חיילים ירו מתוך ג'יפ ממוגן והרגו נער בן 15 שניסה ליידות לעברם אבן ממרחק של עשרות מטרים

ביום שישי, 16.1.26, בסביבות השעה 9:20, הגיעה קבוצת מתנחלים עם עדר כבשים לאדמות בבעלות פלסטינית פרטית בצדו הדרומי של הכפר אל-מור׳ייר, במרחק של כ-350-300 מטרים מבתי הכפר. כעשר דקות לאחר מכן, הגיעו תושבים מכיוון הכפר ויידו אבנים לעבר המתנחלים כדי להרחיקם מהאזור. כעבור דקות ספורות, פלשו כוחות צבא לכפר דרך הכניסה המזרחית, המובילה לכביש אלון, אשר נחסמה בידי הצבא זמן קצר לפני 7 באוקטובר 2023, ומאז משמשת את הצבא בלבד. הכוחות התקדמו לאזור שמדרום לכפר והרחיקו מהמקום הן את המתנחלים והן את התושבים.

בסביבות 10:45, במהלך נסיגת הקבוצה הראשונה של המתנחלים עם העדר, הגיעה לאזור קבוצת מתנחלים נוספת רכובה על אופנועים, ועד מהרה שוב פרצו עימותים במקום, שבמהלכם ירה אחד התושבים זיקוקים לעבר המתנחלים. כוחות הצבא, שעדיין נכחו במקום, הרחיקו שוב את שני הצדדים מהאזור ולאחר מכן עזבו את הכפר דרך השער המוצב בכניסה המזרחית.

מעט מאוחר יותר, בסביבות 13:30, במהלך תפילת יום השישי, שוב פלשו לכפר כוחות צבא דרך הכניסה המזרחית. החיילים השליכו רימוני הלם לכיוון המסגד המזרחי שבכפר, בזמן שהאזור היה שקט ותושבים רבים התפללו במסגד. כשהסתיימה התפילה, והתושבים החלו לצאת מהמסגד, חלפו שלושה ג'יפים צבאיים מול הכניסה למסגד ופנו לעבר מרכז הכפר. באותו זמן, יצאו מהמסגד מוחמד נעסאן, בן 15, ואביו, סעד, והחלו לצעוד לכיוון ביתם.

לאחר הליכה של כ-200 מטרים, התרחק מוחמד מאביו והתקדם אל קבוצה של ילדים שיידו אבנים לעבר אחד הג'יפים. בסביבות 13:30, בעת שהיה במרחק של כ-65 מטרים מהג'יפ, והתכופף כדי להרים מהקרקע אבן ליידוי, ירו בו חיילים מתוך הג'יפ הממוגן ירייה אחת. הכדור פגע בצדו השמאלי של חזהו של מוחמד ויצא ממותנו השמאלית, והוא נפל לקרקע.

פרמדיק מתנדב, תושב הכפר, שגר ליד המקום בו נורה מוחמד, פינה אותו ברכבו הפרטי למרפאה בכפר ח'ירבת אבו פלאח הסמוך, לשם הגיע ללא סימני חיים. ניסיונות החייאה שבוצעו במקום כשלו, והוא הועבר באמבולנס למרכז הרפואי פלסטין ברמאללה, אך גם שם לא צלחו הניסיונות להחיותו ובסביבות 14:00 נקבע מותו.

לאחר האירוע, חסם הצבא את הכניסה המערבית – היחידה שבה מורשים פלסטנים לעבור לכפר, וכוחות פלשו לתוכו, סיירו ברחובותיו, הטילו עליו עוצר ומנעו מסעד נעסאן להחזיר את גופת בנו לכפר עד לשעות הערב. בשעה 20:00, נפתחה הכניסה והלווייתו של נעסאן נערכה למחרת, 17.1.26. במהלך ההלוויה, שוב חסם הצבא את הכניסה המערבית לכפר ומנע באופן שרירותי את כניסתם של חלק מהרכבים, בעוד שאחרים הורשו להיכנס. בשלושת ימי האבל שלאחר מכן, פלשו כוחות הצבא לכפר כמה פעמים, ירו אש חיה והשליכו רימוני הלם וגז מדמיע לעבר האולם שבו התכנסו האבלים.

