דילוג לתוכן העיקרי
ילדות בדרכן לבית הספר במחנה הפליטים ג'לזון. צילום: בצלם, 21.2.18
תפריט
נושאים

החיים בצל ההתנחלות בית אל: לימודים תחת איום מתמיד

מחנה הפליטים ג'לזון נמצא מצפון לרמאללה וגרים בו כ-14,000 תושבים, כ-5,000 מהם קטינים. ב-1977 הוקמה בסמוך למחנה ההתנחלות בית אל, והדבר גרר נוכחות קבועה של חיילים – במגדלי תצפית ובסיורים צבאיים – לאורך הכביש הסמוך ובשטח שבינו לבין ההתנחלות.

סמוך לכניסה הדרום מזרחית למחנה נמצאים שני בתי ספר – אחד לבנים ואחד לבנות – המנוהלים על-ידי אונר"א (UNRWA), בהם לומדים כ-2,000 תלמידים ותלמידות בכיתות א'-ט'. הצבא הטיל כמה הגבלות שרירותיות על בתי הספר: הוא אסר לבנות קומה שלישית בבית הספר לבנים ובכך הותיר על כנו את המחסור בכיתות; כפה על אונר"א למקם בשני בתי הספר את החלונות שפונים מזרחה, לכיוון ההתנחלות בית אל, בצמוד לתקרה, והגביל מאוד את רוחבם, באופן שאינו מאפשר כניסת אור ואוויר מספיקים לכיתות; והורה להותיר את התאורה על גגות בתי הספר דולקת בכל שעות הלילה.

Thumbnail
נערים בדרכם לבית הספר של אונר"א בכניסה למחנה ג'לזון. צילום: בצלם, 21.2.18

הקרבה בין המתנחלים לבין תושבי מחנה הפליטים גוררת נוכחות קבועה של חיילים באזור – במגדלי תצפית ובסיורים צבאיים לאורך כביש 466 ובשטח שבינו לבין ההתנחלות – כמו גם חסימות תנועה לאורך הכביש. נוכחות זו גוררת עימותים תדירים בין תושבים מהמחנה לבין אנשי כוחות הביטחון, שהפכו כבר לחלק משגרת החיים במקום. במהלך עימותים אלו יורים כוחות הביטחון גז מדמיע, כדורי מתכת מצופי גומי ובחלק מהמקרים גם אש חיה. בנוסף להרג ולפציעה של תושבים מהמחנה, ובהם קטינים, הירי מערער את שגרת החיים במחנה, ופוגע גם בשגרת הלימודים: רימוני הגז המדמיע נוחתים לא פעם בסביבת בתי הספר ולעתים בחצרותיהם, והגז עצמו חודר לכיתות, גורם מחנק לתלמידים ולמורים – ולעיתים אף גורם לביטול יום הלימודים כולו; הירי של רימוני הגז, כדורי ה"גומי" והאש החיה משרה מתח ופחד על התלמידים; ונוכחות החיילים והשוטרים בסביבת בית הספר והעימותים שמתפתחים סביבו מאלצים את ההורים ללוות את ילדיהם לבית הספר ובחזרה לביתם, מחשש לביטחונם.

Thumbnail
מפת ההגבלות על תנועת פלסטינים באזור ג'לזון

להגדלת המפה הקליקו כאן.

בין החודשים נובמבר 2017 לינואר 2018 הקים הצבא קטע נוסף בחומת הבטון שבנה בשנת 2015 ממערב להתנחלות בית אל, לאורך כביש 466. הקטע החדש הוקם בסמוך לבתיהן של שלוש משפחות ממשפחת חאמד המורחבת, הניצבים מצדו המזרחי של הכביש. במהלך הבנייה הצבא חסם הצבא מדי יום את הכביש למעבר כלי רכב פלסטיניים במרחק של כחמישים מטר מבתי המשפחה והציב במקום חיילים. מדי יום, נאלצו הילדים לעבור בדרכם ברגל לבית הספר דרך החסימה – כשהחיילים המוצבים בה מתעקשים לערוך חיפושים על גופם, לבדוק את תיקיהם ולהטרידם.

