דילוג לתוכן העיקרי
מחמוד אל-חוואג'רי בחצר ביתו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 27.1.19
תפריט
נושאים

יורים ומפקירים: ישראל מונעת מפצועי ההפגנות בעזה גישה לטיפול רפואי

"הפגנות השיבה" ליד גדר המערכת שבין רצועת עזה לישראל, למען מימוש זכות השיבה ונגד המצור על הרצועה, נמשכות כבר כמעט שנה. לפי ארגון הבריאות העולמי, עד סוף ינואר 2019 נפצעו בהפגנות אלה 27,942 בני אדם, ש-14,768 מהם פונו לטיפול בבתי החולים ברצועה. יותר מ-6,300 מהפצועים נפגעו מירי אש חיה. לפי נתוני בצלם נהרגו בהפגנות אלה, עד סוף פברואר 2019, 200 מפגינים, בהם 39 קטינים ושתי נשים. רובם המכריע של ההרוגים והפצועים לא סיכנו איש מאנשי כוחות הביטחון, שעמדו מצידה השני של הגדר.

כל מערכת בריאות הייתה מתקשה מאוד לטפל בהיקף אדיר כזה של פצועים. בוודאי כך מערכת הבריאות ברצועת עזה, הנמצאת על סף קריסה: המצור הישראלי על הרצועה נמשך כבר למעלה מעשור, ובמסגרתו מגבילה ישראל הכנסת תרופות, מכשור רפואי מתקדם וחלקי חילוף למכשור שהתקלקל וכן יציאה של רופאים להכשרות ולהשתלמויות. ההגבלות על הכנסת התרופות דלדלו משמעותית את מלאי התרופות והציוד החיוניים. בנוסף, אספקת החשמל לרצועה חלקית, במידה רבה כתוצאה ממדיניותה של ישראל, והפסקות החשמל השגרתיות מסבות נזק לציוד הרפואי ובתי החולים נאלצים לעבוד במתכונת מצומצמת – כולל דחיית ניתוחים לא דחופים ושחרור מוקדם של חולים.

בשל מצבה המדורדר של מערכת הבריאות ברצועה, מובן כי אין באפשרותה לספק לפצועים את הטיפול הרפואי שהם נזקקים לו. בהתחשב בכך, נזקקים הפצועים לקבל שירותים רפואיים חיוניים אלה מחוץ לרצועה.

ואולם, זמן קצר לאחר שפרצו ההפגנות הודיעה ישראל כי לא תאפשר לפצועים – באופן גורף – לצאת מהרצועה לצורך קבלת טיפול רפואי בגדה המערבית (כולל במזרח ירושלים), בישראל או בירדן. באפריל 2018 עתרו הארגונים עדאלה ואל-מיזאן לבג"ץ בשם שני פצועים להם נשקפה סכנה של כריתת גפיים בשל היעדר טיפול ברצועת עזה. בתגובה לעתירה הודיעה המדינה לבית המשפט כי הבקשות נדחו "על רקע מדיניות שר הביטחון בנדון, שלפיה ככלל לא תתאפשר כניסתם לישראל של מי שנפצעו אגב נטילת חלק בהפרות הסדר האלימות שארגן חמאס, ומשלא נמצא כי הנסיבות הרפואיות הקונקרטיות מצדיקות לשקול חריגה מן הכלל, בהיעדר סכנת חיים ממשית למי מהעותרים". כמו כן, טענה המדינה כי היא "אף הזהירה את תושבי הרצועה לבל ישתתפו" בהפגנות, כאילו יש בכך כדי להצדיק את מניעת הגישה לטיפול רפואי הולם.

