דיווחים

"בזמן המבצע אני נשארת כל היום וכל הלילה עם ארבעת הילדים שלי בבית. כשיש אזעקה אנחנו יוצאים לחדר המדרגות. אנחנו שומעים ורואים יירוטים ופגיעות קרוב מאוד אלינו, וכל פיצוץ מרעיד את כל הבניין. הילדים מפחדים לישון בחדרים שלהם ומתעקשים להשאר איתי בלילה ביחד בסלון."

"אני מאוד דואגת לבעלי. לפני זמן קצר דיברתי איתו, והוא אמר לי שהמצב נעשה גרוע יותר. ביקשתי ממנו לעזוב את הבית, אבל הוא אמר לי שהמצב מאוד מסוכן, ואם הוא יצא לא יגיע בחיים. אני לא יודעת מה יקרה לו. הבית שלנו הופצץ כבר במלחמת 2009 ("עופרת יצוקה"). גם אז עזבנו את הבית ומצאנו מחסה בבית ספר. כשחזרנו מצאנו ערימה של הריסות, ולא נשאר שום דבר שאפשר היה להשתמש בו. אני ובעלי והילדים שלנו בנינו חדר מאולתר מלוחות פח ועץ וגרנו ככה שלוש וחצי שנים, כולנו בחדר אחד. רק לפני שנה סיימנו לבנות מחדש קומה אחת של הבית ועברנו לגור בו. לא האמנתי שיש לי בית, עם קירות, חלונות, דלתות, מטבח ושירותים ומקלחת. אבל השמחה זו היתה קצרה, כי שוב פינו אותנו מהבתים שלנו, ונאלצנו לברוח ולחזור לשבת על כיסאות של תלמידים, כיסאות שמסמלים את העקירה שלנו, כיסאות של סבל וכאב. "

אח שלי, מוחמד, הקדים אותי. הוא סיפר לי אחר כך שהוא נכנס לדירה שלו ומצא את הבן שלי עבד א-רחמאן בחדר השינה שלו. עבד א-רחמן היה שרוע על הרצפה. הרגליים שלו נקטעו מתחת לברכיים והיו לו פגיעות מרסיסים בכל הגוף ובפנים שלו. כשהגעתי לדלת של הדירה של מוחמד, ראיתי אותו עומד בכניסה. הוא נשא על הידיים שלו ילד פגוע קשה. לקחתי ממנו את הילד, בלי להבין שזה הבן שלי. רק כשירדתי במדרגות והסתכלתי על הפנים שלו, הבנתי שזה עבד א-רחמן. הוא היה מת. הייתי המום. צעקתי "הבן שלי מת!".

בסביבות השעה 22:30 שמעתי שני פיצוצים חזקים שהרעידו את כל האזור. לא היה קודם שום ירי התראה כמו שעשו במקרים אחרים. הפיצוץ היה קרוב מאוד לבית שלי. זכוכיות בבית התנפצו ועשן סמיך כיסה את האזור... אחרי שווידאתי שבני המשפחה שלי בסדר... יצאתי לרחוב. הבית של מאג'ד סובחי אל-בטש היה כולו ערימה של הריסות... התחלנו לפנות את הנפגעים... מהר מאוד הבנו שכנראה כל מי שהיה בבית נהרג... הריגה של משפחות שלמות זה מעשה עוול גדול מאוד. זה בלתי נתפס, והשכל לא מעכל את זה עד עכשיו.

בבית החולים מאושפזים 17 חולים מגיל 14 ועד 95, הסובלים מרמות שיתוק שונות. דרישת הצבא לפינוי בית החולים אינה חוקית: בית החולים אינו יכול להיות מטרה צבאית ולכן אסור לצבא לפגוע בו במכוון, גם לאחר שפונה. מהמידע שבידי בצלם עולה כי הדרישה לפינויו נעשתה כחלק מהדרישה הגורפת לפינוי השכונה כולה. זאת, תוך התעלמות בוטה מכך שפינוי בית חולים המשמש כמוסד שיקומי הוא משימה מורכבת ומסכנת חיים: אין מוסד שיקומי נוסף באזור זה שניתן היה להעביר אליו את המאושפזים, החייבים תנאים מיוחדים שלא ניתן לייצר יש מאין. גם בנסיבות רגילות, העברת המאושפזים בבית החולים היא סבוכה ומסוכנת, ובתנאים השוררים כיום ברצועה מדובר בסכנת חיים של ממש.

"ישבנו יחד וצפינו במחצית הראשונה של המשחק. שתינו קפה ותה והאווירה הייתה רגועה. לא שמענו מטוסים באזור. פתאום היה פיצוץ גדול. כשהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי קבור תחת העפר והחול. נחנקתי מהחול שחסם לי את הנשימה. הצלחתי להרים את הראש מתחת לחול. לא הצלחתי לזוז מהמקום והתחלתי לזעוק לעזרה. היה חושך אבל הצלחתי לראות שבית הקפה נחרב. הוא פשוט נעלם ובמקומו נשאר בור גדול ועמוק. האנשים שהיו בתוכו נקברו תחת החול."

