עמוד השדרה שלי התעקם שוב. הרופאים החליטו שאני צריך עוד ניתוח, שעברתי בחברון בדצמבר 2013. לאחר שבועיים בערך חזרתי לבית הספר.

במשך שנה לקחתי תרופות הרגעה כי לא יכולתי לקבל את החיים שלי כאדם משותק. הייתי בדיכאון ואחרי שחזרתי הביתה הייתי בטיפול פסיכולוגי. פשוט לא יכולתי לסבול את המצב שלי והעדפתי למות. בכל פעם שהרגשתי כאבים, תקפה אותי ההרגשה הזו, איבדתי כל תקווה. לפני הפגיעה רציתי ללמוד וטרינריה כי מאוד אהבתי חיות, ובמיוחד יונים וציפורים, אך התקווה הזו נעלמה. ביקשתי מאבא שלי למכור את הציפורים שלי כי לא יכולתי להאכיל אותן ולטפל בהן. היו לי אז 14 ציפורים מסוג פינק וארבע יונים מהסוג המקומי, שגידלתי אותן על הגג. אבל כשהייתי בבית החולים היונים עפו ולא חזרו והרבה מציפורי הפינק מתו. נשארו רק שתיים וגוזל אחד. אבא סירב למכור אותן ובזמן האחרון קניתי יונים אחרות. עכשיו, אחרי שהן התרבו, יש לי 18 ציפורים שהן חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.

ביוני 2014 חזרתי למשך חודשיים למרכז רעות וקיבלתי שוב טיפולי פיזיותרפיה במימון הרשות הפלסטינית. הרגשתי שיפור גדול, במיוחד אחרי שהגוף שלי נחלש בעקבות הניתוח שעברתי בגב. הטיפולים שקיבלתי ברעות עזרו לי גם לעקמת בעמוד השדרה.

בהדרגה התחלתי להסתגל לחיים החדשים ולקבל את המצב שלי. השקעתי יותר בלימודים והציונים שלי השתפרו. בשנת 2014 עליתי לכיתה ט' והרגשתי טוב יותר בכיתה. שנה אחר כך עברתי לבית ספר תיכון, שהתנאים בו יותר טובים. הכיתה שלי בקומת קרקע ואין צורך לעלות במדרגות. הציונים שלי עכשיו טובים כמו לפני הפגיעה והממוצע שלי בכיתה י' היה 82. עכשיו אני בכיתה י"א.

בשנה האחרונה הצלחתי להתגבר על התסכול ועל הדיכאון בזכות התמיכה של אבא, אימא והחברים. אבא רשם אותי למועדון "אל-מג'ד" לכדורסל נכים, וגם למועצה של ילדי פלסטין. התחלתי ללכת לשני המרכזים האלה, הפכתי לחבר בקבוצה והשתתפתי במשחקים. אני מרגיש שאני לא שונה מאנשים בריאים. אני יכול לשחק ולאמץ תחביבים כמו כולם. התחלתי לנסוע עם הקבוצה למשחקים במחוזות אחרים. אתמול השתתפתי בוועידת הארגון הבינלאומי להגנת ילדים, בחברון, יחד עם שר החינוך ושר הבריאות. ההשתתפות בפעילויות האלה עוזרת לי להיות מעורב חברתית ומשפרת את מצב הרוח שלי. אני גם לומד דברים חדשים. למשל, פעם לא ידעתי דבר על זכויות האדם ועל זכויות נכים, אבל היום אני יודע איך צריך לטפל בכל מקרה ולאיזה גורמים צריך להפנות את המקרה.

הקושי הכי גדול שנתקלתי בו היה עניין הכניסה לבית והגישה לחדר שלי. גרנו בקומה שניה בבית של סבא, ואבא שלי היה מוריד אותי בבוקר. כשאחי היה חוזר מהעבודה הוא היה מעלה אותי, לפעמים בן הדוד שלי שגר על ידנו היה עושה את זה. הרבה פעמים אחי או בן הדוד שלי היו מאחרים ואני הייתי נתקע ברחוב ומחכה שמישהו יכניס אותי הביתה. היה קשה להעלות אותי ולפעמים זה כאב, כי המדרגות צרות ולא מתאימות לזה.

כדי לפתור את הבעיה, אבא שלי החליף דירות עם הדוד שלי שגר באותה שכונה. הדירה שלו יותר מרווחת והמבנה והעיצוב שלה מאפשרים התקנת מעלית. רציתי לגור בחדר על הגג כדי שאהיה קרוב לכלובי הציפורים שלי. בהתחלה הייתי תלוי עדיין באחרים כדי לרדת ולעלות, אבל שנה וחצי בערך אחרי שעברנו – רק לפני חודש – הותקנה המעלית. זה לקח זמן כי היינו צריכים לגייס את הכסף – 40 אלף ש"ח. אבא גייס שני שליש מהסכום, ושליש נתרם על ידי ארגון הומניטארי. ההתפתחות הזו עשתה אותי ממש מאושר. עכשיו אני מרגיש חופשי כי אני כבר יכול לרדת לבד, מתי שאני רוצה. זו הרגשה שאי אפשר לתאר אותה, אני אופטימי ומלא תקוות.

בדיקת המעקב האחרונה שעשו לי הייתה באפריל ואמרו לי שהעקמת לא חזרה. אני מבין עכשיו יותר את החשיבות של התרגול וההתעמלות וקניתי כמה מכשירים להרמת משקולות כדי לשמור על הכושר הגופני. אני מקבל עכשיו הרבה פחות תרופות באופן סדיר: רק שתי תרופות, אבל הן עולות 1,000 ש"ח בחודש. אבא קונה אותן על חשבונו, כי התרופות שאפשר לקבל על חשבון הממשלה לא מספיק טובות. אמרו לי שאת התרופות האלה אצטרך לקחת כל החיים.

השיפור במצב הבריאותי שלי, ההסתגלות ללימודים, החזרה לחיי משפחה וחברה והמעורבות החברתית שלי החזירו לי את הביטחון העצמי ושוב יש לי חלומות ותקוות לבנות חיים רגילים, כמו כל אדם אחר בחברה. עכשיו אני חושב להמשיך בלימודים, כדי שאהיה עורך דין ואוכל להגן על הפלסטינים מפני העושק והפרת הזכויות שלהם מצד הישראלים. אני רוצה לייצג אותם.

החלום להיות רופא וטרינר כבר מאחוריי. הוא חוסל על ידי הצלף הישראלי ששיתק אותי. המצב הגופני שלי לא מאפשר לי לטפל בחיות. החשש הכי גדול שלי הוא שלא אוכל להקים משפחה משלי ולהביא ילדים בעתיד. אבל אני בוטח באלוהים ומייחל שאני אגדל ואמצא בחורה טובה, אתחתן ואביא ילדים. בינתיים אני מתמקד בלימודים.

עטא מוחמד עטא סבאח, בן 16, הוא תלמיד תיכון ותושב מחנה הפליטים אל-ג'לזון שבמחוז רמאללה. עדותו נגבתה על-ידי תחקירן בצלם איאד חדאד ב-20.11.16.