דילוג לתוכן העיקרי

"אזהרה" קטלנית: שני נערים בני 14 נהרגו מטיל "הקש בגג" על בניין בעיר עזה

ב-14.7.18, בסביבות השעה 18:00, ירה חיל האוויר הישראלי ארבעה "טילי אזהרה" ("הקש בגג") על בניין אל-כתיבה במערב העיר עזה, שהיה עדיין שלד בשלבי בנייה מתקדמים. לאחר מכן שוגרו לעבר הבניין ארבע ...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

"אזהרה" קטלנית: שני נערים בני 14 נהרגו מטיל "הקש בגג" על בניין בעיר עזה

ב-14.7.18, בסביבות השעה 18:00, ירה חיל האוויר הישראלי ארבעה "טילי אזהרה" ("הקש בגג") על בניין אל-כתיבה במערב העיר עזה, שהיה עדיין שלד בשלבי בנייה מתקדמים. לאחר מכן שוגרו לעבר הבניין ארבע תקיפות עזות יותר. זאת, כחלק מגל תקיפות שביצע הצבא ברצועה לאחר ירי רקטות לעבר יישובים ישראליים ופציעת קצין ישראלי מרימון שהשליכו פלסטינים. לטענת הצבא הבניין ומנהרה שנחפרה מתחתיו משמשים לאימונים של חמאס. בצלם ו-Forensic Architecture ניהלו תחקיר משותף של האירוע ושל הדיווח שפרסם הצבא בעקבותיו.

ליד הבניין נמצא גן שמשמש בשעות אלו כגן משחקים לילדים ומקום בילוי למשפחות. שני נערים בני 14 מעזה, לואאי כחיל ואמיר א-נימרה, שעלו לגג של הבניין בן חמש הקומות זמן קצר קודם לכן והתיישבו בקצהו, נהרגו מהירי – כתוצאה מפגיעת "טיל האזהרה" הראשון.

אל-ר'ני רוקה, תושב ח'אן יונס בן 39, צלם טלוויזיה ברשת אל-קודס, התכונן לצלם פרק בתכנית טלוויזיה בסמוך לבניין בזמן ההפצצה. בעדות שמסר ב-15.7.18 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח סיפר:

בפעם האחרונה החלטנו לצלם את הפרק לתכנית בכיכר אל-כתיבה באזור המערבי של עזה, בגלל ההסלמה וההפצצות של מטוסי חיל האוויר הישראלי ברצועה. מתוך דאגה לשלום הצוות ואורחי התוכנית העברנו את השידור מהאזור המזרחי של העיר עזה אל מערב העיר. כיכר אל-כתיבה היא מקום בילוי למשפחות וילדים ויש שם גם רוכלים. היינו אמורים להתחיל את השידור בשעה שש בערב. לפני שהתחלנו לצלם, התיישבנו בכיכר אל-כתיבה, והסתכלנו על הילדים ששיחקו ובילו. חלק מהם התנדנדו בנדנדות ושיחקו במתקנים, והיו שם גם כמה משפחות. פתאום, בערך עשר דקות לפני שהתחלנו להקליט את התוכנית, שמענו הפגזה ופיצוץ קרוב אלינו. לקחתי את המצלמה שלי ומיהרתי לכיוון ממנו נשמע הפיצוץ. ראיתי כמה צעירים מתחת לבניין אל-כתיבה והם אמרו לי שיש שני שאהידים על הגג ושיש מישהו שמצלם אותם. כיוונתי לשם את המצלמה וראיתי שני ילדים יושבים אחד ליד השני. זה נראה כאילו הם תומכים אחד בשני. צילמתי אותם כשעמדתי מתחת לבניין. נשארתי שם כמה דקות, כי פחדתי שייפול עוד טיל, ואחר כך עליתי לגג הבניין עם הצעירים. על הגג ראיתי את שני הילדים שנפגעו. התקשרתי ל-101 להזעיק עזרה. הצעירים לא הרימו את הילדים כי חששו לחייהם. אני נשארתי לצלם, ופתאום נפל "טיל אזהרה" שני, על הגג לידנו. ברחנו מיד לחדר המדרגות וצעקנו לצעירים שיורידו את שני הילדים. הם הורידו אותם והם פונו לבית חולים א-שיפאא. טיל שלישי פגע מתחת לבניין אל-כתיבה.

