דילוג לתוכן העיקרי
ירי גז בהפגנה ממזרח לעיר עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 27.4.18
תפריט
נושאים

רצועת עזה: כוחות הביטחון הפכו אמצעי לפיזור הפגנות לכלי נשק קטלני

מאז תחילת "הפגנות השיבה" ביום האדמה, 30.3.18, ועד לסוף יוני 2019, נהרגו מירי אנשי כוחות הביטחון 216 פלסטינים, בהם 43 קטינים ואלפים נפצעו. רובם המכריע - מירי חי. אולם, כוחות הביטחון עושים שימוש קטלני גם באמצעים לפיזור הפגנות, ובהם רימוני גז, שלא נועדו כלל לפגוע בגופו של אדם.

לפחות שבעה מההרוגים מתו עקב פגיעה של רימון גז בראשם או בפניהם, בהם ארבעה קטינים. לפי מסד הנתונים בניהול OCHA בעניין הגנה על אזרחים, נכון ל-28.6.19, הגיעו לטיפול בבתי החולים ברצועה יותר מ-1,600 מפגינים שנפצעו מפגיעה של רימון גז בגופם, יותר משליש מהם בשלושת החודשים הראשונים של 2019.

רימוני גז מדמיע הם אמצעי לפיזור הפגנות וטווח הירי שלהם נע בין מאה מטרים לכמה מאות מטרים, במקרה של רימון גז לטווח מוגדל. רימונים אלה אינם אמורים לשמש כנשק קטלני והוראות הפתיחה באש – לפחות אלה המוצהרות, כמו גם כללי השימוש בהם, אוסרים לירות אותם בכינון ישיר לעבר בני אדם, בשל הסכנה הברורה לפגיעה חמורה בהם.

בחודשים האחרונים גבו תחקירני בצלם ברצועה עדויות ממפגינים שנפצעו מרימוני הגז ומעדי ראייה לפגיעות הללו. מן העדויות עולה כי אנשי כוחות הביטחון יורים, בניגוד להוראות וכדבר שבשגרה, רימוני גז בכינון ישיר לעבר המפגינים. כמו כן עולה מהעדויות כי ירי זה מבוצע מעמדות הגבוהות יותר מגדר המערכת (סוללות עפר או גגות של ג'יפים צבאיים) או דרך פתחים בגדר עצמה. בצלם תיעד כבר בעבר ירי רימוני גז בכינון ישיר בגדה המערבית, שגרם לפגיעות קשות, והרג לפחות שני בני אדם.

ירי רימוני הגז בכינון ישיר אינו עומד לבדו אלא הוא חלק ממדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת מזה למעלה משנה בסמוך לגדר שברצועת עזה. מדיניות זו, שעלתה עד היום בחייהם של למעלה ממאתיים מפגינים ובפציעתם של אלפים – היא בלתי חוקית, בלתי מוסרית, ודגל שחור מתנוסס מעליה. הירי הקטלני – בין אם באש חיה ובין אם באמצעים אחרים – לעבר מפגינים שברובם המכריע אינם חמושים ואינם מסכנים את חייהם של אנשי כוחות הביטחון הממוגנים שניצבים מעברה השני של הגדר, שנמשך באותו אופן מעל שנה למרות שתוצאותיו המחרידות ידועות כבר מזמן – הוא עוד ביטוי לזלזול ולאדישות של הרשויות הישראליות בחייהם ובגופם של הפלסטינים.

מוחמד פסייפס. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 19.6.19

פציעתו של מוחמד פסייפס, בן 23, בראשו, 31.5.19

ביום שישי, 31.5.19, בסביבות השעה 15:00, הגיע מוחמד פסייפס, בן 23, תושב עבסאן אל-כבירה, מובטל, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת, צפונית לעיירה ח'וזאעה. בסביבות השעה 15:30 התקדם פסייפס עם קבוצת צעירים, שחלקם הניפו דגלי פלסטין, עד למרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר.