הכפר אל-מור'ייר, כמו כפרים נוספים באזור, הפך בעשור האחרון מטרה להתקפות חוזרות ונשנות של מתנחלים ושל הצבא. מאז 2006, תיעד בצלם עשרה מקרי הרג נוספים של תושבי הכפר בידי מתנחלים וחיילים. שישה מהם נהרגו בידי חיילים, שניים נורו למוות בידי מתנחלים; ושניים נוספים נהרגו באירועים שבהם ירו גם מתנחלים וגם חיילים, ולכן זהות היורים אינה ברורה. בנוסף, מאז שנת 2021, תיעד בצלם עשרות פלישות של מתנחלים לכפר, ובששת החודשים האחרונים של 2025, תיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) 64 התקפות, שכללו תקיפות של תושבים ופגיעה בתשתיות ורכוש בכפר. ברבים מהמקרים, אבטחו חיילים את המתנחלים בזמן התקיפות, ובחלקם אף לקחו חלק פעיל בתקיפות עצמן. בחודש אוגוסט האחרון, עקר הצבא הישראלי אלפי עצי זית בכפר – כצעד של ענישה קולקטיבית, כפי שהצהיר אז בגלוי אלוף פיקוד המרכז, אבי בלוט.

בהודעה שפרסם הצבא בעקבות האירוע שבו הרגו חיילים את מוחמד נעסאן, נמסר כי "כוחות צה"ל קפצו היום (ו'), למרחב כפר אל מועייר שבחטיבת בנימין בעקבות דיווח שהתקבל בדיעבד על מספר מחבלים שיידו אבנים לעבר אזרחים ישראלים, הבעירו צמיגים וחסמו את ציר הגישה למרחב. עם הגעת הכוחות, התקבל דיווח על ירי שבוצע לעבר הישראלים. אין נפגעים באירוע. בהגעת הכוחות למרחב, זוהו עשרות מחבלים שיידו אבנים ומחבל שרץ עם סלע לעברם. בתגובה, הכוחות ירו לאוויר מספר פעמים ולאחר מכן ירו להסרת סכנה וחיסלו את המחבל שאחז בסלע. כוחות צה"ל ממשיכים לסרוק במרחב ומבצעים חסימות וכתר על הכפר אל מועייר, במטרה לתפוס את החשודים בירי".

אלא שהירי היחיד מצד פלסטינים היה של זיקוקים, וממילא התרחש יותר משעתיים קודם לכן. בנוסף, בעת שנעסאן נורה הוא היה במרחק של עשרות מטרים מהחיילים, שהיו בתוך רכב ממוגן, והטענה שנשקפה להם סכנה היא מופרכת לחלוטין.

מוחמד רומאנה, תחקירן בצלם, גבה את העדויות:

מ.ל. תושב הכפר, סיפר בעדותו:

ביום שישי, 16.1.26, נודע לי מהרשתות החברתיות שמתנחלים הגיעו משעות הבוקר המוקדמות לאזור אל-ח׳לאיל שליד מקבץ המגורים של משפחת אבו הומאם וניסו למנוע מבני המשפחה להגיע ברכב שלהם למתחם. אחר-כך דווח שהמתנחלים הזעיקו למקום כוחות של הצבא והמשטרה של הכיבוש, והם הרחיקו מהמקום פעילים זרים שתמכו במשפחה ועצרו פעיל יהודי.

הבנתי שהצבא נשאר באזור הרבה זמן למרות שהמתנחלים נסוגו ובסביבות 10:30, עדכנו שיש שוב מתנחלים באזור "אל-ח'לילה", שמדרום לכפר. יצאתי מביתי והלכתי למקום סמוך שמשקיף על אזור אל-ח'לילה. כמה צעירים מהכפר עמדו בנקודה שמשקיפה על האזור הדרומי של הכפר. כשהגעתי ראיתי קבוצת מתנחלים שהסתובבו על אופנועים באזור ההררי שמדרום לכפר. באותו זמן קבוצת צעירים מהכפר התקרבה לאזור שבו הם היו ואחד מהם ירה לעברם זיקוקים. אחר-כך הגיעו ידיעות שכוחות הצבא פשטו על הכפר דרך הכניסה המזרחית שלו.

