דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

פאיזה א-לוח מספרת כיצד נמלטה עם ילדיה בפעם השנייה מביתם, אחרי ש"בעופרת יצוקה" התפנו ושבו אל עיי חורבות

פאיזה א-לוח. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 15.7.14אני ובעלי מאהר עטא א-לוח, בן 55, גרים בבית בן קומה אחת בשכונת אל-עטאטרה בבית לאהיא, בסמוך לגבול עם ישראל. יש לנו שמונה ילדים שכולם גרים איתנו: מחמוד בן 23, נשוי לזינב בת 23,  אחמד בן 22, נשוי לאסמאא בת 18,  זייד בן 20, עטא בן 16, ויויאן בת 27, בסמה בת 25, זהיה בת 14 ומלכ בת 10.  גם חמותי, זהייה, בת 90, גרה איתנו, והיא נעזרת בקביים. 

לפני שלושה ימים התחזקו ההפצצות. החלטנו לעזוב את הבית בגלל הסכנה. יצאנו בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר במונית של חבר של בני, כי לא מצאנו שום אמצעי תחבורה אחר. כל האנשים מפחדים לנסוע בגלל שכל מה שזז מהווה מטרה להפצצה. בעלי סירב לצאת מהבית והתעקש להישאר עם אמא שלו. הוא אמר לי "אני רוצה למות פה, אני מעדיף למות בבית שלנו, מאשר להיות חסר בית ומושפל בבתים של אחרים". הדמעות שלי ושל הבנות שלי לא שכנעו אותו לבוא איתנו. כולנו עלינו על מונית שמיועדת לארבעה נוסעים, וישבנו אחד על השני, ושניים מהילדים שלי ישבו בתא המטען, כי לא היתה לנו שום ברירה אחרת. המכונית נסעה רק בקושי בגלל המשקל הכבד. לא חשבתי על שום דבר חוץ מאשר איך לצאת מהאזור ולהגיע למקום בטוח יותר. התפללתי לאלוהים שנגיע בשלום לפני שהמטוסים הישראליים יפציצו אותנו וייקרעו אותנו לגזרים.

הגענו לאזור העיר עזה, והתארחנו אצל קרובי משפחה שלנו. הם משפחה של שש נפשות והבית שלהם קטן, יש בו רק שני חדרים ושירותים. המצב היה מאוד קשה. היום, כששמעתי שבתי הספר נפתחו כדי לקלוט את תושבים שנעקרו מבתיהם, החלטתי שאנחנו נעבור למתחם של בית ספר כדי לא להעמיס על קרובי המשפחה יותר. אנחנו משפחה גדולה והבית שלהם קטן.

עכשיו אנחנו מצטופפים 40 בני אדם בכיתה של בית הספר, נשים, ילדים וגברים, כולם בני משפחה שלנו: האחים של בעלי, בני דודים שלו, הבנים הנשואים שלהם והמשפחות שלהם. אנחנו יושבים על הכיסאות של התלמידים, כי שום דבר אחר לשבת עליו. בכל קומה יש שש כיתות ותא שירותים אחד שכולנו חולקים, כלומר תא שירותים אחד למאתיים אנשים בערך, גברים ונשים. בכל פעם שאני צריכה לשירותים יש תור  של חמישה או עשרה אנשים. אין מקלחת. לא התקלחתי כבר שבוע, ואני נגעלת מעצמי. גם לפני שעזבנו את הבית וגם כשהיינו אצל קרובי המשפחה לא התקלחתי כי כל הזמן פחדתי שיפציצו את הבית בזמן שאהיה בלי בגדים. אני לובשת עכשיו בגדי תפילה כל הזמן, גם בלילה, כי אם יפציצו אותנו, ואחר כך יוציאו אותי מבין ההריסות, אני רוצה שימצאו אותי בבגדים צנועים, ושאף אחד לא יגע בגוף שלי. זה גורלנו במקום הזה. בבית הספר אין שום דבר חוץ מאשר שולחנות, כיסאות ולוחות, ואני לא יודעת איך נוכל לישון הלילה. אני מותשת. מאז תחילת המלחמה אני לא מצליחה לישון. כל פעם ישנתי שאני נרדמת לכמה דקות אני מתעוררת בבהלה לקול של הפצצה או כשאני שומעת מישהו מספר על בית הופצץ. אתמול למשל, התעוררתי מהדיבורים של של הבנים שלי על משפחת אל-בטש, שהבית שלהם הופצץ בלי שהזהירו אותו, והרבה מבני המשפחה נהרגו.

