דילוג לתוכן העיקרי
פתח בחומת הבטון שהקימה ישראל לאורך גבולה המערבי של ההתנחלות בית אל, בסמוך למחנה. צילום: בצלם, 27.2.18
תפריט
נושאים

החיים בצל ההתנחלות בית אל: הגבלות תנועה על תושבי מחנה הפליטים ג'לזון

מחנה הפליטים ג'לזון נמצא מצפון לרמאללה וגרים בו ובשכונות הסמוכות אליו כ-14,000 תושבים, כ-5,000 מהם קטינים. ב-1977 הוקמה בסמוך למחנה ההתנחלות בית אל והדבר גרר נוכחות קבועה של חיילים – במגדלי תצפית ובסיורים צבאיים בשטח שבינו לבין ההתנחלות ולאורך הכביש הסמוך (כביש 466) המחבר את צפון הגדה ואת המחנה לרמאללה.

הצבא מגביל חדשות לבקרים את תנועתם של תושבי המחנה על כביש זה, כמנהגו במקומות רבים אחרים בגדה. החסימות שמציב הצבא בתדירות משתנה – לעתים פעם בחודש ולעתים בתכיפות רבה יותר, מחייבות את התושבים לנסוע בדרך עוקפת המאריכה את דרכם לרמאללה וליישובים פלסטיניים אחרים ומייקרת את עלות הנסיעה. הגבלות אלה פוגעות בכל תושבי המחנה, ובמיוחד באנשים הזקוקים לטיפול רפואי ברמאללה ובכ-2,000 תושבים העובדים ברמאללה ואל-בירה. ואולם לא ניתן לכמת את השפעתן, שכן כפי שמעידים תושבים, בשל אי הוודאות שמייצרת הצבתם השרירותית הם מוותרים מראש על יציאה מהמחנה כאשר הדבר אינו חיוני. ההגבלות פוגעות גם בתושבי יישובים פלסטיניים שמצפון למחנה, שכביש 466 הוא נתיב הנסיעה הראשי שלהם לרמאללה.

Thumbnail
מפת ההגבלות על תנועת פלסטינים באזור ג'לזון

להגדלת המפה הקליקו כאן.

הצבא חוסם את כביש 466 באמצעות הצבת קוביות בטון או ג'יפ צבאי למשך פרקי זמן הנעים בין מספר שעות לשבועות. לעיתים הוא מאפשר מעבר מכוניות לאחר בדיקה, אולם לרובהמעבר נחסם לחלוטין. החסימות מוצבות לרוב בשתי נקודות במקביל: החסימה שקרובה יותר למחנה (הצפונית), מוצבת במרחק של כ-200 מטרים מדרום למחנה, מדרום לכביש שמוביל לסורדא מכיוון צפון מזרח . כאשר מדובר בחסימה מלאה התושבים נאלצים לפנות לכפר סורדא דרך המכפיל את אורך הנסיעה. החסימה השנייה מוצבת מדרום להתנחלות, לפני הכניסה הדרום-מזרחית לכפר סורדא ומאלצת את מי שמגיע למחנה מדרום לנסוע דרך הכפר סורדא. לעתים רחוקות הצבא מציב את החסימה הצפונית במיקום המונע גם גישה לסורדא ומאלץ את תושבי המחנה לנסוע במסלול שאורכו שמונה קילומטרים יותר, דרך הכפר ג'יפנא שמצפון למחנה, העיירה ביר זית והכפר אבו קש ומשם לרמאללה.

ב-2015 החלה ישראל להקים חומת בטון לאורך גבולה המערבי של ההתנחלות, המקביל לקטע של כביש 466. במהלך העבודות חסם הצבא את הכביש למשך מספר ימים, דבר שגרר עימותים בין התושבים לכוחות הביטחון. לאחרונה, בין החודשים נובמבר 2017 וינואר 2018, הקים הצבא קטע נוסף מהגדר, וחסם באופן יומיומי כמעט את דרכם של תושבי המחנה, במשך רב שעות היום. גם הפעם גרר הדבר עימותים בין התושבים לכוחות הביטחון.