חנאן אבו טיבה, תושבת בני סוהילא, בת 30, נשואה ואם לארבעה, התקדמה אף היא עם הקבוצה והניפה דגל פלסטין. בעדות שמסרה ב-19.6.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפרה:

מוחמד פסייפס היה איתנו. קראנו סיסמאות ואז החיילים ירו לעברנו רימוני גז מדמיע ממשגר שמותקן על אחד הג'יפים הצבאיים. רימוני הגז נפלו לידנו ואנחנו חזרנו לאחור. אחר כך שוב התקדמנו ועמדנו באותו מקום, והחיילים ירו לעברנו כדורי ספוג. מוחמד פסייפס נפגע בכתף, בחזה וברגל. פרמדיקים שהגיעו פינו אותו וטיפלו בו בשטח.

אחרי עשר דקות מוחמד חזר לעמוד לידנו, במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר. היו מסביבנו כמה בחורים ובחורות. בסביבות השעה 16:30, ראיתי חיילת נעמדת ליד הגדר. היא ירתה אלינו שלושה או ארבעה רימוני גז מדמיע דרך רווחים בגדר. אני עמדתי כמה מטרים לפני מוחמד. הסתכלתי לאחור וראיתי את מוחמד נופל אחרי שרימון פגע לו בראש. ניגשתי אליו. ירד לו הרבה דם מהראש והגולגולת שלו התרסקה. צעקתי לפרמדיקים וסימנתי להם עם הדגל שהחזקתי. הגיעו כמה פרמדיקים ובחורים. הם חבשו למוחמד את הראש ופינו אותו על אלונקה לאמבולנס.

בעדות שמסר ב-19.6.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר פסייפס:

התעוררתי אחרי שישה ימים ומצאתי את עצמי במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים האירופי. ראיתי את אבא שלי לידי. הוא שאל אם אני מזהה אותו ועניתי שכן. למחרת העבירו אותי מטיפול נמרץ למחלקה הנוירוכירורגית. הרופאים אמרו לי שייתכן שאשאר משותק בצד ימין של הגוף. כששמעתי את זה הייתי בהלם. פחדתי מאוד. אבל למחרת כבר הצלחתי להזיז את הגוף ואת הגפיים שלי. הייתי מאושר, למרות הכאבים מהפגיעה. אחרי עוד כמה ימים שוחררתי הביתה.

אני מקבל עדיין כדורים ונמצא במעקב בבית החולים. יש לי 13 תפרים בצד ימין של הראש. לפעמים אני מרגיש שהראש שלי עומד להתפוצץ מרוב כאב ואז אני מוכרח לקחת משככי כאבים. לפעמים גם יש לי סחרחורות ואז אני מתיישב מיד, אפילו על הרצפה. אני מפחד שהסימפטומים האלה ילוו אותי הרבה זמן.

מוחמד אבו ג'זר. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 10.3.19

פציעתו של הפרמדיק המתנדב מוחמד אבו ג'זר, בן 21, בלסת, 8.3.19

ביום שישי, 8.3.19, בסביבות השעה 15:30, הגיע הפרמדיק המתנדב מוחמד אבו ג'זר, בן 21, תושב ח'אן יונס, להפגנה שנערכה צפונית לעיירה ח'וזאעה. כשהיה בדרכו לפנות פצוע במרחק של כמה עשרות מטרים מגדר המערכת פגע רימון גז בלסתו של אבו ג'זר.

בעדות שמסר ב-10.3.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר:

כשהגעתי באותו יום היו מעט מפגינים. בדרך כלל מספר המפגינים עולה אחרי השעה 16:00. כמה עשרות מפגינים התקדמו למרחק של בערך 30 מטרים מהתלתלית. אני עמדתי עם קבוצת פרמדיקים מצוותים רפואיים שונים, כולנו במדים רשמיים של פרמדיקים, במרחק של בערך 25 מטרים מאחורי המפגינים. אנחנו שומרים בכוונה על מרחק כדי לא להיפגע מהירי והגז שיורים לעבר המפגינים.