נכון לאתמול, ה-14.7.14 בשעות הערב, נהרגו בהפצצות על רצועת עזה על-פי התחקיר הראשוני של בצלם לפחות 172 פלסטינים, בהם 34 קטינים וקטינות (8 מהם מתחת לגיל 6), 20 נשים (עד גיל 60), ו-10 קשישים וקשישות.

תחקירני השטח שלנו בעזה עובדים ימים ולילות כדי לתעד את האירועים. התחקירנים בגדה מסייעים בגביית עדויות טלפוניות וצוות המשרד עוסק בעיבוד ואימות המידע ומנסה לשקף לכם את הפגיעה הבלתי נתפסת בזכויות האדם.

התמונות צולמו על-ידי תחקירני השטח שלנו בעזה, בין היתר בבית משפחת כווארע, שבו נהרגו שמונה בני אדם בהם שישה קטינים, ובבית משפחת חמד שבו נהרגו ששה בני משפחה, בהם קטינה אחת.

על-פי המידע הראשוני שבידי בצלם, מאז יום שלישי, ה-8.7.14 לפנות בוקר, אז החלו ההפצצות על עזה במסגרת מבצע "צוק איתן", ועד ל-14.7.14 בערב, נהרגו ברצועת עזה לפחות 172 פלסטינים. בין ההרוגים: 34 קטינים וקטינות, 20 נשים (מתחת לגיל 60), 10 קשישים וקשישות, מהתחקיר הראשוני עולה כי 43 מההרוגים השתתפו בלחימה.

"ביום חמישי, 3.7.14, לפני שבועיים, בשעה שמונה וחצי בבוקר, רקטה פגעה בבית של השכן שלי. באותו יום הבית שימש כמשפחתון בתורנות. יש פה כמה משפחות שחולקות את הטיפול בילדים שלהן, לפי תור. כל אחת אחראית ליום אחר בשבוע, בסך הכל חמישה ילדים. אחרי התראת "צבע אדום" שמענו את הפיצוץ ואני ואשתי רצנו החוצה. נכנסו לבית השכן ולחדר הביטחון, שם היו הילדים, כדי להוציא אותם. אני ואשתי החזקנו ילד אחד בכל יד ויצאנו. הילד החמישי היה עם המטפלת. הרקטה פגעה בקיר הבית ונתקעה בו, אבל למזלנו הרב היא לא התפוצצה, ולכן הנזק היה קטן יחסית. למדתי מניסיון העבר לא לתת לילדים לראות את הנזק שגרמו הרקטות, כי זה יכול להיות טראומטי, אז חיכיתי עם הילדים בתוך הבית עד שהחבלנים פינו את הרקטה שהייתה תקועה בקיר לפני שיצאנו".

מיליוני אזרחים ישראלים, רבים מהם ילדים, חיים מזה כמעט שבוע תחת אימת הרקטות ועבור מאות אלפי תושבים בדרום ישראל, שגרה איומה זו היא מצב מתמשך. המתקפות הבלתי פוסקות שיבשו את חייהם, שללו מהם את הזכות לחיות בבטחון ופגעו ביכולתם להתפרנס. כל יציאה שלהם לעבודה, ללימודים או לבילוי מלווה בתחושת סכנה וחלקם אף החליטו להעתיק את מקום מושבם מחשש שהם או בני משפחתם ייפגעו.

"הגענו לבית שהופצץ...לא נשאר ממנו כמעט כלום. כולו נהרס. על הכביש היו פזורים חלקי גופות. ליד בית משפחת אל-חאג' עמד בית של משפחת שכשכ. הבית נהרס גם הוא, אבל הפגיעה לא הייתה ישירה. בני המשפחה כוסו בהריסות, אבל יצאו משם בחיים. התחלנו לחפש ניצולים בבית משפחת אל-חאג'. המראה היה נורא ולא חשבתי שנוכל להציל מישהו מתחת ההריסות. הוצאנו משם רק חלקי גופות... אחרי שעתיים בערך הפסקנו את פעולות החיפוש. הבנו שאין תקווה למצוא ניצולים חיים. "

על-פי המידע הראשוני שבידי בצלם, מאז יום שלישי, ה-8.7.14 לפנות בוקר, אז החלו ההפצצות על עזה במסגרת מבצע "צוק איתן", ועד ל-12.7.14 בצהריים, נהרגו ברצועת עזה 114 פלסטינים. בין ההרוגים: 26 קטינים, 13 נשים (מתחת לגיל 60), 5 קשישים וקשישות מהתחקיר הראשוני עולה כי 27 מההרוגים השתתפו בלחימה.