למרות מצבם הרפואי הקשה של השניים, והטיפול הדחוף שהתחייב כתוצאה מכך, בג"ץ סירב להורות על דיון דחוף. כך, נאלצו הרופאים ברצועה לכרות לכל אחד משני הפצועים את אחת מרגליו. רק לאחר למעלה משבוע לאחר הגשת העתירה, קבעו השופטים כי יש לאפשר לאחד מהם, יוסף אל-כורנוז, בן 19, לצאת מהרצועה לטיפול רפואי בבית חולים ברמאללה כדי להציל את רגלו השנייה. עם זאת, השופטים הדגישו שהכרעתם במקרה זה אינה משליכה על מקרים אחרים, וכי הם אינם נוקטים עמדה עקרונית בנוגע למדיניותה הכללית של המדינה בנושא מעבר מפגינים פצועים. בכך, אפשר בג"ץ למדינה להמשיך ביישומה של מדיניות מניעת הטיפול הרפואי מרובם הגדול של הפצועים.

לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מתחילת הפגנות השיבה ועד לסוף ינואר 2019 הגישו 493 מפצועי ההפגנות בקשה לצאת דרך מחסום ארז לטיפול בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) או בישראל. רק 85 מהבקשות (17%) אושרו ו-408 (83%) סורבו – בין במפורש ובין באמצעות הימנעות ממתן מענה. בהינתן מספרם הגבוה של הפצועים ומצבה של מערכת הבריאות ברצועת עזה, סביר כי מספר זה של בקשות רחוק מלשקף את הצרכים המלאים, והוא מעיד יותר על כך שהפצועים מודעים לכך שהסיכוי שבקשתם תאושר קלוש.

שיעור הבקשות של פצועי ההפגנות שאושרו נמוך משמעותית משיעור האישורים מתוך כלל הבקשות של תושבי הרצועה לצאת ממנה לצורך טיפול רפואי. כך, על-פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, במהלך 2018 הגישו 25,808 אנשים בקשה לטיפול רפואי בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) ובישראל. כמעט 40% מהבקשות סורבו – בין במפורש ובין באמצעות הימנעות ממתן מענה עד למועד התור שנקבע. 60% מהבקשות נגעו לטיפול בבתי חולים במזרח ירושלים, 23% לטיפול בבתי חולים בגדה המערבית ו-17% לטיפול בבתי חולים בתוך ישראל.

  בקשות שהוגשו סורבו לא נענו סה"כ הבקשות שסורבו או לא נענו
סך הכול 25,808 1,962 8,014 9,976
מזרח ירושלים 15,285 1,258 4,688 5,946
הגדה המערבית 4,773 523 1,812 2,335
ישראל 5,750 181 1,514 1,695

 

חלק מהאנשים שישראל סירבה לבקשתם או לא השיבה עליה כלל מנסים לצאת לטיפול רפואי בירדן או מצרים, דרך מעבר רפיח. אולם פתרון זה מתאים רק לחלק מהמטופלים שכן לא כולם יכולים לקבל במדינות אלה טיפול הולם וחלקם אף אינם יכולים לעמוד בנסיעה הארוכה, המתישה והמסוכנת דרך סיני. מאז מאי 2018 מעבר רפיח פועל באורח סדיר חמישה ימים בשבוע, אולם מצרים מגבילה את מספר העוברים בו. בחודשים מאי-דצמבר 2018 עברו בו בסך הכול 1,510 מטופלים, בממוצע 189 בחודש.

ישראל היא שיצרה מציאות זו, על כל מרכיביה: היא זו שהנהיגה מדיניות פתיחה באש המתירה ירי חי במפגינים שאינם מסכנים איש וגרמה בכך לאלפי הנפגעים – מדיניות שהיא מסרבת לשנות גם עתה, שנה לאחר שתוצאותיה האיומות כבר ברורות לכל מזה זמן. היא זו שהטילה מצור על הרצועה לפני כעשור, גרמה לקריסה של מערכת הבריאות ברצועה וכעת מסרבת לאפשר לפצועים לעבור מרחק של כמה עשרות קילומטרים בשטחה כדי לזכות בטיפול הרפואי שהם כה נזקקים לו. בהתחשב בכך, גם החובה לשנות מציאות זו – לאסור על ירי אש חיה במי שאינו מסכן איש, להסיר את המצור ולאפשר טיפול רפואי הולם לכל מי שנזקק לכך – מוטלת על ישראל.