בערך בשעה 16:00 אחד המפגינים שהיו ליד התלתלית נפגע מאש חיה באחת הרגליים. פרמדיקים שהיו באזור קראו לי לבוא בגלל שהייתה לי אלונקה. רצתי לשם אבל בינתיים פרמדיק אחר כבר הקדים אותי והעלה את הפצוע לאלונקה שלו. אני ועוד פרמדיקים עזרנו לו לפנות אותו. תוך כדי הליכה לכיוון האמבולנסים שעמדו על כביש ג'כר ראיתי מישהו שנפגע מרימון גז בראש, במרחק של בערך 20 מטרים ממני. עזבתי את הפצוע הראשון והלכתי אליו עם אלונקה יחד עם עוד שני פרמדיקים.

התקדמתי אליו כמה מטרים ואז חיילים ירו רימוני גז מדמיע לכיוון שלנו. הרגשתי רימון גז חובט בלסת שלי. עזבתי את האלונקה ושמתי יד על הלסת. הרגשתי כאב חזק בלסת וגם הראש כאב לי והייתה לי סחרחורת. שני הפרמדיקים שהיו מאחוריי תפסו אותי כדי שלא אפול על הקרקע. הם עזרו לי להתרחק משם בריצה, רחוק מהגז. הייתי חצי מעולף. אחרי שפינו אותי איבדתי את ההכרה. התעוררתי בבית החולים נאסר בח'אן יונס. הרופאים אמרו לי אין שברים בלסת. הם טיפלו בי ונתנו לי משככי כאבים.

בשעה 19:30 שיחררו אותי מבית החולים וחזרתי הביתה. הלסת עדיין כואבת לי, במיוחד כשאני אוכל, ויש לי כאבי ראש וסחרחורת.

מבירור שערך תחקירן בצלם עולה כי גם כיום, כחמישה חודשים אחרי פציעתו, אבו ג'זר סובל מכאבי ראש ונעזר במשככי כאבים.

עומר א-נג'אר, בן 26, נשוי ואב לשניים, פרמדיק מתנדב תושב בני סוהילא, היה עם אבו ג'זר כשנפגע. בעדות שמסר ב-4.4.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר:

עומר א-נג'אר. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 4.4.19

בסביבות השעה 16:00 כמה עשרות אנשים התקרבו עד למרחק של בערך 30 מטרים מהתלתלית כשהם קוראים סיסמאות. כמה מהם זרקו אבנים לעבר החיילים שעלו על סוללות עפר גבוהות מאחורי הגדר. היו מאחורי הגדר גם כמה ג'יפים צבאיים, ושניים מהם ירו רימוני גז מדמיע. חייל שיצא מהגג של אחד הג'יפים ירה רימוני גז על האנשים. אנחנו עמדנו במרחק של בערך 30 מטר מאחורי המפגינים, ממערב להם. אחד הבחורים שהיו קרובים לגדר התלתלית נפצע מאש חיה ברגל. אני, מוחמד ופרמדיקים אחרים הגשנו לו עזרה ראשונה והוא פונה על אלונקה.

בדרך מערבה ראינו פצוע שהיה בין האנשים שהתקרבו לגדר ונפצע מרימון גז שירה החייל שהיה על גג הג'יפ, ופגע בו ישירות בעין שמאל, אני חושב. הוא נפל ארצה. אני ומוחמד, שהייתה לו אלונקה, היינו קרובים אליו. התקדמנו אליו ואז גם מוחמד נפצע מרימון גז שירה החייל שעל גג הג'יפ. הוא נפל ואני תפסתי אותו. הוא שם יד על הלחי שלו. הרימון שפגע בו התחיל לפזר עשן רק אחרי שפגע בו ונפל על הקרקע. נתתי למוחמד עזרה ראשונה בזמן שהוא שכב על האדמה. כאב לו מאוד. אחר כך הגיעו עוד פרמדיקים ופינינו אותו על אלונקה לאמבולנס שחנה על כביש ג'כר. הוא היה עדיין בהכרה. אחר כך אני חזרתי לשטח, ונשארתי שם עד השעה 19:00 בערך. רוב הפציעות שראיתי באותו יום היו מפגיעות ישירות של רימוני גז מדמיע. היו גם אנשים שנפגעו משאיפת הגז.