אני מאוד דואגת לבעלי. לפני זמן קצר דיברתי איתו, והוא אמר לי שהמצב נעשה גרוע יותר. ביקשתי ממנו לעזוב את הבית, אבל הוא אמר לי שהמצב מאוד מסוכן, ואם הוא יצא לא יגיע בחיים. אני לא יודעת מה יקרה לו. הבית שלנו הופצץ כבר במלחמת 2009 ("עופרת יצוקה"). גם אז עזבנו את הבית ומצאנו מחסה בבית ספר. כשחזרנו מצאנו ערימה של הריסות, ולא נשאר שום דבר שאפשר היה להשתמש בו. אני ובעלי והילדים שלנו בנינו חדר מאולתר מלוחות פח ועץ וגרנו ככה שלוש וחצי שנים, כולנו בחדר אחד. רק לפני שנה סיימנו לבנות מחדש קומה אחת של הבית ועברנו לגור בו. לא האמנתי שיש לי בית, עם קירות, חלונות, דלתות, מטבח ושירותים ומקלחת. אבל השמחה זו היתה קצרה, כי שוב פינו אותנו מהבתים שלנו, ונאלצנו לברוח ולחזור לשבת על כיסאות של תלמידים, כיסאות שמסמלים את העקירה שלנו, כיסאות של סבל וכאב.

אתמול בערב בעלי אמר לי שהתקשרו אליו מהצבא הישראלי, וביקשו מהתושבים לפנות את המקום, כדי לשמור על ביטחונם. הם אמרו לתושבים ללכת דרך הרחובות א-סלאטין ואל-פאח'ורה, ומשם למרכז עזה. אבל בעלי אמר לי שזה בלתי אפשרי, הוא לא יעזוב את הבית כי אמא שלו שם, והיא לא יכולה ללכת ואין שום אמצעי תחבורה כדי להעביר אותה, ולכן הוא ישאר איתה בבית.

אני מרגישה שהראש מתפוצץ מרוב המתח והדאגה והמחשבות. אני לא מפסיקה לחשוב מה יקרה לילדים שלי, ולשני הבנים הגדולים שרק התחתנו פני חמישה חודשים ועוד לא הספיקו ליהנות מהרהיטים החדשים. עוד אין להם ילדים, ואני מואד מקווה שאזכה לראות את הנכדים שלי משחקים לידי. אני לא מפסיקה לחשוב על בעלי ועל אמא שלו, ועל הבית שלנו ומה יקרה לו. האם אחזור שוב לגור בין לוחות פח או שיקברו אותי מתחת לאדמה. אם הצבא יפציץ את בית הספר, כולנו נמות, ומשפחות שלמות ימחקו. בבית הספר הזה יש אנשים ממשפחת אל-עטאטרה, משפחת א-סלאטין, ומשפחת אבו חלימה, ואלו כמה מהמשפחות הכי הגדולות באזור. אני לא יודעת מה יקרה לנו בימים הבאים של המלחמה הזאת, אני לא יודעת אם נצא מכאן פצועים, הרוגים או פליטים חסרי בית.

פאיזה מחמוד א-לוח, בת 50, נשואה ואם לשמונה, היא תושבת שכונת אל-עטאטרה בבית לאהייא. את עדותה גבתה סלמא א-דיבעי, תחקירנית בצלם בשכם, באמצעות הטלפון, ב-13.7.14

 

על עדויות בזמן מבצע "צוק איתן"

 

בצלם גובה עדויות מתושבי עזה תוך כדי התנהלות המבצע. בשל הנסיבות, רוב העדויות נגבות טלפונית. בצלם מוודא ככל יכולתו כי המידע הנמסר לו אמין ומדוייק, אולם מטבע הדברים עלולות ליפול טעויות. למרות חשש זה, החליט בצלם לפרסם את המידע, מתוך אמונה שחיוני להביא לידיעת הציבור את המתרחש ברצועה. לאחר המבצע, ישלים בצלם את התחקירים.

מיקום