בחודשים האחרונים גבה תחקירן בצלם איאד חדאד עדויות מתושבי המחנה, ממנהלי בתי הספר לשעבר ומתלמידים והוריהם. העדים תיארו את ההפרעות לשגרת הלימודים, החששות שמלווים אותם בדרכם לבית הספר ובחזרה השפעת כל אלו על חייהם.

ב-31.12.17, בסביבות השעה שמונה בבוקר, חסם הצבא את חלקה הצפוני של הדרך המובילה ממחנה הפליטים לרמאללה, במהלך העבודות להקמת החומה לאורך ההתנחלות. החסימה גררה עימותים בין נערים מהמחנה לבין החיילים שאבטחו את העבודות, כשהנערים מיידים אבנים והחיילים יורים לעברם רימוני גז מדמיע וכדורי "גומי. באותו היום התקיימו בבית הספר לבנות בחינות הסיום של השליש הראשון. בגלל העימותים הוכנסו התלמידות ישירות לחדרי הבחינה כדי לזרז את מהלך הבחינות, למקרה שהעימותים עם הצבא יחריפו ויום הלימודים יבוטל.

Thumbnail
בית הספר של אונר"א לבנות בכניסה למחנה הפליטים ג'לזון. צילום: בצלם, 21.2.18

מראם אבו מסלם, בת 13, תלמידת כיתה ח' בבית הספר לבנות, תיארה בעדות שמסרה ב-3.1.18 את שהתרחש:

Thumbnail
מראם אבו מסלם. צילום: בצלם, 21.2.18

באותו יום הייתה לי בחינה במדעים, וההקדמה של שעת הבחינות בלבלה אותי. שכחתי הרבה מהחומר למרות שלמדתי וידעתי אותו היטב. בסביבות השעה 8:00 שמעתי ירי מבחוץ וזה בלבל אותי עוד יותר. הכיתה שלנו נמצאת בקומה השנייה ומשקיפה על המקום שבו היה הצבא. מפעם לפעם הצצתי החוצה, למרות שהמורה אסרה עלינו לעשות את זה. מאוחר יותר התברר שקבוצה קטנה של נערים זרקה אבנים על חיילים, והחיילים רדפו אחריהם.

אחר-כך נפלו רימוני גז שהצבא ירה בחצר של בית הספר והגז התפשט והגיע לכיתה שלנו. התחלנו להרגיש מחנק. לפני שסיימתי את הבחינה, בשעה 8:30, נכנס הרבה גז לכיתה והמורות פינו אותנו משם לאולם הספרייה, בקומה הראשונה. זה בצד השני של בית ספר ולשם הגז לא הגיע. המורות הכניסו לספרייה יותר מחמישים תלמידות, ואת השאר הן שלחו הביתה בקבוצות בהדרגה.

היינו מבוהלות, והרבה מאתנו הרגישו חנק. אני הייתי במצב ממש רע. הרגשתי צריבה קשה בגרון, בעיניים ובפנים. ירדו לי הרבה דמעות, היה לי כאב ראש חזק, וכמעט לא ראיתי . התחלתי לצעוק לעזרה כי הרגשתי שאני עומדת למות. המורות ניסו לעזור לי לנשום בעזרת בשמים ונפנוף בספרים כי לא היה מספיק אוויר באולם. אי אפשר היה לצאת החוצה, כי היה עדיין גז באוויר, והצבא עדיין ירה רימוני גז מפעם לפעם. הרגשתי שאני עומדת להיחנק. המורות הזעיקו אמבולנס, שהגיע רק אחרי עשרים או שלושים דקות, ועזרו לי להגיע למקום שבו הוא חנה, במרחק של כארבעים מטר מחוץ לבית הספר. צוות האמבולנס נתן לי פדים של גזה ספוגה באלכוהול לשים על האף וחיכה אתי עשר דקות. החובש אמר לי "אם המצב שלך ישתפר נשחרר אותך, ואם לא ניקח אותך לבית החולים". כעבור עשר דקות הרגשתי יותר טוב. הנשימה שלי השתפרה בהדרגה והצריבה בעיניים התחילה להירגע. אחר כך הם הסיעו אותי לתוך המחנה ומשם הלכתי הביתה. גם בבית לא הרגשתי טוב. הראש מאוד כאב לי ולקחתי משככי כאבים. לא הצלחתי לסיים את הבחינה ועניתי רק על חצי מהשאלות. כשהגז התחיל להשפיע עלינו, המורה אספה את הניירות.