Thumbnail
בניין אל-כתיבה למחרת התקיפה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 15.7.18

חסן ראדי, תושב עזה בן 24, רוכל המוכר שתייה חמה מעגלה באזור כיכר אל-כתיבה, הגיע לאזור באותו יום בסביבות השעה 11:00. בעדות שמסר ב-31.7.18 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח תיאר את הנעשה בכיכר ומה אירע באותו יום:

משעות הבוקר ועד השעה 15:00 יש ברחבת אל-אזהר, שסמוכה לבניין אל-כתיבה וברחבת אל-כתיבה המון סטודנטים וכלי רכב ואוטובוסים. מאוחר יותר, בעיקר אחרי השעה 17:00, הצעירים מתחילים להרכיב נדנדות וטרמפולינות שהם מביאים לשם ומשפחות מתחילות להגיע עם הילדים כדי לשחק ולטייל. יש שם אוויר חופשי, מרחבים ומשחקים, והמשפחות רוצות לברוח מהחום ששורר בקיץ בבתים, שלא ניתן לאוורר בגלל ניתוק זרם החשמל. המשפחות מביאות איתן אוכל ושתייה. אני עובד שם כל יום עם העגלה שלי מהשעה 11:00 עד השעה אחת בלילה.

בסביבות השעה 17:00 כבר היו ברחבת אל-אזהר קצת משפחות, והיו שם נדנדות וטרמפולינות. עדיין לא הגיעו הרבה משפחות כי היה מאוד חם. בדרך כלל המשפחות מגיעות אחרי השעה 18:00. בזמן שישבתי ליד העגלה שלי, שעמדה מול בניין אל-כתיבה, ראיתי ילדים קטנים ששיחקו מתחת לבניין, ביניהם שני ילדים שצילמו תמונות סלפי. פתאום שמעתי פיצוץ. ראיתי עשן עולה מהחלק העליון של בניין אל-כתיבה, בקומה החמישית. הסתכלתי על הבניין וראיתי שני אנשים מעליו. רצתי לבניין והגיעו גם כמה צעירים וצלם של ערוץ אל-קודס. עליתי למעלה ומצאתי שם את שני הילדים שהצטלמו קודם מתחת לבניין. הם היו אחד ליד השני ושתתו דם. צעירים סחבו אותם מקצה הבניין והניחו אותם על הגג. צילמתי את שניהם. חלק מהצעירים סירבו להוריד אותם מהגג כדי להמתין לאמבולנס.

Thumbnail
הרחבה שליד בניין אל-כתיבה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 15.7.18

פתאום שמעתי פגיעה של עוד טיל ממטוס תצפית. חלק מהצעירים ברחו למטה, אבל אני המשכתי לצלם את שני הילדים. אחר כך הצעירים הרימו אותם והורידו אותם במדרגות לכניסה לבניין, ומשם לאמבולנס. טיל שלישי פגע בקרקע, ליד הבניין. אני וכמה צעירים הבנו שאלה "טילי אזהרה" ששוגרו ממטוס תצפית ושכולם חייבים לפנות את המקום כי יפציצו את הבניין. הרחקתי את האנשים והצעירים וחזרתי לעגלה שלי, שהייתה במרחק של פחות מ-150 מטרים מהבניין. הצעירים והמשפחות התפנו מהאזור.

אחר-כך פגעו כמה תקיפות אחת אחרי השנייה בבניין אל-כתיבה. היו פיצוצים גדולים מאוד עם רעש אדיר. עלו עמודי עשן והיו אבק והריסות וקולות של זכוכית מנופצת. זה היה כמו רעידת אדמה בגלל עוצמת ההפצצה והפחד שניכר על פני כולם. אחרי שהעשן והאבק התפוגגו התברר שהפצצות נחתו על בניין אל-כתיבה, ושדיירים במבנים סמוכים נפצעו. משרד של הווקף ומבנים באוניברסיטת אל-אזהר נהרסו באופן חלקי.

חזרתי לעגלה כדי לבדוק אותה. גיליתי שהיא שבורה. התה והקפה והנס קפה היו מלאים אבק ועשן ואבק שריפה. תודה לאללה שאני בריא ושלם. ניקיתי את העגלה. אנשי הביטחון פינו את האנשים מהמקום מחשש מעוד הפצצה או התמוטטות של הבניין. מאז כולם מתרחקים מהאזור, שהיה קודם מקום בילוי למשפחות עם ילדים. זה הפך למקום מסוכן ונטוש עם ריח של מוות. מקום בלתי נסבל שאנשים חוששים להגיע אליו או לעבור לידו.