החומה החדשה הוקמה בסמוך לבתיהן של שלוש משפחות ממשפחת חאמד המורחבת, הניצבים מצדו המזרחי של כביש 466. החסימות שהציב הצבא במהלך הבנייה מוקמו במרחק של כ-50 מטר מבתי המשפחה ומנעו מדיירי הבתים גישה ברכב לשאר המחנה, שמצדו השני של כביש 466, במרחק של כ-200 מטר. כדי להגיע למחנה נאלצים בני המשפחה לחצות ברגל שטחים פתוחים עד לשכונה שמעברו השני של הכביש ומשם לחפש רכב שיסיע אותם למחנה או לרמאללה. בימי החורף הם נאלצים לדשדש בבוץ וכאשר תנאי מזג האוויר אינם מאפשרים מעבר הם לכודים בביתם או נאלצים לשהות בבית קרובי משפחה ברמאללה או במקום אחר.

Thumbnail
בתי משפחת חאמד מבעד לפתח בחומה, ומאחוריהם ההתנחלות בית אל. צילום: בצלם, 27.2.18

תחקירן בצלם איאד חדאד גבה מתושבים במחנה עדויות בנושא:

רמדאן חמידאת, בן 65, נשוי ואב לארבעה, תושב המחנה ומנהל מרפאת "אל-עוודה" שבמחנה, סיפר בעדות שמסר ב-18.1.18 על השפעת ההגבלות על גישת התושבים לטיפול רפואי:

מרפאת אל-עוודה, שהוקמה בשנת 2001, משרתת את תושבי המחנה ותושבים בכפרים סמוכים. המרפאה מספקת שירותי רפואה כללית, רפואת ילדים, רפואת נשים, רפואת שיניים, שירותי מעבדה ובית מרקחת. צוות המרפאה כולל חמישה רופאים, אחות, רוקחת, מנהל ועובד ניקיון. במרפאה מטופלים מדי יום כ- 50-40 אנשים בממוצע.

כשהצבא חוסם את הכביש הראשי (466) שקרוב להתנחלות, זה מאלץ את תושבי המחנה ג'לזון שרוצים להגיע לרמאללה לנסוע בדרכים חלופיות צרות מאוד, דרך הכפר סורדא. בחודשים נובמבר-ינואר 2018 הכביש הראשי היה חסום בגלל שבנו חומה מסביב לבית אל בשביל להגן על המתנחלים. הצבא חסם את הכביש כל יום, ולפעמים גם את הפניה לכפר סורדא, ואז אין ברירה אלא לנסוע מצפון לג'לזון, דרך הכביש שמוביל לכפר ג'יפנא. זה מאריך את הדרך בחצי שעה עד שעה.

במקרי חירום שבהם אנשים חייבים להגיע לבית חולים ברמאללה, או למוסד רפואי אחר, למשל כשמדובר בלידה, שבץ, פציעות חמורות או שברים, הזמן הוא גורם קריטי. כל עיכוב מחמיר מאוד את הסבל הגופני של החולים האלה ומסב סבל נפשי להם ולבני המשפחה שלהם.

החסימות גורמות גם לאיחורים של הצוות הרפואי, לפעמים איחור של עד שעה. לכן גם כשאין מצב חירום זה גורם הרבה סבל לחולים ומקשה מאוד על הצוות. בסוף יום העבודה, כשיש פקקים בגלל המחסומים, הרבה פעמים אנשי הצוות שחוזרים לרמאללה מעדיפים לנסוע צפונה דרך כביש ג'יפנא, ואחר כך ביר זית. זה מייקר מאוד את עלויות הנסיעה לעובדים כי זה מאריך את הדרך ב-8 ק"מ בערך. זה אומר 20 שקלים נוספים ליום בממוצע, ובחישוב חודשי זה מצטבר לבין 600-300 שקלים בחודש.

מוחמד זייד, בן 59, נשוי ואב לשמונה, תושב המחנה ופקיד במשרד התקשורת הפלסטיני ברמאללה סיפר בעדות שמסר ב-נגבתה 7.2.18:

Thumbnail
מוחמד זייד. צילום: איאד חדאד, בצלם, 7.2.18

אני עובד במשרד התקשורת ברמאללה משנת 1999. אני נוסע לעבודה במכונית שלי וכשאין מחסומים בדרך הנסיעה לוקחת רבע שעה בערך. בנובמבר 2017, אני לא זוכר את התאריך במדויק, הצבא הישראלי התחיל עבודות להשלמת עוד מקטע של הגדר שמפרידה בין ההתנחלות לכביש הראשי. מאז, במשך כמה חודשים, הצבא והמשטרה הישראלית סגרו את הקטע המקביל בכביש הראשי וערכו סיורים הלוך וחזור לאורך הכביש.