רהף זייד, בת 15, תלמידת כיתה ט' בבית הספר לבנות, סיפרה בעדות שמסרה ב-18.1.18:

Thumbnail
רהף זייד. צילום: בצלם, 21.2.18

לפעמים המנהלת נאלצת לבטל את הלימודים ולשלוח אותנו הביתה מוקדם יותר, בגלל העימותים בחוץ והירי של הצבא. בתקופה שלפני הבחינות שלחו אותנו הביתה פעמיים או שלוש לפני שהסתיים יום הלימודים, ולפעמים אפילו בתחילת היום. ולפעמים קרה ההיפך, נאלצנו להישאר בבית הספר אחרי שהלימודים כבר הסתיימו, בגלל שבסוף יום הלימודים חיילים חסמו את התנועה. זה מכעיס את האנשים, והאווירה מעודדת את הבחורים להתחיל עוד סבב של יידוי אבנים. במקרים כאלה, אנחנו מפחדות לצאת מבית הספר, ונאלצות לחכות עד שהעניינים נרגעים, או עד שהצבא עוזב. לפעמים אנחנו מגיעות הביתה באיחור של שעה או שעתיים, ולפעמים יותר. הבית שלנו נמצא בסוף המחנה ולכן אני מגיעה הביתה מאוחר יותר מאחרים, וההורים שלי מחכים לי בבית לחוצים ומודאגים. לעומת זאת, ילדי המתנחלים, שגרים ממש מולנו ורק כביש מפריד בינינו, חיים בנוח וברוגע. הם מקבלים כל מה שצריך כדי לחיות טוב וללמוד בשקט ולנו לא מאפשרים ליהנות מהילדות שלנו.

חיכמת חאמד, בן 14, תושב מתחם בתי משפחת חאמד, תלמיד בית הספר לבנים, תיאר בעדות שמסר ב-20.1.18 את השפעות העימותים ונוכחות כוחות הביטחון בסמוך לבית הספר:

Thumbnail
חיכמת חאמד. צילום: איאד חדאד, בצלם, 20.1.18

מאז שהתחילו העבודות לבניית החומה של ההתנחלות בית אל החיילים התחילו לסגור את הדרך ולרדוף אחרי מיידי אבנים. הם השתמשו ברימוני גז והלם, ולפעמים גם בירי חי ובכדורי "גומי". הרבה פעמים רימוני הגז נפלו קרוב לבית הספר ואנשים פה נחנקו והלימודים השתבשו. בכל פעם שזה קורה רוב התלמידים סובלים מגירוי רב בעיניים ובפנים, מכאבי ראש ומשתעלים ודומעים. אנחנו בדרך כלל משתמשים בבשמים או בבצל כדי להתמודד עם הגז ולכן הרבה תלמידים מביאים איתם תמיד בושם, כדי להיות מוכנים למקרה חירום. לפעמים, כשהירי של הגז נמשך, המורים נאלצים להפסיק את הלימודים ולשלוח אותנו הביתה. בחודשים האחרונים ,מאז נובמבר 2017, זה קרה כמה פעמים. ההשפעה של הגז נמשכת כמה ימים, וגם אם מאווררים את הכיתות תלמידים עדיין מתעטשים ומשתעלים אחרי יום או יומיים. במיוחד ילדים שסובלים מאלרגיה חמורה. כשהצבא יורה רימוני גז הוא לא מבחין בין אנשים שמשתתפים בהפגנות לבין מי שיושבים בכיתות ולומדים. אנחנו לא שווים כלום מבחינתם ולא אכפת להם שאנחנו ילדים ותלמידים.