להלן עדויות שגבו תחקירני בצלם מפצועים שבקשותיהם לצאת מהרצועה דרך מחסום ארז לצורך טיפול רפואי נתקלו בסירוב:

חסן אל-עיסווי, בן 41, נשוי ואב לארבעה, תושב ח'אן-יונס

אל-עיסווי, מתנדב בצוותים הרפואיים של הסהר האדום בהפגנות, נפגע מקליע חי ברגלו בהפגנה שהתקיימה ב-19.10.18 מזרחית לח'אן-יונס. הקליע ריסק את העצם ברגלו והוא עבר מספר ניתוחים בבתי חולים בתוך הרצועה. ואולם, הוא נזקק לניתוחים נוספים שלא ניתן לבצע בתוך הרצועה והרופאים הפנו אותו לצורך כך לבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. אל-עיסווי קבע תור באל-מקאסד אך ישראל דחתה שלוש פעמים את בקשותיו להיתר יציאה והרופאים חוששים שייאלצו לכרות כעת את רגלו, בהעדר טיפול. אל-עיסאווי היה מנהל פרויקטים בעמותות פרטיות, אך כיום הוא מובטל שכן הוא אינו מסוגל להתנייד.

Thumbnail
חסן אל-עיסאווי בביתו. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 20.2.19

בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-20.2.19 סיפר אל-עיסווי:

מאז שהתחילו ההפגנות מזרחית לח'אן-יונס, התנדבתי במתן עזרה ראשונה בסהר האדום. ביום שישי, 19.10.18, הגעתי כרגיל להפגנה ממזרח לח'אן יונס יחד עם מתנדבים אחרים. לבשתי מדים של מתנדב במתן עזרה ראשונה, וענדתי כרטיס מזהה של משרד הבריאות.

במהלך ההפגנה, כשהייתי רחוק מהגבול, נפגעתי ברגל ימין מאש חיה. פינו אותי לבית החולים האירופאי ואושפזתי שם לשלושה ימים. העצם ברגל התרסקה, והעצב הראשי והגיד הראשי נקרעו. התקינו לי פלטינה בתוך הרגל. אחר-כך העבירו אותי לבית החולים נאסר ושם אושפזתי למשך 25 יום. משם העבירו אותי לבתי חולים אחרים, דאר א-סלאם ובית החולים הממשלתי בח'אן יונס, שבהם עברתי שלושה ניתוחים.

במהלך האשפוז, הרופאים נתנו לי הפניה להמשך טיפול בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. אני צריך לעבור עוד ניתוח מסובך, שלא יכולים לבצע בבתי החולים בתוך הרצועה. מילאתי את הטופס של משרד הבריאות הפלסטיני, וקבעו לי תור בבית החולים אל-מקאסד ל-12.11.18. יום לפני התור קיבלתי הודעת טקסט בטלפון שהבקשה שלי עדיין בבדיקה. איבדתי את התור, וקבעתי תור חדש ל-10.12.18, ואז קיבלתי סירוב. בפעם השלישית קבעו לי תור ל-7.1.19, ושוב קיבלתי סירוב. קבעו לי עוד תור, ל-5.3.19, והגשתי בקשה רביעית, ועכשיו אני שוב מחכה לתשובה. במקביל, הגשתי בקשה לטיפול במצרים, למקרה שלא אצליח לקבל טיפול במזרח ירושלים, כי המצב של הרגל שלי גרוע. אני סובל מסיבוכים של דלקות בעצם. זה מצב מסוכן ואם לא אקבל את הטיפול המתאים עלולים לכרות לי אותה. בינתיים אני מקבל טיפולי פיזיותרפיה במרפאה של "רופאים ללא גבולות", פעם ביומיים. העמותה גם דואגת לי להסעה לטיפול, כי למרות שיש לי אוטו אני לא יכול לנהוג. אני נעזר בקביים ולא יוצא מהבית חוץ מאשר לטיפולים רפואיים.