אמו של אמיר א-נימרה, מייסון א-נימרה, בת 37, נשואה ואם לשבעה, סיפרה בעדות שמסרה ב-14.8.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על תחושותיה לאחר שבנה נהרג:

בסביבות השעה 18:30 הייתי בבית, והתקשרה אלי בתי, דאליה, ושאלה אותי איפה אחיה, כי הייתה הפצצה מסיבית באזור אל-כתיבה. אמרתי לה "אחיך, ואליד, מרים משקולות בחדר הכושר ואמיר הלך עם חבר שלו לטיילת אל-כתיבה לאכול צהריים". היא אמרה לי שיש שני ילדים שנהרגו. היא לא ידעה אז שאחיה אמיר הוא השהיד.

אחרי דקה הגיעה לבית שלי אחותו של בעלי והראתה לי תמונה של אחד הילדים שנהרגו בהפצצה. זיהיתי את אמיר מיד, כי הוא לבש חולצה ירוקה וג'ינס כחולים. אמרתי לה "זה הבן שלי אמיר. הוא נהרג". הראש שלו היה מגואל בדם, וגם הפנים. הלכתי מיד לבית החולים א-שיפאא בעזה. הרופאים אמרו לי שאמיר פצוע והם מנסים לבצע בו החייאה. התחלתי לבכות ולצעוק ולחפש אותו בין הפצועים. בחדר טיפול נמרץ הרופא אמר לי, לסבא של אמיר ולדודים שלו שאמיר נהרג. כשהלכתי לכיוון חדר המתים בכיתי וצעקתי ואמרתי לעצמי הלוואי שהוא לא יהיה מת. הלוואי שזה יהיה מישהו אחר שנהרג. אני ואבא שלו, שהגיע לבית החולים, לא האמנו למה שקרה.

Thumbnail
מייסון א-נימרה עם הכרזה לזכר בנה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 14.8.18

בחדר המתים מצאתי אל כל קרובי המשפחה שלי ליד הגופה של אמיר. הפנים והראש שלו היו מגואלים בדם. זרקתי את עצמי עליו והתחלתי לנשק את הפנים שלו ואז התעלפתי. כשהתעוררתי הייתי בבית. התחלתי לבכות ולצעוק "תביאו לי את אמיר, תחזירו לי את אמיר, הוא לא מת". השארתי את אמיר בחדר המתים והלב שלי כואב ועצוב על התינוק שלי, החף מפשע.

אחרי המוות של אמיר החיים שלי הפכו לגיהינום. אני בוכה עליו ביום ובלילה. אני עדיין שומעת את הקול שלו ואת הצחוק המקסים שלו, ורואה את החיוך שהיה לו תמיד על הפנים. רציתי לראות אותו גדל מול העיניים שלי, אבל המטוסים של הצבא הישראלי הפציצו אותו. ככה אמיר מת. ככה מתו החלומות שלו. למרות שהוא חי עם חור בלב הוא אהב מאוד לשחק בכדורגל. הוא קיווה לגדול ורצה להיות מורה לנהיגה. החלום שלו נקטע ונגמר. הוא אהב את בית הספר והיה תלמיד בולט ומצטיין. אחותו הקטנה, מלאכ, בת 5, כל הזמן שואלת עליו. בכל יום היא שואלת אותי איפה הוא, ואני עונה לה שהוא עכשיו בגן עדן. אני מתפללת לנשמתו של אמיר. הפרידה ממנו קשה מנשוא. אני מתפללת לאלוהים שיעזור לי להחזיק מעמד ולהכיל את הכאב הזה על הפרידה מבני, אהובי, אמיר.

אמיר היה רק ילד קטן. מה הוא עשה שהצבא הישראלי הפציץ אותו בזמן ששיחק ובילה בטיילת אל-כתיבה. מה הצבא עשה לילד החולה והחף מפשע הזה? למה ילדים מופצצים בצורה ברברית? הוא נהרג בזמן שצילם את עצמו בסלפי ולא היה לו שום נשק שאיים על הצבא הישראלי.

מהא כחיל, אמו של לואאי כחיל, מורה בבית ספר של אונר"א (UNRWA), נשואה ואם לחמישה, בת 34, סיפרה בעדות שמסרה ב-14.8.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

כשהגעתי לבית החולים א-שיפאא, שמעתי את הרופא אומר לקרוב משפחה שלי שלואאי ואמיר נמצאים בחדר המתים. הלכתי לשם מיד וביקשתי מאנשי הביטחון שיפתחו את הדלת של חדר הקירור כדי שאוכל להיפרד מבני. כשראיתי את לואאי הוא דימם מהאוזניים. היה רסיס ליד האוזן השמאלית והיו עוד רסיסים באזור הגב. חיבקתי ונישקתי אותו. הייתי בשוק, וביקשתי שאלוהים יסלח לו ויקל עליו את הדרך שלפניו. "אלוהים, אנא תשמור על לואאי אצלך", אמרתי.

