דילוג לתוכן העיקרי
פינוי בני משפחת אבו עסב, העיר העתיקה, ירושלים, 17.2.19. תמונה מתוך תיעוד וידיאו, באדיבות המשפחה
תפריט
נושאים

המשך הטיהור במזרח ירושלים: ישראל מפנה עוד משפחות מבתיהן ומעניקה אותם למתנחלים

בשנים האחרונות חלה עלייה במספר המתנחלים המתיישבים בלב שכונות פלסטיניות בעיר העתיקה, סילוואן, ראס אל עמוד, א-טור, אבו-דיס וא-שיח׳ ג׳ראח – ומספרם הגיע למאות. זאת באישור, גיבוי, תקצוב וסיוע של כל הרשויות הישראליות.

מובלעות ההתנחלות שנוצרו באופן זה בתוך השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים שינו את פניהן והפכו את חיי תושביהן לבלתי נסבלים: התושבים סובלים מפגיעה בפרטיותם, מלחץ כלכלי ומהתנכלויות יומיומיות מצד המתנחלים ומאבטחיהם, הממומנים בידי הרשויות. כל אלה גוררים עימותים אלימים בינם לבין צעירים פלסטינים. המדינה ועמותות המתנחלים, על משאביהם ועוצמתם, כופים על התושבים הפלסטינים לנהל הליכים משפטיים ארוכים ויקרים בניסיון להיאבק בתביעות לסלקם מבתיהם: בסילוואן מתנהלות תביעות לפינוין של למעלה מ-80 משפחות; בא-שיח' ג'ראח –62 משפחות; ובעיר העתיקה עשרות משפחות נוספות.

ישראל אינה רואה בתושבי מזרח ירושלים בני אדם שווי זכויות אלא אנשים שהיא חותרת לסלק מבתיהם היות שהם עומדים בדרכה למימוש שאיפותיה לייהד את העיר.

ברוב המקרים, גופים שונים המייצגים את המתנחלים פועלים לפינוי פלסטינים מבתיהם תוך ניצול החוק שחוקקה ישראל, המאפשר ליהודים לתבוע בעלות על נכסים שהיו ברשותם או ברשות יהודים אחרים לפני 1948. המדינה אף עיגנה בחוק איסור על פלסטינים לעשות את אותו הדבר בדיוק ביחס לנכסים שהיו בבעלותם לפני 1948. כל פניותיהם של פלסטינים, לכל הערכאות, בבתי המשפט הישראליים בדרישה להישאר בבתיהם נכשלו, ונציגי הרשויות והשופטים נותנים למדיניות זו גיבוי וחותמת כשרות.

ישראל אינה רואה בתושבי מזרח ירושלים בני אדם שווי זכויות אלא אנשים שהיא חותרת לסלק מבתיהם היות שהם עומדים בדרכה למימוש שאיפותיה לייהד את העיר. לצורך כך נוקטת ישראל בשיטות שונות – כולן בלתי חוקיות: היא מונעת במכוון מפלסטינים לבנות בעיר למגורים ולצרכים אחרים, מוציאה צווי הריסה לבתים שהוקמו ללא היתר מחוסר ברירה והורסת מדי שנה עשרות מהם. בנוסף, היא אינה משקיעה בתשתיות ובשירותים בשכונות הפלסטיניות – לא בתשתיות פיזיות, לא במוסדות ציבור, לא בחינוך, לא בתרבות ולא בשירותי תברואה ואוסרת על תושבי ירושלים שנישאו לתושבי אזורים אחרים בשטחים לגור יחד בבתיהם בעיר.

יישום המדיניות החותרת לטהר חלקים מהעיר מפלסטינים לא החל רק לאחרונה. ישראל נוקטת בה מזה שנים, מאז כבשה את הגדה וסיפחה את מזרח ירושלים וכפרים שסבבו אותה לשטחה שלה.