בסאם סאפי. התמונה באדיבות המשפחה.

הריגתו של בסאם סאפי, בן 22, ופציעתו של הצלם מוניב אבו חטב, בן 23, בבטנו ב-22.2.19

ביום שישי, 22.2.19, נפגעו שני בני אדם מרימוני גז מדמיע שירו חיילים לעבר מפגינים בהפגנה שנערכה צפונית לעיירה ח'וזאעה. אחד מהם, בסאם סאפי, בן 22, תושב מחנה הפליטים ח'אן יונס, נפצע בסביבות השעה 17:00 מרימון גז שננעץ בפניו. בתיעוד וידיאו שפורסם ברשתות החברתיות נראה סאפי כשהוא שוכב על האדמה באזור הסמוך לכביש ג'כר, במרחק של כ-200-150 מטרים מהגדר, ועשן מיתמר מראשו. הוא פונה לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס, שם נותח לצורך הוצאת הרימון ואושפז כשהוא מחוסר הכרה עד שמת מפצעיו ב-11.3.19.

מוהנד א-נג'אר, סטודנט בן 19 למדעי המחשב, תושב ח'אן יונס, סיפר בעדות שמסר ב-1.3.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה מה אירע באותו יום:

בצד השני של הגדר היו 5-4 ג'יפים של הצבא, ששניים מתוכם ירו מטחים כבדים של רימוני גז מדמיע לעבר המפגינים. היו גם כמה חיילים שירו רימוני גז מדמיע עם מטולים. למדתי מהניסיון שלי בהפגנות שרימוני הגז המדמיע שהחיילים יורים מהמטולים מגיעים למרחק גדול מאוד, ולפעמים נוחתים ברחבת אוהלי השיבה. הטווח של רימוני הגז המדמיע שנורים מהג'יפים הוא מוגבל והם עפים לאט יותר אז מפגינים מצליחים להתחמק מהם. באותו יום החיילים ירו גם אש חיה ופצעו כמה אנשים. ראיתי גם הרבה נפגעים משאיפת גז מדמיע.

בין השעות 17:00-16:30 עמדתי באזור של כביש ג'כר ופיצחתי גרעינים. כמה מטרים מאחורי עמד בחור, שמאוחר יותר נודע לי ששמו בסאם סאפי, ולא עשה דבר. החיילים שעל הסוללות ירו כמה רימוני גז מדמיע, ואחד מהם פגע בראשו של סאפי. כשהסתכלתי אחורה ראיתי אותו שוכב על הגב על האדמה, והרבה גז יצא מהראש שלו.

רצתי אליו כדי לעזור לו אבל המחזה שראיתי, והגז שעלה מהראש שלו, זעזעו והרתיעו אותי ולא הייתי מסוגל להתקרב. הוצאתי את הטלפון שלי וצילמתי את מה שקורה בווידיאו. אחרי שענני הגז התפזרו, התקרבו לפצוע אזרחים ופרמדיקים, אני חושב שהם היו מסהר האדום. הם שמו אותו על אלונקה ופינו אותו לאמבולנס שחנה על כביש ג'כר.