אף פעם לא עלה בדעתי שלואאי ימות ואצטרך להיפרד ממנו. הרגעים הללו היו מאוד קשים, אבל זהו הגורל שאלוהים בחר לבן שלי ואני לא יכולה לעשות כלום בעניין.

Thumbnail
מהא כחיל עם הכרזה לזכר בנה וחברו. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 5.12.18

מה עשה לואאי? הוא אהב את החבר שלו אמיר, ותמיד הקדיש זמן לבלות ולטייל אתו, כי לאמיר היה חור בלב. הם החליטו להצטלם בסלפי מהגג של בניין אל-כתיבה, אבל הצבא הישראלי חיסל את הילדות שלהם, הוא הרג את שמחת החיים שלהם בזמן שהם צילמו את עצמם. נשמתו עלתה לאלוהים מבלי שאוכל להיפרד ממנו או לדבר אתו. החיוך שלו והצחוק שלו אינם עוד. אף פעם לא אשמע אותו קורא לי "אמא". לואאי עזב ולא יחזור אליי.

אני בשוק מזה מאז שהוא נהרג. זו פרידה קשה מנשוא ואני מתגעגעת אליו מאוד ולא יכולה לשכוח אותו. קיוויתי שלואאי יגדל ויצא לחו"ל כדי להמשיך ללימודים אקדמיים, אבל החלומות שלי נקטעו ונגמרו עם המוות שלו. הוא רצה להיות שחקן כדורגל מקצועי ולשחק בקבוצות מפורסמות. מאז שהוא מת החיים שלי נקטעו. אין לי יותר שמחת חיים. הלב שלי פצוע ומלא כאב. לואאי היה כל היופי בחיים שלי. הוא תמיד עזר לי, הוא היה החבר שלי. הוא השאיר אותי פה ועזב. אני שואלת את עצמי איך לא אזכה לראות את לואאי הולך עם חבריו לבית הספר עם פתיחת שנת הלימודים בעוד שבועיים בערך? אני מתפללת לנשמתו ומתפללת לאלוהים שיעזור לי להחזיק מעמד. אני מתמוטטת בכל יום בגלל הפרידה ממנו. הפרידה מאוד קשה.

Thumbnail
מימין לשמאל: אמיר א-נימרה ולואאי כחיל בסלפי שצילמו ממש לפני התקיפה. התמונה באדיבות המשפחות

בניין אל-כתיבה בעיר עזה, שהיה עדיין שלד בשלבי בנייה מתקדמים, אמור היה לשמש כספרייה עם השלמתו. כלי טיס של חיל האוויר ירו לעברו ארבעה "טילי אזהרה": שלושה פגעו בגג הבניין, ואחד למרגלותיו. מיד אחר כך שוגרו לעבר הבניין ארבע תקיפות עזות יותר שהסבו לו נזק ניכר. מירי "טיל האזהרה" הראשון נהרגו שני נערים בני 14, לואאי כחיל ואמיר א-נימרה, שישבו על גג הבניין, ובהפצצות כולן נפצעו 23 תושבים נוספים באורח קל. נזק נגרם גם לבניינים סמוכים, ביניהם מסגד, משרד הווקף, מוקד עזרה ראשונה של משרד הבריאות, בנייני מגורים סמוכים וכפר האמנות הסמוך.

לאחר ההתקפה פרסם הצבא תיעוד וידיאו של ההתקפה בחשבון הטוויטר שלו, idfspokesperson@. בסרטון נראות ארבע "יריות אזהרה" כביכול שונות. ההתקפה תועדה גם במצלמות אבטחה המוצבות על בניינים סמוכים וממקורות אחרים שאספו תחקירני השטח של בצלם. בנוסף, נבחנו בתחקיר גם קטעים שפורסמו ברשתות חברתיות ובמקורות אחרים הזמינים לציבור. Forensic Architecture השתמש בחומרים אלה כדי לבנות ציר זמן של התקיפות.

התחקיר העלה כי בסרטון שפרסם דובר צה"ל הושמט ירי הטיל הראשון והקטלני. במקומו, ערך הצבא את הסרטון ושילב בו תיעוד וידיאו של אחת מ"יריות האזהרה" האחרות, שצולם מזווית אחרת. כך, בתיעוד שפורסם אכן הוצגו ארבע תקיפות, אולם רצף זה לא שיקף את המציאות: התקיפה הראשונה המופיעה ברצף שפורסם הייתה למעשה "יריית האזהרה" השלישית, מזווית אחרת.
מומחי תחמושת עמם נועצו Forensic Architecture ובצלם הגיעו, כל אחד באופן עצמאי, למסקנה שדפוס הפרגמנטציה מהתקיפה הקטלנית מצביע על-כך שהטיל הכיל רסיסים, תחמושת שנועדה להגביר את עוצמת הפגיעה. דבר זה סותר את טענת הצבא כי הירי היה לאזהרה בלבד.