בשבועות האחרונים חלו התפתחויות נוספות בתהליך זה, הפוגע בכל פעם בחייהן של עוד ועוד משפחות בעיר. להלן עדויותיהם של שני פלסטינים שמשפחותיהם נפגעו לאחרונה ממדיניות זו: הראשונה, מתושב העיר העתיקה שמשפחתו סולקה בחודש פברואר האחרון מביתה, שנתפס בידי מתנחלים; והשנייה, מתושבת א-שיח' ג'ראח שמשפחתה קיבלה צו המורה לה להתפנות מביתה בימים אלה:

משפחת אבו עסב, שפונתה מביתה בעיר העתיקה בפברואר 2019:

המשפחה, המונה כיום תשע נפשות, התגוררה מאז 1952 בבית ממנו פונתה לאחרונה. בשנת 2014 פתחו מתנחלים בהליכים נגד המשפחה בניסיון לפנותה. המאבק המשפטי נגד הפינוי הסתיים באוקטובר 2018, כשבג"ץ דחה את ערעור המשפחה. בינואר 2019 קבלה המשפחה צו המורה לה להתפנות ב-6.2.19. לאחר מכן הצליחה לקבל מבית המשפט דחייה עד ל-28.2.19, אך ב-17.2.19, בסביבות השעה 8:00, פשטו על הבית כעשרים שוטרי יס"מ, ללא התרעה מוקדמת, ופינו את בני המשפחה בכוח.

Thumbnail
חאתם אבו עסב. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 6.3.19

חאתם אבו עסב, בן 45, נשוי ואב לשישה, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם עאמר עארורי, ב-6.3.19, כיצד סולקה המשפחה בכוח מביתה:

שלושה קציני משטרה הורו לי לפנות את הבית מרצוני. הסברתי להם שאין לנו לאן ללכת. בינתיים התאספו ליד הבית שכנים וקרובי משפחה. בסביבות 11:00 התנפלו עליי כמה שוטרים, הכו אותי, אזקו לי את הידיים ולקחו אותי למעצר. השוטרים עצרו גם את שני הילדים שלי, בני 12 ו-16, והוציאו את אשתי ואת דודה שלי מהבית בכוח בלי לאפשר להם לקחת בגדים. הן נשארו ליד הבית עם קרובי המשפחה והשכנים.

בתחנת המשטרה ראיתי את השוטרים מובילים את שני הילדים שלי לחדר. בסביבות השעה 15:00 קצין הודיע לי שהוא ישחרר את הילדים שלי בתנאי שאני אתקשר לאשתי ואבקש שהיא, קרובי המשפחה והחברים שהגיעו, יתפנו מהסביבה של הבית. נאלצנו להסכים. הילדים שוחררו אחרי שכולם פינו את האזור.

אני שוחררתי בסביבות השעה 18:00, אחרי שחקרו אותי בחשד לתקיפת שוטר. הוציאו לי צו הרחקה בלתי מוגבל בזמן מאזור הבית שלי. כעבור 12 ימים הרשו לי לחזור הביתה עם אשתי והילדים כדי לקחת כמה חפצים.

כשנכנסנו לבית הוא היה במצב מזעזע, הכל מבולגן וזרוק וחלק מהרהיטים הרוסים. שני מתנחלים ישבו על הרהיטים השבורים שהיו באמצע הבית. יכולתי לקחת רק את הבגדים ואת מכשיר הטלוויזיה. לא לקחתי את המקרר ואת מכונת הכביסה, כי אין לי איפה לשים אותם כרגע. עכשיו כולנו, אני, אשתי, הילדים שלנו והדודה שלי, גרים בחדר אחד שכולל מטבח ושירותים, ושייך לקרוב משפחה שלי.

הרגשתי עצב עמוק כשנכנסתי לבית שלי וראיתי שני מתנחלים יושבים שם. זה הבית שבו נולדתי וגדלתי, התחתנתי ונולדו לי ילדים; הבית שחובק את הזכרונות עם הסבים, האבות, האחים, האחיות, האישה והילדים. היינו בבית שעתיים בערך, עם ליווי משטרתי, לקחנו רק את הדברים החיוניים ויצאנו.