מוניב אבו חטב, צלם עיתונות תושב ח'אן יונס, בן 23, הגיע לאזור ההפגנה בסביבות השעה 15:00. בעדות שמסר ב-27.2.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר:

מוניב אבו חטב. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 27.2.19

ביום שישי 22.2.19, בסביבות השעה 17:00, ראיתי חייל שירה רימון גז לכיוון המפגינים. אחר-כך ראיתי את המפגינים רצים לכיוון אחד הפצועים. רצתי גם אני כי הייתי רחוק מהם. כשהגעתי מצאתי צעיר שוכב על הקרקע במרחק של 200 מטרים בערך מהגדר והמון עשן יצא מהראש שלו. הצעירים ניסו לעצור את הגז ולהגיש לו עזרה ראשונה. בהמשך התברר לי שזה בסאם סאפי שהועבר לאמבולנס.

כמה דקות אחר כך התקדמתי לכיוון הגדר כדי לצלם תמונות של ההפגנה והמפגינים. כשהגעתי למרחק של בערך 100 מטרים מהתלתלית, היו מעל מאה מפגינים שהיו במרחק 50-100 מטרים ממנה. היו לי שתי מצלמות. אחד החיילים ירד מג'יפ צבאי, כיוון את מטול הגז אליי וירה רימון גז שפגע לי בבטן מצד ימין. נפלתי על הגב. המצלמה הייתה מאחורי הגב שלי ונפלתי עליה. כאב לי מאוד והתחלתי לצעוק מרוב כאב. הרגשתי משהו בוער בתוך הגוף שלי. הזעתי מאוד והרגשתי סחרחורת. ברגע שנפלתי וצעקתי הגיעו כמה פרמדיקים וצעירים כדי לתת לי עזרה ראשונה. הם חבשו אותי, העלו אותי על אלונקה ולקחו אותי לאמבולנס שהיה בכביש ג'כר. משם העבירו אותי באמבולנס לאוהל הרפואי ושם כמה רופאים בדקו אותי ופינו אותי לבית החולים האירופי בעזה.

הגעתי לבית החולים עם כוויות ונפיחות במקום הפגיעה. אחרי כמה ימים השתחררתי הביתה.

במסגרת העבודה שלי כצלם עיתונות ב"הפגנות השיבה" שמתי לב שבתקופה האחרונה חיילי הכיבוש מכוונים רוב הזמן את מטולי הגז שלהם אל המפגינים ויורים רימוני גז ישירות עליהם כדי לפגוע בהם ולא כדי לפזר אותם.

 

ג'בריל אל-כפארנה עם העד אחמד א-זעאנין. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 5.3.19

פציעתו של ג'יבריל אל-כפארנה, בן 14, בראשו, 22.2.19:

ביום שישי, 22.2.19, הגיע ג'יבריל אל-כפארנה, בן 14 ותלמיד כיתה ט' מבית חאנון, להפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. בסביבות השעה 16:00 פגע רימון גז בראשו של אל-כפארנה, והוא איבד את הכרתו. הוא פונה לבית החולים האינדונזי הסמוך למחנה הפליטים ומשם הועבר לבית חולים א-שיפאא שבעיר עזה.

אחמד א-זעאנין, חשמלאי בן 27 תושב בית חאנון בן 27, נשוי ואב לשניים, שנכח במקום סיפר בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-5.3.19, על פציעתו של אל-כפארנה:

עמדתי במרחק של 200 מטרים בערך מהגדר ולא התקדמתי בגלל שהיה ירי מסיבי של גז מדמיע וגם ירי חי מצד הצבא הישראלי לעבר המפגינים. ראיתי שם את ג'יבריל אל-כפארנה שאני מכיר מבית חאנון.

בין 16:00-15:30, ראיתי את בן דוד שלי נפצע משני כדורים ברגלו השמאלית ונופל ובאותו רגע ראיתי גם את ג'יבריל אל-כפארנה נפגע מרימון גז שפגע בראש שלו וניתז לאחור. הוא היה במרחק מטר או מטר וחצי ממני וגם הוא נפל. לא ידעתי למי לרוץ לעזור קודם. לג'יבריל או לבן הדוד שלי. כל המפגינים ברחו בגלל רימוני הגז. ניגשתי מהר לג'יבריל ששכב על הקרקע מחוסר הכרה והראש והפנים שלו היו מכוסים בדם. הרמתי אותו ולקחתי אותו לאמבולנס שהיה במרחק כמה מטרים ממנו.