ברגע שנודע לנו שהצבא בכפר, אני והצעירים והתושבים האחרים שהיו באזור התחלנו לחזור לכיוון בתי הכפר. בדרך הביתה, ראיתי שלושה כלי-רכב צבאיים נוסעים ברחובות הכפר, ואחר-כך ראיתי עדכונים שהם נסעו לאזור הדרומי של הכפר והרחיקו משם את הצעירים, ואז גם המתנחלים על האופנועים עזבו. זמן קצר אחר-כך, דיווחו בקבוצת החדשות שהכוח שפשט על הכפר עזב דרך הכניסה המזרחית.

באותו זמן, כבר התקרב מועד תפילת יום השישי. התארגנתי ללכת למסגד המזרחי של הכפר למרות שכבר מהבית שמעתי פיצוצים שנשמעו כמו רימוני הלם. יצאתי למסגד במכונית שלי, כמו שאני עושה בכל יום שישי. כשסיימנו את התפילה ויצאנו מהמסגד, ראיתי רכב של צבא הכיבוש חולף מול המסגד ונוסע לכיוון מרכז הכפר. ניגשתי מיד לרכב שלי והתחלתי לנסוע הביתה בדרך שעוברת בין בתי הכפר וכמה חנויות, ואז נזכרתי שאשתי ביקשה שאביא כמה מצרכים.

עצרתי וסובבתי את הרכב כדי לחזור לחנויות, ואז, כשהחזית של הרכב שלי פנתה בחזרה לכיוון המסגד, והמכולת של אבו נאדר הייתה קצת מאחוריי, רכב צבאי עצר פתאום במרחק של כ-30 מטרים מאחוריי, ועוד רכב צבאי עצר בהמשך הרחוב שבו אני עצרתי.

בזמן שישבתי שם ברכב, ראיתי קבוצת ילדים שחלקם שיחקו וחלקם יידו אבנים לעבר הרכב הצבאי, שעמד מאחוריי. ראיתי נער מנסה להרים אבן מהקרקע, ובזמן שהוא התכופף להרים אותה, שמעתי ירי של תחמושת חיה. אני חושב שהייתה רק ירייה אחת. לא ראיתי שאף אחד מהחיילים ירד מהרכבים הצבאיים, לא מהרכב שהיה מאחוריי ולא מהרכב שהיה לפניי.

מיד אחרי ששמעתי את הירי, ראיתי את הנער שניסה להרים אבן נופל על הקרקע. שאר הילדים נמלטו והרכב הצבאי שעמד לפניי התרחק ואז ראיתי מישהו יוצא מהבית שלידו נפל הנער וניגש אליו. ואז הגיעו לשם עוד כמה אנשים, והם נשאו את הילד ביחד והכניסו אותו לרכב פרטי שנסע לכיוון הכביש הראשי של הכפר. בינתיים ראיתי גם את הרכב הצבאי שעמד מאחוריי עוזב את המקום.

ח.ס., פרמדיק, תושב אל-מור'ייר, סיפר בעדותו ב-17.1.26:

ביום שישי, 16.1.26, בסביבות 12:40 בצהריים, יצאתי למסגד המרכזי שליד הבית שלי לתפילת יום שישי. אחרי שסיימתי את התפילה חזרתי הביתה בסביבות השעה 13:20. כשהגעתי הביתה, התחילו להתפרסם דיווחים בקבוצות המדיה החברתית של הכפר שכוחות הכיבוש הישראלי פלשו לכפר דרך הכניסה המזרחית שלו, שסגורה בשער ברזל כבר יותר משנתיים. בערך חמש דקות אחר-כך, תושבים התחילו לדווח שכוחות הכיבוש הגיעו למרכז הכפר, ואחרי עוד חמש דקות, שמעתי פתאום אש חיה. זו הייתה רק ירייה אחת, והרעש היה קרוב מאוד לבית שלנו. אחר-כך התחילו להתפרסם בקבוצה דיווחים שמישהו נפצע. פחות מדקה אחר-כך, הבן שלי, אחמד (בן 5), נכנס הביתה והתחיל לצעוק, "ירו בילד!" כששאלתי אותו למה הוא מתכוון, הוא אמר שיש ילד פצוע מול הבית שלנו.