Thumbnail
בית משפחת אבו עסב לאחר השתלטות המתנחלים. התמונה באדיבות המשפחה

משפחת א-סבאר', שקיבלה צו המורה להתפנות מביתה בא-שיח' ג'ראח ב-11.3.19:

משפחת א-סבאר' המורחבת מונה כיום 34 נפשות וגרה בביתה בשכונת א-שיח' ג'ראח משנת 1956. לאחר מאבק משפטי שהתנהל מאז 2010, הודיעה ההוצאה לפועל למשפחה בחודש ינואר 2019 כי עליה להתפנות מביתה עד ל-11.3.19, ואם לא תעשה כן תפונה במועד זה בכוח.

Thumbnail
ח'דיג'ה א-סבאר' בביתה. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 15.1.19

ח'דיג'ה א-סבאר', בת 55, נשואה ואמא לשלושה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם עאמר עארורי ב-15.1.19 כי היא מתגוררת במקום מאז שנישאה לבעלה, בסאם א-סבאר׳, ב-1979:

אני גרה בדירה עם בעלי, ושניים מהילדים שלנו: אסמאא, בת 15, ומחמוד, בן 20. בקומה השנייה גרים הבן שלי מוחמד, בן 30, ואשתו רזאן. אני פליטה מיפו. ב-1948 המשפחה שלי נעקרה וחלק ממנה נעקר למחנה הפליטים אל-ירמוכ, בסוריה.

המשפחה של בעלי גם היא במקור משפחת פליטים. אבל בזמנו הם ויתרו על פנקסי הפליטים תמורת חלקת אדמה ובית קטן – הבית שבו אנחנו גרים עכשיו, לפי הסכם בין הממשלה הירדנית ואונר"א. אבל האדמה והבית לא נרשמו בטאבו הירדני לפני מלחמת 1967 והכיבוש הישראלי. מאז שנת 2010 מתקיימים הליכים בעניין בבתי המשפט. עמותות ההתנחלות טוענות לבעלות על האדמה שעליה הבית שלנו הוקם.

אנחנו משפחה ענייה והבית שלנו מט ליפול. העירייה אסרה עלינו לשפץ אותו ונאלצנו להמשיך לחיות ככה. כמו שאומרים אצלנו "קיבלנו את העוול, והעוול לא מקבל אותנו": כל המשפחה המורחבת, הבנים שלי והגיסים, קיבלו צו שמורה לנו להתפנות עד ל-23.1.19 מההוצאה לפועל. אחר-כך הם נתנו לנו דחייה של שבועיים והודיעו שאם לא נתפנה מרצון יפנו אותנו בכוח. מאז שקיבלנו את צו הפינוי אני במערבולת של חרדה, פחד ודאגה. אני בוכה יום ולילה. לא ישנה.

את הבית הזה אני לא מוכנה להחליף אפילו בארמון. הייתי בת 15 כשהתחתנתי ועברתי לגור כאן. יש לי כאן זכרונות עם הילדים שלי, עם בעלי ועם משפחת א-סבאר' המורחבת. את המשפחה שלי, שחיה בסוריה, לא ראיתי מאז 2011, כשפרצה שם המלחמה. חלק מקרובי המשפחה שלי טבעו בים ומתו כשניסו לברוח משם, וחלק הצליחו להגיע לגרמניה. משפחה אחת היגרה מסוריה לירדן. אין לי בעולם אף אחד ושום מקום חוץ מהמשפחה שלי בירושלים והבית הצנוע הזה. אני, ילדי ובעלי לא יודעים מה לעשות. אין לנו מקום אחר לגור בו, ואין לנו יכולת כלכלית לשכור דירה. גם הדירה הכי זולה בירושלים עולה 1,000 דולר לחודש. אין לי מושג איך נסתדר.

Thumbnail
ביתה משפחת א-סבאר' בשכונת א-שיח' ג'ראח. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 15.1.19