בגלל שהבית שלי קרוב למוקד האירועים, וניידות של המשטרה וכלי-רכב של הצבא הישראלי עוצרים קרוב אליו לעיתים קרובות וחוסמים את הדרך, אני חושש לחזור הביתה. הרבה פעמים אני מחכה בבית הספר או הולך לחברים במחנה כדי להעביר את הזמן עד שהעימותים ייחלשו או ייפסקו, או עד שהחיילים עוזבים את המקום. לפעמים זה לוקח המון זמן וההורים מתחילים לדאוג לי. לפעמים כשאני יוצא מהבית לבית הספר השוטרים או החיילים מעכבים אותי או את בני הדודים שלי שגרים לידי וגדולים ממני. הם מתגרים בנו ללא סיבה, וטוענים שהם צריכים לערוך עלינו חיפוש. אותו דבר קורה כשאנחנו חוזרים הביתה. מבוגרים מהמשפחה נאלצים ללוות אותנו כשאנחנו יוצאים או חוזרים כדי לוודא שהחיילים או השוטרים לא יטרידו אותנו. אבל אין להם רחמים או כבוד לא למבוגרים ולא לילדים.

זכותנו לחיות חיים נורמליים כמו שאר ילדי העולם והצבא מגביל אותנו וחוסם לנו את המרחב כדי להקל על החיים של הילדים בהתנחלות ליד.

מחמוד שייח'ה, תושב המחנה, נשוי ואב לשבעה, בן 49, שבנו בן ה-13 לומד בבית הספר לבנים במחנה, תיאר בעדות שמסר ב-7.3.18:

Thumbnail
מחמוד שייח'ה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 7.3.18

אני עובד כמוכר במכולת בכניסת המחנה, במרחק של כמאתיים מטרים מבית הספר. בשנתיים האחרונות יש באזור של בתי הספר הרבה בעיות רבות בגלל הנוכחות של הצבא שמשתמש ברימוני הלם וגז, באש חיה ובכדורי "גומי". כשזה קורה אני דואג לבן שלי. ולא רק אני. אני רואה נשים וגברים שעוברים פה מול המכולת וממהרים לבתי הספר כדי לוודא שהילדים שלהם בסדר. ברגע שאתה שומע שמישהו נפגע אתה חושש שזה הבן שלך. מתפשטת אווירה של בהלה ופחד וכולם מיד מתחילים להתקשר לבנים שבבתי הספר או להנהלת בית הספר ולשאול מה קורה ואם הבנים שלנו בסדר. אנחנו חיים במתח ודאגה. זה מצב קשה ומתיש בריאותית ונפשית. קשה לתאר את זה. אירועים כאלה קורים כמעט מדי יום.

בגלל שאני גר בשכונת דאחיית א-תעלים, שקצת מחוץ למחנה, כשיש אירועים ליד בתי הספר הבן שלי לא יכול להגיע אל בתי הספר או לחזור הביתה, כי הוא יצטרך לעבור דרך הצבא והעימותים. הוא נאלץ להמתין איפשהו במחנה או להגיע אליי למכולת ולחכות שיהיה שקט והצבא יעזוב.

כשהצבא בנה את קטע החדש של החומה ליד ההתנחלות היו אירועים כמעט כל יום, והבן שלי נחנק מהגז הרבה פעמים וטיפל בעצמו בעזרת בצל או בושם. פעמיים אסרתי עליו ללכת לבית הספר בגלל שהאירועים התחילו כבר בבוקר. הרבה פעמים הצבא מתגרה בתלמידים בדרך לבית הספר ובחזרה, וזה גורר עימותים בין החיילים לילדים. חשבתי הרבה על האפשרות להעביר את הבן הקטן שלי מבית הספר בג'לזון למקום אחר, בגלל הסכנה, המתח והדאגה. אבל אין חלופות טובות. כדי להגיע לבתי ספר ברמאללה או בכפרים באזור הוא יצטרך לעבור באותה דרך ובאותו אזור חיכוך וייתקל באותן בעיות, בנוסף לסכנות בכבישים ולעלויות הגבוהות של הנסיעה והלימודים ברמאללה. אין לנו ברירה אלא להשלים עם המצב עד שתבוא ישועה משמיים ויהיה שינוי לטובה.