הכביש נסגר בכל יום מהשעה 8:00 בבוקר ועד 16:00 או 17:00 אחר הצהריים. לפעמים חסמו את הכביש גם בלילה. בכל התקופה הזאת נסעתי דרך סורדא. כל התנועה מהצפון לכיוון רמאללה התנקזה לכביש הזה ונוצרו בו פקקים ארוכים. בכל אחד מהחודשים האלה קרה לי שאיחרתי לעבודה או התעכבתי בדרך הביתה בין חמש לשבע פעמים. יש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לחכות ונוסעים צפונה, בכביש ג'יפנא - ביר זית. זו דרך ארוכה וזה כרוך בעלויות נוספות. אני לרוב העדפתי לחכות בתקווה שאעבור את הפקק מהר, אבל לפעמים למרות זאת לפעמים התעכבתי שעה.

בגלל המחסומים והאיחורים הפסדתי שעות עבודה. המשרד ניסה להתחשב אבל בכל זאת קיזזו לי חלק מהשעות מהשכר. אבל הקושי העיקרי היה השיבוש של שגרת העבודה והחיים, והעובדה שלא יכולתי לתכנן כלום. לא יכולתי להגיע לפגישות שקבעתי או לעמוד במשימות וזה היה מתסכל ומכעיס.

הרבה פעמים גם התפתחו עימותים בין הצבא והמשטרה לזורקי אבנים ואני הייתי תקוע באמצע, בפקק. לפעמים רימוני גז נפלו בין המכוניות ונחנקתי. זה קרה בעיקר ליד הפנייה לסורדא או בסמוך לבתי הספר של המחנה. הנוכחות של הצבא והמשטרה מתסיסה את הצעירים ואז מתפתחים עימותים. זה מקשה מאוד על החיים.

בשנת 2015 עברתי אירוע מאוד קשה עם אמא שלי בגלל החסימות האלה. אמא שלי, מרים, בת 85 הרגישה לא טוב ורציתי להעביר אותה לבית חולים ברמאללה. ליד החסימות היו חיילים אבל הם לא הסכימו לאפשר לי לעבור למרות שהבהרתי להם את המצב. נאלצתי לנסוע דרך סורדא. כל שנייה או דקה הייתה קריטית. כשהגענו לבית החולים לחץ הדם שלה נמוך מאוד. הרופאים אמרו לי שאם הייתי מתעכב עוד הייתי מאבד אותה. עברו עלי רגעים קשים, כשאימא שלי הייתה תלויה בין החיים למוות. תודה לאללה היא החלימה וכיום היא במצב בריאותי טוב.

Thumbnail
קוביות בטון המשמשות את הצבא לחסימת הכביש. צילום: בצלם, 27.2.18

חוסאם חאמד, בן ,39 נשוי ואב לשישה, תושב שכונת חאמד, עובד בחברת ביטוח ברמאללה, סיפר בעדות שמסר ב-20.1.18:

Thumbnail
חוסאם חאמד. צילום: איאד חדאד, בצלם, 20.1.18

בסוף 2017 כשהצבא התחיל את העבודות על גדר המיגון של התנחלות התחילו עימותים יומיומיים ורימוני הגז שהצבא זרק גרמו להרבה בהלה ופחד. חלק מהם נפלו בחצר הבית שלנו או פגעו בקירות, ונאלצנו למצוא מחסה בתוך הבית ולחיות במעין עוצר בכל פעם עד שהמצב נרגע.

הגדר הוקמה ממש בין הבתים שלנו לכביש, ובינתיים השאירו לנו מעבר ברוחב של שמונה מטרים. בנוסף במהלך העבודות החיילים הציבו באופן יומיומי מחסום ממש בכניסה לבית שלנו ומחסום נוסף דרומית אלינו ואי אפשר היה לנסוע בכביש 466, שהוא כביש ראשי שמחבר את רמאללה עם ערי צפון הגדה. המחסומים הוצבו משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הערב.