השימוש שעושה הצבא ב"טילי אזהרה" כשלב מקדים לתקיפה הוא מופרך. מטרתה של אזהרת אזרחים לפני תקיפה היא להרחיק אותם מהיעד, כחלק מחובותיו של הצבא, המעוגנות בכללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי. ירי טיל לעבר גג בניין אינו יכול להיחשב כאזהרה, והוא בבירור חלק מהמתקפה עצמה. לא תמיד מתאפשר לאזרחים להבין את המתרחש; ממילא גם אינם יודעים כמה זמן עומד לרשותם על מנת לנוס על נפשם – ואף הצבא אינו יכול לדעת האמנם הספיקו לעשות זאת, על זקניהם וטפם. בנוסף, פגיעת "טילי האזהרה" עצמם יכולה להיות קטלנית – כפי שאירע במקרה הנוכחי.

אפילו נכונות טענות הצבא כי הבניין ששימש לאימוני הזרוע הצבאית של חמאס והוא מטרה צבאית לגיטימית, הרי שהירי לעברו בשעה שבה ידוע כי במקום מתכנסות משפחות ומתקני משחק לילדים מוצבים ברחבה שלצד הבניין אינו מתקבל על הדעת. על הצבא היה לדעת דברים אלמנטריים אלו: בין אם מבעוד מועד, ובין אם – על אחת כמה וכמה – בזמן אמת, באשר נוכחות האזרחים הרבים בסמיכות קרובה לבניין הייתה גלויה לעין כל וחשופה לאמצעי תצפית אוויריים. זאת ועוד, גם את נוכחות האזרחים – שני נערים במקרה זה – על גג הבניין, היה הצבא אמור לזהות בנקל. העובדה שהבניין הותקף למרות כל האמור לעיל מובילה למסקנות קשות. אפשרות אחת היא שאמצעי התצפית והמודיעין שברשות ישראל הם כה גרועים, שאפילו נוכחות חוזרת, שגרתית ונרחבת של אזרחים, כמו זו שבסמוך לבניין אל-כתיבה, נסתרת מעיני הצבא. אם זה המצב, הרי שאין ביכולתו להעריך את "הנזק האגבי הצפוי" ולפיכך אינו יכול כלל להכריע האם תקיפה עומדת במבחן המידתיות. לחילופין, ייתכן שהמידע אודות נוכחות האזרחים היה ידוע לצבא – שבחר לתקוף בכל זאת, דווקא כאשר הם נמצאים בסמוך לבניין (ובפועל, גם עליו). כלומר: אדישות לגורלם של האזרחים והעמדתם בסכנה, תוך הסתמכות על שימוש בטכניקה הכושלת של "טילי אזהרה". כך או כך – התוצאה של פגיעה נרחבת באזרחים הייתה צפויה מראש.

התנהלות זו היא המשכה של מדיניות הירי וההפצצות מהאוויר של אזורים המאוכלסים בצפיפות, שנקטה ישראל במהלך "מבצע צוק איתן". כתוצאה מיישומה נהרגו לפחות 1,055 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה – כמעט מחצית מכלל הפלסטינים שנהרגו במהלך הלחימה – מתוכם 405 ילדים ו-229 נשים. ישראל התעקשה שמדיניות זו חוקית ואולם, טענה זו מופרכת: החל מהפרשנות הבלתי סבירה בנוגע למה יכול להיחשב ל"מטרה לגיטימית", דרך ריקונו מתוכן של עקרון המידתיות ועד ליישום אינסטרומנטלי של הדרישה לנקוט אמצעי זהירות, תוך התעלמות מופגנת מתוצאותיה הקטלניות של מדיניות זו ומהרג משפחות שלמות. במהלך "צוק איתן" ישראל המשיכה ליישם מדיניות זו במשך שבועות, בית אחר בית, משפחה אחר משפחה. איש לא נתן את הדין והמדיניות הוסיפה לקבל גיבוי מכל דרגי הפיקוד והמדיניות. ארבע שנים מאוחר יותר, אותה מדיניות – ושוב תוצאות קטלניות: שני נערים בני 14 הרוגים.

 

Thumbnail
המסגד שניזוק בהתקפה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 15.7.18
Thumbnail
כפר האמנות שניזוק בהתקפה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 15.7.18

סרטונים אחרונים