דילוג לתוכן העיקרי
מאי אבו רווידה בביתה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 10.12.19
תפריט
מהשטח
נושאים

לא רואים בעיניים: לפחות 21 משתתפים בהפגנות בעזה איבדו אחת מעיניהם מירי כוחות הביטחון, נער בן 16 התעוור לחלוטין

לפחות 21* מפגינים איבדו את הראייה בעין אחת במהלך השנתיים האחרונות, כשהפגינו ליד גדר המערכת של עזה. נער בן 16 איבד את הראייה בשתי עיניו. הטרגדיה האישית של כל אחד ואחד מהם מצטרפת לסיכום המבהיל של קורבנות ההפגנות: מעל 200 הרוגים, כ-8,000 פצועים מאש חיה, כ-2,400 פצועים מכדורי מתכת מצופים גומי וקרוב ל-3,000 פצועים מפגיעה של רימון גז.**

המצור המוטל על הרצועה מזה כמעט 13 שנים פגע קשות ברמת השירותים הרפואיים הניתנים לתושבים. מערכת הבריאות הקורסת סובלת ממחסור בתרופות, ברופאים, בציוד ובהכשרה מקצועית. כתוצאה מכך, טיפולים רבים אינם זמינים ברצועה. ישראל מנצלת את שליטתה במעברים ולמעט מקרים חריגים ביותר, המוגדרים על ידה כ"מצילי חיים" היא מסרבת כמעט באופן גורף לתת לתושבי הרצועה לצאת ממנה לצורך קבלת טיפול רפואי מחוץ לגבולותיה – כולל בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. בשל כך נאלצים הפצועים להסתפק בטיפול המוגבל לו הם זוכים ברצועה או לנסות להגיע לטיפול במדינות אחרות, בהנחה שיורשו לצאת דרך מעבר רפיח ויוכלו לעמוד בעלויות הטיפול הגבוהות. כל זאת, למרות שבמרחק קצר, של כמה עשרות ק"מ בלבד, ישנם בתי חולים שבהם ניתן לקבל את הטיפול הקריטי לו הם זקוקים.

כפי שבצלם כתב בעבר, השימוש באמצעים לפיזור הפגנות ככלי נשק קטלני – העלול להרוג או לגרום לפציעות קשות – הוא אחד ההיבטים של מדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת מזה קרוב לשנתיים בהפגנות בסמוך לגדר. מדיניות זו אינה חוקית ואינה מוסרית, ומבטאת זלזול בחייהם ושלומם של פלסטינים. כל עוד תמשיך ישראל ליישמה – למרות התוצאות המחרידות שהיא גובה – יימשכו הקטל והפגיעות הקשות במפגינים. מסע הייסורים המתמשך שנאלצים הפצועים והמשתקמים לעבור ברצועה למרות זמינותם של טיפולים טובים יותר מחוץ לשטחה הוא נדבך מזעזע נוסף של המדיניות הישראלית הברוטלית ביחס לתושבי הרצועה.

* לפי נתוני סוכנות הבריאות העולמית (WHO). הנתונים המוצגים לעיל תוקנו ב-27.2.20.
** לפי מסד הנתונים בעניין הגנה על האזרחים בניהול משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים.

 

תחקירני בצלם ברצועה גבו עדויות ממפגינים שאיבדו את עיניהם כתוצאה מירי של אנשי כוחות הביטחון. להלן סיפוריהם של שלושה מהם:

 

מאי אבו רווידה בהפגנה לפני פציעתה. צילום: מחמוד אבו מוסלם, 6.12.19
מאי אבו רווידה בהפגנה לפני פציעתה. צילום: מחמוד אבו מוסלם, 6.12.19

מאי אבו רווידה, בת 20, 6.12.19

ביום שישי, 6.12.19, בסביבות השעה 14:30, הגיעה מאי אבו רווידה, תושבת מחנה הפליטים אל-מר'אזי בת 20, יחד עם שתי אחיותיה ל"הפגנת השיבה" שנערכה בסמוך לגדר המערכת מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג' במרכז רצועת עזה. לאחר שהתפללה באוהלים הלכה עם כמה מחברותיה עד למרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר, כשהן מניפות את דגל פלסטין. בסביבות השעה 15:30 התקדמה אבו רווידה עוד לעבר הגדר, ואז ירה בה אחד מאנשי כוחות הביטחון כדור "גומי", שפגע בעינה.

בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-10.12.19 סיפרה:

אני משתתפת ב"הפגנות השיבה" ממזרח למחנה הפליטים אל-בוריג' מאז שהן התחילו. ביום שישי, 6.12.19, בסביבות השעה 15:30, אחרי שהתרחקתי מהחברות שלי ונעמדתי במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר, אחד החיילים ירה עלי כדור "גומי" שפגע בעין השמאלית שלי. נפלתי ארצה ושמתי את היד על העין, שהייתה מלאה דם. יצא לי דם מהפה. הייתי בטוחה שאיבדתי את העין. צעקתי, וחברות שלי באו מיד ב עם איזה בחור. הם הרימו אותי ולקחו אותי למקום שבו נמצאים הפרמדיקים. הפרמדיקים פינו אותי לאמבולנס שלקח אותי למרפאת השטח ושם הרופאים ניקו את הפצע שלחו אותי מיד לבית החולים שוהדאא א-אקצה.

חברתה, שיימאא אבו יוסף, בת 26, תושבת מחנה הפליטים א-נוסייראת, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-15.12.19:

שיימא אבו יוסף. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 15.12.19

התקדמתי לכיוון הגדר עם מאי ועוד כמה בחורות. הנפנו את דגל פלסטין, ואז הצבא ירה לעברנו רימוני גז מדמיע וברחנו אחורה. אחר כך חזרנו עד למרחק של מאה מטרים מהגדר בערך. אחרי כמה דקות מאי התקדמה כמה עשרות מטרים לכיוון הגדר, בדיוק התחלתי להסתובב לכיוון אחר ואז אחד החיילים ירה על מאי כדור "גומי" והיא נפלה. רצתי אליה עם עוד כמה חברות. הפנים שלה היו מלאות דם. אמרתי "מאי נפלה שהידה!" והחברות שלנו התחילו לצעוק בקולי קולות. אחד הבחורים הגיע, הרים את מאי ואמר שהיא לא מתה. הסתכלתי עליה וראיתי שהיא נפגעה בעין ימין. העברנו אותה לפרמדיקים שהיו בערך במרחק של עשרים מטרים מאיתנו. הם נתנו למאי עזרה ראשונה והעבירו אותה לאמבולנס שפינה אותה למרפאת השטח. משם העבירו את מאי לבית החולים שוהדאא אל-אקצה.

מה מאי עשתה? היא הניפה את דגל פלסטין ולא סיכנה את החיילים. למה הצבא הישראלי פוגע בנו כבסך הכול באנו להפגין בשקט?

אבו רווידה הועברה בין כמה בתי חולים ולבסוף נותחה בבית החולים א-נסר שם נוקה חלל העין שלה. יומיים לאחר-מכן היא הועברה לבית חולים א-שיפאא שם טופל שבר בגוגלתה.

בעדותה, סיפרה עוד:

כשיצאתי מהניתוח העין שלי הייתה חבושה. שאלתי את אבא "מה קרה עם העין שלי?" והוא אמר לי "את בסדר", כי הוא לא רצה שאכנס להלם. כשהרופא בדק אותי שאלתי אותו והוא אמר לי שאיבדתי את העין. אני מאוד עצובה. איבדתי את העין שלי סתם, בלי שום סיבה. לא סיכנתי בשום אופן את הצבא הישראלי. לפעמים אני מרגישה שהפנים שלי התעוותו. אני מסתכלת במראה ולא אוהבת אותן. הצבא הרס לי את החיים ואת העתיד שלי. כאישה, החיים שלי נהרסו. הדבר הכי חשוב בשבילי כרגע הוא לצאת מהרצועה כדי לקבל טיפול והשתלה של עין מלאכותית. כדי שאוכל לחזור לעצמי, שלא יהיה חור כזה בפנים שלי.