יצאתי מיד החוצה, והשכנים התחילו לצעוק, "אל תתקרבו! יש שם צבא!". הסתכלתי קדימה וראיתי רכב צבאי ישראלי חונה במרחק של בערך 65-60 מטרים, מערבית לבית שלי. מהמקום שבו עמדתי, לא ראיתי חיילים ולא ידעתי איפה הם, אבל בכל זאת יצאתי החוצה. ראיתי ילד שוכב על הקרקע על צדו הימני, ליד הקיר הצפוני של הבית שלנו. הוא דימם, אבל לא הרבה. הרמתי אותו מייד בעזרת שלושה צעירים נוספים, והכנסנו אותו למכונית שלי כדי לקחת אותו למרפאה בכפר השכן ח'ירבת אבו פלאח, כי אצלנו בכפר אין מרפאה.

התחלתי לנסוע לכיוון הרחוב שבו הילד נפל, אבל אז נזכרתי שעומד שם רכב צבאי, ממערב לבית שלי, אז חזרתי אחורה ונסעתי ברחוב שמוביל לרחוב הראשי של הכפר, ומשם לכניסה המערבית של הכפר. כשהגעתי לצומת דרכים ליד תחנת הדלק של הכפר, רכב צבאי ניסה להיעמד לרוחב הכביש ולחסום לי את הדרך, אבל נסעתי מהר והצלחתי לעקוף אותו ואז נתקלתי בעוד רכב צבאי שהגיע מהכניסה המערבית ופנה למרכז הכפר. האטתי, עד שעברתי אותו ואז הגברתי שוב את המהירות.

בדרך למרפאה בכפר אבו פלאח, הילד השמיע חרחורי גסיסה. כשאספתי אותו מול הבית שלי, הוא בכלל לא הראה סימני חיים. אז אחרי שהוא התחיל לחרחר, שלחתי הודעה בקבוצה של רכזי ההגנה האזרחית והעזרה הראשונה בכפרים של מזרח רמאללה, ותיארתי בה את הפציעה של הילד: כדור שחדר בצד השמאלי של החזה ויצא מהמותן השמאלי; פצע הכניסה צר ופצע היציאה רחב. שלחתי את ההודעה כדי לבקש מאמבולנסים שנמצאים ליד המרפאה בח'ירבת אבו פלאח להגיע לשם, כדי שניתן יהיה להעביר את הילד למרכז הרפואי פלסטין ברמאללה.

כשהגעתי למרפאה בח'ירבת אבו פלאח, התחלתי לסייע לצוות הרפואי בניסיון להחיות את הילד ולהגיש לו טיפול ראשוני. אבל למרות כל המאמצים שלנו, הגוף שלו כבר לא הגיב. אחר כך הגיע אמבולנס מעיריית סילוואד ולקח אותו למרכז הרפואי ברמאללה. פחות מחמש דקות אחרי שהוא הגיע לשם, ​​משרד הבריאות הפלסטיני כבר הודיע רשמית שהילד מת מפצעיו. ראוי לציין שהיו לו גם כמה שריטות בצד ימין של הפנים, כנראה מהנפילה שלו, כשנפגע מהירי.

בזמן שהילד מוחמד נעסאן נורה ברחוב שלנו, הבן שלי אחמד, שהוא רק בן 5, בדיוק שיחק מול הבית. הוא היה קרוב מאוד למוחמד נעסאן כשהוא נורה וכשהוא נכנס לבית וסיפר לנו שילד נפצע ונפל על הקרקע, הוא היה מפוחד ומבוהל מאוד. זאת המציאות היומיומית בכפר שלנו. הכפר מותקף לפחות 3 פעמים ביום על-ידי מתנחלים או חיילים, וכל ילדי הכפר חשופים לאירועים כאלה.

אביו של מוחמד, סעד נעסאן, בן 43 ואב לשישה, סיפר ב-21.1.26:

אני עובד באוניברסיטה הפתוחה אל-קודס ברמאללה. שלושה מהילדים שלי עדיין קטינים ומוחמד היה הגדול בהם.

ביום שישי, 16.1.26, כמו בכל יום שישי, התעוררנו ואכלנו ארוחת בוקר. יותר מאוחר, מוחמד ואני התחלנו להתכונן ללכת לתפילת יום השישי במסגד בצד המזרחי של הכפר ויצאנו לשם.