מאז הפציעה החיים שלי בהקפאה. לפני כן התאמנתי בהרמת משקולות במועדון ספורט. אנחנו גרים בדירה בקומה רביעית, בלי מעלית, לכן נאלצתי לעזוב בינתיים את הבית ואת אשתי והילדים ולעבור לגור אצל אמא שלי, שגרה בקומה הראשונה. זה מקל עלי את היציאה לבית החולים ולטיפולים. לפעמים אני נשאר יום אחד בשבוע בבית שלי, עם אשתי והילדים. אני כל הזמן בלחץ וכל המצב הזה משפיע לרעה על היחסים שלי עם אשתי והילדים. מאז הפציעה אני גם מובטל. לפני כן עבדתי בניהול פרויקטים בעמותות פרטיות, אבל נגמרה לי הקריירה. את רוב הזמן אני מבלה בגלישה ברשתות החברתיות ובטיפולים.

אני סובל מכאבים חזקים ברגל, אבל אני מסרב לקחת משככי כאבים חזקים כי יש להם תופעות לוואי שפוגעות בכבד ובכליות, והם ממכרים. אני מנסה לסבול את הכאבים. אני נורא רוצה לצאת לטיפול שאני מחכה לו, ומאוד מתוסכל מתשובות סירוב. אני נמצא במבוי סתום, אין לי טיפול ברצועת עזה ואני חייב טיפול נוסף.

* עדכון: גם בקשתו הרביעית של אל-עיסאווי לצאת מהרצועה לטיפול דרך מעבר ארז נתקלה בסירוב.

מוחמד סאלח, בן 12, תושב מחנה הפליטים ג'באליא

מוחמד סאלח נפצע מירי חי ברגל ימין ב-5.10.18, במהלך ההפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. הוא הועבר לבית החולים האינדונזי, שם עבר שני ניתוחים ואושפז עד ל-18.10.18. במהלך אשפוזו ולאחר שחרורו הגישו הוריו שלוש בקשות להיתר יציאה דרך מחסום ארז לצורך ניתוח ברגלו בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. שתיים מהבקשות סורבו, ובבקשה השלישית הם נדרשו להחליף את המלווה, אמו של מוחמד. כעת מחכה המשפחה שבית החולים אל-מקאסד יקבע להם תור חדש כדי שיוכלו להגיש בקשה חדשה. כיום סאלח יכול ללכת רק בעזרת קביים.

Thumbnail
מוחמד סאלח בביתו. צילום אולפת אל-כורד, בצלם, 21.2.19

בעדותו שמסר ב-21.2.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר מוחמד על פציעתו ועל חייו מאז:

ביום שישי, 5.10.18 השתתפתי בהפגנה, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. במהלך ההפגנה התקרבתי מאוד לגדר ואז נפגעתי ברגל ימין מאש חיה. בהתחלה לא הרגשתי את הפגיעה, אבל כשהסתכלתי על הרגל שלי ראיתי שהיא מדממת מאוד ונפלתי. פרמדיקים פינו אותי לאמבולנס שלקח אותי לבית החולים האינדונזי. באמבולנס הרגל שלי המשיכה לדמם, והרגשתי כאילו עובר בה זרם חשמל. הכניסו אותי מיד לחדר ניתוח ואושפזתי במחלקת טיפול נמרץ לכמה ימים, ואחר-כך נשארתי מאושפז עד ל-18.10.18. עברתי שני ניתוחים. אחרי ששוחררתי הביתה חזרתי לבית החולים כל כמה ימים כי כל פעם עלה לי החום. אחרי חודש בערך התחלתי טיפולי פיזיותרפיה במרפאה של "רופאים ללא גבולות".

לפני הפציעה אהבתי לשחק כדורגל ולרכוב על אופניים, דברים שאני כבר לא יכול לעשות. כשאני רואה את החברים שלי משחקים כדורגל אני מרגיש צביטה בלב ומרחם על עצמי. בא לי לבכות אבל אני מתאפק ובולע את הדמעות. אני מבלה את רוב הזמן בבית, על המיטה. אני יכול ללכת רק עם קביים.