מוחמד אבו ריידה, בן 10, 27.12.19

ביום שישי, 27.12.19, הגיע מוחמד אבו ריידה בן העשר, תושב העיירה ח'וזאעה, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר צפונית לח'וזאעה, כדי לאסוף חפצי מתכת למכירה. הוא וחבריו נוהגים לאסוף רימוני גז שיורים כוחות הביטחון לעבר המפגינים ואף לחתוך חתיכות מהתלתלית שמניח הצבא ליד הגדר, כל זאת כדי להשתכר שקלים בודדים. בסביבות השעה 16:00, כשהיה ליד הגדר נפצע אבו ריידה בעין ימין, ובבית החולים נקבע כי נפגע מרימון גז.

מוחמד אבו ריידה ואמו ג'יהאן. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 6.1.20

בעדות שמסר ב-6.1.20 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר:

כשנפגעתי בעין התעלפתי ונפלתי על האדמה. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בבית החולים האירופי. ראיתי רק בעין שמאל, ועין ימין הייתה מכוסה בתחבושת. היו לי כאבי ראש חזקים. בארבעת הימים הראשונים בבית החולים הייתי בהלם ולא הייתי מסוגל לדבר עם אף אחד. אחרי כמה ימים הנפיחות סביב העין התחילה לרדת אבל לא יכולתי לראות בה כלום. בכל יום החליפו לי תחבושות.

השתחררתי מבית החולים אחרי עשרה ימים. עכשיו אני בבית וכל הזמן רק ישן. אני מקבל תרופות וטיפות עיניים מכל מיני סוגים – כל שעה או כל כמה שעות.

אמו, ג'יהאן אבו ריידה, בת 41, נשואה ואם לארבעה, סיפרה בעדות שמסרה ב-6.1.20 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על חייו של בנה מאז פציעתו:

ביום ששי, 27.12.19, אני והילדים שלי אכלנו ארוחת צהרים ביחד. בקשתי ממוחמד שלא ילך לגדר, למרות שהוא לא הולך לשם כדי להפגין אלא כדי לאסוף חתיכות ברזל ותרמילים ריקים של רימוני גז. המצב הכלכלי שלנו קשה, והוא מוכר את כל חתיכות המתכת בשלושה שקלים וככה משיג לעצמו טיפה דמי כיס. הוא הלך בכל זאת, ואני חיכיתי לו בבית שיחזור ויאכל מהקינוח שהכנתי לו. בסביבות השעה 16:00 הבת שלי חנאן, בת 13, אמרה לי שמוחמד נפצע.

הרופאים בבית החולים האירופי אמרו לי שמצב העין של מוחמד קשה ושהוא עלול לאבד את הראיה. כשראיתי אותו התעלפתי, היה לו דם על הפנים ופחדתי שהוא עומד למות. מוחמד דימם וסבל מכאבים והרופאים לא יכלו לעשות בשבילו כלום חוץ מלתת לו אנטיביוטיקה ומשככי כאבים. הם אמרו שכדי להציל את העין של מוחמד הוא צריך לקבל טיפול מחוץ לרצועה. כשחברים שלו באו לבקר הוא רק בכה ולא דיבר איתם. בן דוד שלו, איבראהים, שגם הוא בן עשר, הגיע לבקר אותו כל יום. הוא כל הזמן שאל אותי "למה מוחמד לא רוצה לדבר איתי? למה הוא שותק כל הזמן, אני מתגעגע לקול שלו". כאב לי הלב על שניהם וגם אני בכיתי הרבה.

בבית, אחרי השחרור מבית החולים, מוחמד נעשה מאוד שקט. לפני הפגיעה הוא היה מאוד פעיל, הוא היה הרוח החיה של הבית. הוא היה יוצא כל יום כדי למכור ירקות וחתיכות ברזל ואלומיניום כדי להביא קצת כסף הביתה. אחרי שהוא יצא מבית החולים הוא אמר לי כל הזמן "אני רוצה לצאת מהבית ולשחק עם החברים שלי, רוצה לשחק כדורגל ולרכוב על אופניים. אני מרגיש חנוק, נמאס לי ומשעמם לי".