הגענו למסגד בסביבות 12:30, אבל קצת אחרי שהתחלנו להתפלל, התחלתי לשמוע רימוני הלם. הנחתי שכוחות הכיבוש פשטו על הכפר, כפי שהם כבר עשו בעבר במהלך תפילות יום שישי. הפיצוצים היו רצופים וקרובים. ברגע שסיימנו את התפילה ויצאנו מהמסגד, ראיתי שלושה כלי-רכב צבאיים חולפים במהירות. אחרי שהם עברו את המסגד, הם פנו לכיוון האזור העתיק בכפר.

מוחמד ואני יצאנו מהמסגד והתקדמנו איזה 200 מטר, ואז מוחמד התרחק ממני בלי ששמתי לב. אחרי דקה, לכל היותר, שמעתי ירי חי, ואחריו צעקות של צעירים וילדים, "הבן של של סעד נורה!". הבנתי מיד שמוחמד נפגע מירי של צבא הכיבוש ורצתי לכיוון המקום שממנו נשמעו הקולות. כשהגעתי לשם, אמרו לי שצעירים מהכפר לקחו את מוחמד ברכב שלהם למרפאה בחי'רבת באבו פלאח.

נסעתי למרפאה עם חבר שעבר שם במקרה במכונית שלו. כשהגענו, גיליתי שהבן שלי כבר מת, אבל לא יכולתי להאמין לזה. כמה דקות אחר-כך הגיע לשם אמבולנס של עיריית סילוואד. הכנסנו אליו את מוחמד ונסענו למרכז הרפואי פלסטין ברמאללה.

כשהגענו לשם הרופאים ניסו להחיות את מוחמד, ללא הצלחה. הצוות הרפואי קבע את מותו בערך 10 דקות אחרי שהגענו, אולי פחות. הכדור שפגע במוחמד, חדר מהצד השמאלי של החזה שלו ויצא מצד שמאל של הגב התחתון. הפציעה הייתה קטלנית, ומאוחר יותר הבנתי שהוא מת במקום. ניסינו להחזיר את הגופה שלו לכפר כדי להביא אותו לקבורה עוד באותו יום, אבל צבא הכיבוש סגר את הכניסה המערבית, היחידה לכפר, ומנע מכל התושבים להיכנס. במקביל, החיילים שוב פלשו לכפר. בינתיים, תושבי ח'ירבת אבו פלאח אירחו אותנו בבית הארחה ששייך לכפר שלהם, ונאלצנו להניח את הגופה של מוחמד במקרר שהיה שם, בזמן שחיכינו שיפתחו מחדש את הכניסה לאל-מור׳ייר. בסביבות 20:00, נודע לנו מלשכת הקישור הפלסטיני שחיילי הכיבוש פתחו מחדש את הכניסה המערבית לכפר, אז נסענו חזרה לשם, אבל החלטנו להשאיר את הגופה של מוחמד, ולקבור אותו למחרת.

ביום שבת, 17.1.26, בסביבות 11:00, הבאנו את הגופה של הבן שלי לכפר. חיילי הכיבוש שוב הציבו מחסום בכניסה המערבית לכפר. הם מנעו מכמה כלי רכב לעבור, ואפשרו לאחרים להמשיך. רק אחרי שהסתיימה תהלוכת ההלוויה הם הסירו את המחסום.

במהלך שלושת ימי האבל, כוחות הכיבוש פשטו על הכפר כל יום, ירו אש חיה וזרקו רימוני הלם ורימוני גז מדמיע לעבר האולם שבו התכנסו האבלים. הכדורים פגעו בקירות האולם, ואילצו אותנו בכל יום להתפזר שעתיים מוקדם מכפי שנהוג. ביום השני של האבל, הם ירו אש חיה גם על צעירים וילדים שהיו מחוץ לאולם, ליד הרחוב הראשי של הכפר.

אני לא מסוגל עד עכשיו להאמין שהבן שלי מת. אני עדיין בהלם. מוחמד היה ילד חברותי מאוד והוא היה אהוב בכפר. הוא היה ילד פשוט שחלם לנסוע לגור בארצות הברית עם אחותו הגדולה, אבל הכדורים של צבא הכיבוש גזלו אותו ממני, וגזלו ממנו את החלומות שלו.

מאז שהוא מת, אשתי סובלת מדפיקות לב מהירות ומתקשה לישון וגם האחים הצעירים של מוחמד כבר לא מסוגלים לישון בחדר שלהם והם ישנים ביני לבין אשתי. אחד מהבנים שלי גם התחיל להרטיב במיטה מרוב פחד.