בסמסטר הראשון של כיתה ז' נעדרתי מהלימודים, המנהל אישר לי להגיע לבית הספר רק פעמיים בשבוע כי קשה לי להגיע כל יום. אח שלי, ג'יהאד, בן 30, לוקח אותי על הכתפיים שלו קילומטר או יותר עד לבית הספר כי אין לנו אוטו או כסף למונית. המנהל אמר לי שיעביר את הכיתה שלנו מהקומה השלישית לקומה השנייה כדי שיהיה לי יותר קל להגיע אליה. החברים שלי עוזרים לי בשיעורים וגם סוחבים לי את התיק. הציונים שלי היו מצוינים, אבל עכשיו ירדתי לרמה בינונית, כי נעדר הרבה מהלימודים.

מאז הפציעה אני עצוב, בוכה הרבה ולפעמים צועק. הפכתי להיות מאוד עצבני ואיבדתי את התיאבון. לפעמים אני יוצא עם אמא לביקורים אצל קרובי משפחה, אבל אני לא נהנה מזה. אני רוצה לשחק כמו כל הילדים האחרים, לרוץ ולשחק כדורגל. אני מאוד מקווה שאזכה לעבור את הניתוחים שיאפשרו לי ללכת שוב על הרגליים בלי כאבים.

אמו של מוחמד, נוהא סאלח, בת 45, ואם לשבעה, סיפרה לתחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד ב-21.2.19 על ההתמודדות שלה ושל בנה עם הפציעה:

אחרי שמוחמד נפצע ועבר שני ניתוחים, הרופאים אמרו לנו שהוא צריך לעבור עוד ניתוח ברגל, ושאי אפשר לבצע אותו בבתי החולים ברצועה, כי זה ניתוח קשה ורגיש מאוד. הם אמרו שסיכויי ההצלחה של ניתוחים כאלה קטנים מאוד.

קיבלנו ממשרד הבריאות הפלסטיני הפנייה לבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים, ושם קבעו למוחמד תור ל-12.11.18. יום לפני התור קיבלתי הודעת טקסט בפאלפון שלי, שהבקשה של מוחמד נדחתה. קבענו תור חדש, ל-18.12.19, וגם הבקשה הזאת נדחתה. התור השלישי נקבע ל-18.2.19, אבל אז קיבלנו, יום לפני התור, הודעה שהבקשה שלי להיכנס איתו, בתור מלווה, עדיין בבדיקה, ולכן מוחמד צריך להגיש בקשה חדשה. עכשיו אנחנו מחכים שבית החולים יקבע לנו מועד חדש כדי שנוכל להגיש עוד בקשה להיתר.

מאז הפציעה מוחמד חי בסבל. אני והוא כל הזמן בלחץ נפשי. הוא צורח מכאבים כל הלילה ולא מצליח להירדם, וגם אני יושבת כל הלילה לידו ולא ישנה.

לתקופה מסוימת הוא ממש איבד את התחושה ברגל שלו, עד כדי כך שהוא קיבל כווייה חמורה מהתנור כי הוא בכלל לא הרגיש שהוא נצמד אליו ורק אחיו, איאד, שם לב וצעק שהרגל שלו נשרפת. לקחנו אותו לבית החולים א-שיפאא והוא הלך לשם כל יום במשך 40 ימים כדי להחליף תחבושות, בנוסף לכל הסבל מהפציעה.

מחמוד אל-חוואג'רי, בן 19, רווק, תושב מחנה הפליטים א-נוסייראת

Thumbnail
מחמוד אל-חוואג'רי בביתו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 27.1.19

אל-חוואג'רי נפצע מירי חי בשתי רגליו ב-31.3.18, היום הראשון של "הפגנות השיבה", בהפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג'. הוא טופל במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח ומשם הועבר לאחר שלושה ימים לבית החולים א-שיפאא בעזה, שם הושתלה פלטינה ברגלו בניתוח. מאז, הגיש אל-חוואג'רי שש בקשות ליציאה מרצועת עזה דרך מחסום ארז לצורך ניתוח בבית החולים אל-מקאסד שבמזרח ירושלים. כל בקשותיו סורבו. מצבה של רגלו החמיר ובמהלך חודש אפריל נאלצו הרופאים לכרות אותה. הוא הגיש בקשה נוספת ליציאה לבית חולים אל-מקאסד לצורך התקנת רגל תותבת, אך גם היא נדחתה.

בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-27.1.19 סיפר אל-חוואג'רי על הפציעה ועל חייו כיום:

ביום הראשון של צעדות השיבה השתתפתי בפעילויות שהיו מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג' אחרי תפילת הצהריים, וכשהגעתי ראיתי אלפי אנשים באזור הגבול.

בערך בשעה 17:00, כשהייתי במרחק של חמישים מטר בערך מהגדר. רציתי בדיוק להתרחק משם ואז צלף ירה עלי. הכדור חדר לשוק של רגל ימין שלי, ומשם לשוק של רגל שמאל. נפלתי ארצה ואיבדתי את ההכרה מרוב כאבים. ההתעוררתי במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים שוהדאא אל-אקצה, בדיר אל-בלח. אחרי שלושה ימים העבירו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה. בבית החולים א-שיפאא הרופאים רצו לכרות את הרגל הימנית שלי אבל סירבתי והם ניתחו אותי והתקינו לי פלטינה ברגל. נשארתי בטיפול נמרץ שבעה ימים ואחר-כך העבירו אותי למחלקה הכירורגית, שם נשארתי עוד חודש. במהלך החודש הזה הגשתי כמה בקשות לטיפול בבית החולים אל-מקאסד שבמזרח ירושלים להמשך הטיפול ברגל, כי אין טיפול מתאים בשבילי ברצועת עזה. ישראל דחתה את כל הבקשות שלי. סבלתי הרבה מכאבים שהלכו והתגברו. התחילו להופיע לי כתמים שחורים של נמק ברגל ימין.

כל יום שעבר קירב את כריתת הרגל הימנית שלי, כי הוורידים היו קרועים. אחרי שהבקשה האחרונה שלי נדחתה בחודש אפריל, הרופאים בבית החולים א-שיפאא החליטו לכרות את הרגל שלי. הם חששו מהתפשטות הנמק לאיברים אחרים בגוף שלי, שהיה יכול להרוג אותי.

Thumbnail
מחמוד אל-חוואג'רי בחצר ביתו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 27.1.19

כשהתעוררתי מהניתוח בלי הרגל שלי, נכנסתי להלם קשה. איך איבדתי את הרגל שלי ואיך אנהל את החיים שלי מעכשיו? מאז אני לא יכול לנהל חיים נורמליים. אני הולך עם קביים. אני לא יכול יותר לשחק כדורגל או לרכב על אופנוע. התחביב היחיד שלי היום הוא גידול בעלי חיים: כלבים, ציפורים ודבורים. רוב היום אני מעסיק את עצמי בחצר עם החיות.

אני מעדיף להסתגר בבית ומנסה לשכוח את הפציעה שלי, אבל אני לא ממש מצליח. אני מאוד מקווה שאצליח להגיע לבית החולים בירושלים כדי שיתקינו לי רגל תותבת, שבעזרתה אוכל ללכת, אפילו חלקית. התור האחרון שקבעו לי באל-מקאסד להתקנת התותבת היה ל-7.6.18 אבל הבקשה שלי להיתר נדחתה. בינתיים אני מדדה על קביים עם רגל אחת. זה גורם לי להרבה כאבים ברגל השמאלית, שנושאת בעומס של כל המשקל של הגוף. כשקר הכאבים חזקים במיוחד ואז מצב הרוח שלי נעשה ירוד מאוד ואני נעשה עצבני מאוד ואין לי סבלנות לדבר עם אף אחד במשפחה.