מוחמד עדיין סובל מכאבים חזקים במקום הפציעה, מכאבי ראש ומסחרחורות, ולא רואה בכלל בעין ימין. הוא מקבל טיפות עיניים ואנטיביוטיקה. אני מאוד מקווה מאוד שהוא יקבל הפניה לניתוח בבית חולים במזרח ירושלים או בגדה.

מוחמד הוא הבן הקטן והכי מפונק שלי. אני כל הזמן לידו, מסתכלת עליו והלב שלי נצבט מכאב. הוא בסך הכל ילד בן עשר שלא סיכן את הצבא הישראלי. אני מתפללת לאלוהים שייתן לו בריאות, ושאראה אותו שוב משחק ורץ בשכונה, ושהחיוך יחזור לפנים שלו.

מוחמד אבו ריידה לא קיבל הפניה לטיפול בבית חולים בגדה ובאמצע חודש ינואר 2020 נסע עם הוריו לטיפול במצרים.

 

סאאיד מהאני. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 2.1.20

סאאיד מהאני, בן 28, 27.12.19

ביום שישי, 27.12.19, בסביבות השעה 15:00, הגיע סאאיד מהאני, רווק בן 28, תושב העיר עזה, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג' שבמרכז הרצועה. מהאני התקרב לגדר ויידה אבנים לעבר החיילים שמעברה השני, ובסביבות השעה 16:30 ירה עליו חייל כדור "גומי" שפגע בעינו.

מחמוד אבו מוסלם, כתב וצלם עיתונות שנכח בהפגנה כחלק מעבודתו, סיפר בעדות שמסר ב-8.1.20 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה:

מחמוד אבו מוסלם. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 8.1.20

באותו יום היו רק כמה עשרות מפגינים, כי הוחלט לבטל את "הפגנות השיבה". הבחורים שהגיעו כנראה לא ידעו על זה. הם עמדו במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר. בסביבות השעה 16:30-16:00, חייל שירד מג'יפ התחיל לקלל אותם, ואחר כך ירה עליהם כדורי "גומי". השתטחתי על האדמה. שמעתי בערך שלוש יריות, וכשקמתי שמעתי את הבחורים אומרים שבחור אחד לא קם שהוא נפל שהיד. הם הרימו אותו ולקחו אותו לאמבולנס שחנה על כביש ג'קר. כשהם עברו לידי ראיתי שהוא מדמם מאוד מעין שמאל. הוא לא דיבר וכולנו שתקנו כי היינו המומים מהמראה של הדם שזרם וכיסה את כל הפנים שלו.

סאאיד מהאני תיאר בעדות שמסר ב-2.1.20 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד את מה שאירע:

בערך בשעה 16:30 הייתי קרוב לגדר. אחד החיילים ירה עלי כדור "גומי" ונפגעתי בעין. נפלתי על הקרקע. כמה מפגינים הגיעו, הגישו לי עזרה ולקחו אותי לאמבולנס, שפינה אותי לבית חולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח. משם העבירו אותי מיד לבית החולים לעיניים נסר בעיר עזה. הרופאים אמרו לי שהמצב שלי חמור מאוד ושאין ברירה אלא לעקור את העין, למרות שאני והמשפחה שלי התנגדנו לזה.

אחרי הניתוח השתחררתי מבית חולים. מאז אני לא רוצה לצאת ולא לראות אף אחד. נפצעתי כבר בעבר בהפגנות אבל אובדן העין השפיע עלי מאוד. הייתי מעדיף שיכרתו לי יד ולא לאבד את העין. אני מתוסכל, מיואש ומרחם על עצמי. אף פעם לא חשבתי שאאבד את העין שלי. אני מרגיש שאין לי עתיד. אני נוסע עם אחי למצרים, ומקווה שאצליח לקבל שם טיפול ולהתקין עין תותבת.

נכון ל-2.2.20 לא אפשרו שומרי הגבול המצרים למהאני לצאת לטיפול במצרים דרך מעבר רפיח.