דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

אתי לוי, אם חד הורית לארבעה ילדים תושבת אשקלון, מספרת על החיים בפחד תחת מתקפות הרקטות

אני גרה שש שנים באשקלון. אני דיירת בדיור הציבורי בבניין של עמידר.

המקלט בבניין שלנו נעול בגלל סכסוך בין שכנים. ביקשנו מהעירייה לפתוח אותו, פנינו למוקד העירוני, ואף אחד לא טיפל בזה. כך זה היה גם ב"עמוד ענן". כשביקרתי אצל אמא שלי, שגרה בשכונה הדרומית, פרצנו את המנעול של המקלט בבניין שלהם, וגילינו שהוא במצב נוראי, שממש אי אפשר להשאר בו. היו עכברים בכל מקום והכיור היה שבור. שמענו שלשכנים באיזור הייתה אותה בעיה עם המקלט שלהם.  הם פנו לראש העיר והוא דאג לתיקון ולניקיון של המקלט. אצל אמא שלי אף אחד לא טיפל, והמקלט לא בשימוש. במקלטים הציבוריים בעיר יש מיזוג, ריהוט טוב ופעילות לילדים, וזה טוב למי שיכול להגיע אליהם, אבל זה רחוק מאיתנו, ואנחנו צריכים להשאר בבית.

בזמן המבצע אני נשארת  כל היום וכל הלילה עם ארבעת הילדים שלי בבית. כשיש אזעקה אנחנו יוצאים לחדר המדרגות. אנחנו שומעים ורואים יירוטים ופגיעות קרוב מאוד אלינו, וכל פיצוץ מרעיד את כל הבניין. הילדים מפחדים לישון בחדרים שלהם ומתעקשים להשאר איתי בלילה ביחד בסלון. גם אם הם מצליחים להירדם בלילה, הם עושים ביניהם תורנות שמירה. הבת הגדולה, בת, 11, לא ישנה כבר שני לילות ברצף. אני לא יכולה להשאיר אותם לבד במצב הזה, ואני יוצאת רק לסידורים מאוד קצרים, בעיקר למכולת הקרובה. לבת הגדולה היתה קייטנה, אבל ביטלו אותה בגלל המצב.

אני מקווה שזה יגמר ונחזור לשגרה באמת, ולא רק הפסקת אש, כי גם כשיש הפסקת אש עדיין יש קסאמים. אני מקווה שלפחות נספיק קצת ליהנות עם הילדים בהמשך החופש הגדול, שיהיה לנו קצת זמן שקט.

אתי לוי, בת 30, היא נכה ואם חד הורית לארבעה ילדים ותושבת אשקלון . את עדותה גבה יובל דרייר שילה באמצעות הטלפון, ב-15.7.14.


מיקום