מוחמד מסעוד, בן 18, תושב מחנה הפליטים ג'באליא

מסעוד נפצע מירי חי בחזהו ב-13.4.18 במהלך הפגנת השיבה שהתקיימה מזרחית למחנה הפלטים ג'באליא. הוא הועבר לטיפול בבית החולים א-שיפאא, שם גילו הרופאים כי הכדור, שחדר דרך החזה עבר בריאות ויצא, גרם לשטף דם בחזה. הוא נותח ונזקק להמשך טיפול במזרח ירושלים, אך שתי הבקשות הראשונות שהגיש לא נענו והשלישית סורבה.

Thumbnail
מוחמד מסעוד בביתו. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 21.2.19

בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.2.19 סיפר מסעוד:

כשנפצעתי, החובשים הסיעו אותי באמבולנס לבית החולים האנידונזי ליד מחנה הפליטים ג'באליא, ובדרך נתנו לי עזרה ראשונה. כשהגעתי לבית החולים איבדתי את ההכרה. בגלל חומרת הפציעה שלי, העבירו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה, שם אשפזו אותי למשך שבוע במחלקת טיפול נמרץ. כל הזמן הזה הייתי מחוסר הכרה. עברתי ניתוח שבו הרופאים שאבו את קרישי הדם שנשארו באזור החזה, אבל עדיין בריאות שלי נשארו רסיסים שהרופאים אמרו שהם לא יכולים להוציא בגלל שהמיקום מסוכן. מאז יש לי הרגשה כאילו משהו זז בתוך בית החזה שלי.

המצב הזה גרם להתפתחות סיבוכים, כמו חנק וכאבים חזקים בחזה. מאז אני לא יכול להתאמץ בכלל, קשה לי ללכת יותר מכמה מטרים וביד שמאל אני לא יכול להרים כלום. כשאני מרגיש שאני נחנק אני משתמש במשאף. קשה לי במיוחד לעלות מדרגות ואנחנו גרים בקומה השנייה. במקלחת, אני נחנק מהמים שיורדים לי על הראש.

אני בכיתה י"ב, אבל מאז הפציעה כמעט שלא הלכתי לבית הספר. ניסיתי במשך חודש כמעט אבל הפסקתי כי בית הספר רחוק מהבית שלנו והיה לי קשה ללכת עד שם עם הכאבים החזקים. הרופאים אמרו לי שאני צריך ללמוד לחיות עם המצב הבריאותי שלי ולהסתגל אליו. ניסיתי במשך תקופה ארוכה, אבל זה בלתי נסבל. הגשתי בקשה לטיפול במזרח ירושלים וקבעו לי תור ל-10.11.18. רשמנו את אבא שלי בתור מלווה. יום לפני התור, אמא שלי קיבלה הודעת טקסט לפלאפון שהבקשה שלי עדיין בבדיקה. ביקשתי הפניה חדשה, ונקבע לי תור חדש ל-10.12.18, אבל שוב אמא שלי קיבלה את אותה ההודעה. ביקשתי הפניה שלישית ונקבע לי תור ל-21.1.19. הפעם אמא שלי קיבלה הודעה שהבקשה שלי ושל אבא שלי נדחתה.

אני חייב שיטפלו ברסיסים בחזה שלי כי אני סובל מכאבים וחנק כל הזמן. אני לוקח משככי כאבים במשך כל היום, אבל אפילו זה כבר לא עוזר. לפעמים אני בוכה וצורח מרוב כאבים. יש לי התקפים של דקירות חדות מאוד בחזה, ולפעמים הדופק שלי עולה.

הרופאים פה אומרים לי שאי אפשר לטפל במצב שלי ברצועה ושאני צריך להסתגל למצב וזהו, אבל אני אמשיך לנסות להגיע לטיפול בבית החולים במזרח ירושלים. אם לא אקבל את האישור לטיפול במזרח ירושלים, אולי אבקש הפניה לטיפול במצרים. אני חייב למצוא פתרון לסבל שלי. אני רק רוצה לעבור את הניתוח כדי לחזור לבית הספר ולחיים הרגילים, בלי כאבים. המצב הנפשי שלי קשה מאוד, אני עצבני מאוד, צורח ובוכה. איבדתי את התיאבון ורזיתי מאוד.