לפעמים התקשרנו למנהלת הקישור הפלסטינית והם התערבו ואז אפשרו לנו לצאת עם המכונית, ובפעמים אחרות הפסדנו ימי עבודה. התחלתי לצאת מוקדם יותר בבוקר, ב-7:30, לפני שהציבו את המחסום, והתעכבתי בחזרה כדי להגיע רק אחרי 17:00, השעה שבה הסירו בדרך כלל את החסימה. לפעמים אנחנו עושים עיקוף דרך סורדא.

בפעם האחרונה שסבלתי מעיכוב כזה זה היה ביום שלישי 16.1.18. הגעתי לחסימה הדרומית בשעה 17:00 ולא נתנו לי לעבור הביתה. נסעתי דרך סורדא למחנה והעברתי את הזמן בתפילות במסגד ואז חזרתי במכונית ועצרתי בצד לחכות עד שיורידו את המחסום. הם נשארו שם עד השעה 18:30, ורק אז יכולתי לחזור הביתה.

הילדים, שצריכים להגיע לבית הספר במחנה ובחזרה הביתה, סבלו מהמצב הזה במיוחד. במשפחה המורחבת שלנו חמישה ילדים בסביבות גיל 16, והם סבלו הכי הרבה. החיילים הרבה פעמים עיכבו אותם במחסום, עשו חיפושים על הגוף שלהם והשפילו אותם. לפעמים עכבו אותם יותר מ-30-15 דקות, ושחררו אותם רק אחרי שאחד ההורים התערב. אחיין שלי, בן 17, איחר בגלל זה למבחן.

המחסומים הפיזיים יצרו אצלנו מעין מחסום פסיכולוגי. אף אחד לא חושב למשל לצאת מאוחר בערב. וגם אם צריך לעשות משהו דחוף בערב, דוחים את זה למחר, כדי לא להסתכן בזה שתיתקע בלילה מחוץ לבית. את כל התוכניות שלנו אנחנו מתאימים להתנהלות של הצבא. אנחנו מרגישים כמו אסירים בכלא. ההרגשה היא שאנחנו לא אנשים חופשיים. הילדים חיים בפחד מתמיד. הם לא מוכנים לצאת מהבית לשום מקום חוץ מבית הספר. הם לא יכולים סתם ללכת לשחק עם חברים אחרי בית הספר, או ללכת למכולת לקנות ממתקים. הם מפחדים לצאת וזה מצב מתסכל. מאוד קשה לתאר מה זה להרגיש כמו אסיר בתוך הבית שלך.

מוחמד סאפי, בן 30, נשוי ואב לילדה, נהג מונית, תושב המחנה, סיפר בעדות שמסר ב-18.1.18:

אחרי שהתחילו העבודות על הגדר ליד ההתנחלות סבלתי באופן כמעט יומיומי מהגבלות תנועה בגלל החסימות שהצבא הציב לאורך כביש 466. פעם אחת השוטרים במחסום עיכבו אותי, הורו לנוסעים במונית לרדת וללכת לחפש מונית אחרת, לקחו ממני את הטלפון הנייד והחזיקו אותי שם בערך ארבע שעות.

החסימות מאלצות אותי לנסוע דרך הכפר סורדא. זו תוספת של שני קילומטר אבל העיכוב הרבה יותר משמעותי בגלל שכל התנועה מתנקזת לשם. כל האנשים שנוסעים מרמאללה צפונה וההפך נאלצים לנסוע שם וזו דרך צרה שיש בה רק נתיב אחד לכל כיוון אז נוצרים שם פקקים ארוכים. במקום לעשות משהו כמו 12 נסיעות ביום אני מצליח לעשות רק חצי וזה פוגע מאוד בהכנסה שלי. במקום 150 שקל ליום אני מרוויח רק 80 שקל. זה בקושי מכסה את ההוצאות שלי ולמשפחה שלי.

החיים פה הפכו להיות בלתי נסבלים. אם זה היה קורה פעם בשנה או אפילו פעם בחודש זה היה אולי נסבל, אך במשך חודשים זה קרה באופן יומיומי ואי אפשר היה לסבול את זה. ההשפלה, הדאגה והפחד שאני ונהגי מוניות אחרים שעובדים על הקו הזה מרגישים כל הזמן יכולים לגרום לאדם לחלות. אני לחפש מקצוע אחר, אבל אין הרבה חלופות. אני מתפלל לאללה שיקל עלינו.