חזרתי מיד כדי לתת עזרה ראשונה לבן דוד שלי ולקחתי גם אותו לאמבולנס. עליתי עם ג'יבריל לאמבולנס. הוא היה מחוסר הכרה וקיבל עזרה ראשונה מהפרמדיקים, שחבשו את הראש שלו וחיברו אותו לחמצן. הגענו לאוהלים הרפואיים אבל בגלל חומרת הפגיעה הם לא קיבלו אותו שם והעלו אותו לאמבולנס שהסיע אותו לבית החולים האינדונזי בצפון עזה. נסעתי איתו לשם אבל כשהגענו החליטו להעביר אותו לבית החולים א-שיפאא בגלל המצב הקשה שלו. ליוויתי אותו גם לשם. בא-שיפאא הוא התעורר אבל הוא לא היה צלול. עשו לו צילום סי טי והכניסו אותו לחדר ניתוח. אחרי שהמשפחה שלו הגיעה אני עזבתי.

בעדות שמסר ג'יבריל אל-כפארנה ב-3.3.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר:

ישבתי על האדמה, במרחק של 200 מטרים מהגדר בערך והסתכלתי מזרחה, על המפגינים. השעה הייתה בערך ארבע אחרי הצהריים. פתאום הרגשתי סחרחורת ומכה חזקה מאוד מחפץ כלשהו בראש שלי. איבדתי את ההכרה וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי במחלקה הכירורגית, בבית החולים א-שיפאא. מסביבי היו בני המשפחה שלי. אמרו לי שנפצעתי מרימון גז מדמיע שפגע לי בראש ושניתחו אותי במשך שלוש שעות. היה לי שבר בגולגולת. הרימון עשה חור בעומק של כמה סנטימטרים בראש שלי. הייתי במצב קשה. הייתי מאושפז בבית החולים א-שיפאא במשך שבוע ימים בערך. הייתי במצב קשה וסבלתי מהתכווצויות, כאבים עזים וסחרחורות, חוסר שליטה על הסוגרים וקשיי נשימה. הקאתי כמה פעמים ביום. לא הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים, ולא יכולתי לאכול כלום חוץ ממרק או יוגורט או מיץ. אבל הרופאים טיפלו בי והמצב שלי השתפר. ביום חמישי, 28.2.19 השתחררתי הביתה.

מאז המצב שלי ממשיך להשתפר. אני עדיין לא יכול ללכת, אבל אני אוכל יותר טוב והסחרחורות שלי פחות חמורות. אני לוקח משככי כאבים בגלל כאבי הראש שלי. בלילות אני לא נרדם מרוב כאב. אני ער רוב הלילה. כרגע, בגלל הפציעה, החיים שלי משותקים. אני לא יכול לצאת מהבית, לפגוש את החברים. לפני הפציעה רכבתי כל יום על אופניים לבקר את הדוד שלי ואת החברים שלי, או כדי להביא מצרכים לבית. עכשיו אני לא יכול בכלל לרכב וגם לא לשחק כדורגל עם החברים מהשכונה. לפעמים, כשאני שומע את הקולות של חברים שלי משחקים בחוץ נצבט לי הלב. אני מקווה שאלוהים יביא לי רפואה שלמה, ואוכל לחזור ולשחק עם החברים שלי .

אמירה אל-כפארנה, בת 61, סבתו של ג'יבריל שגידלה אותו לאחר גרושי הוריו, סיפרה בעדות שמסרה ב-3.4.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על היום שבו נפצע נכדה ועל תקופת האשפוז שלו בבית החולים:

אמירה אל-כפארנה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 3.4.19

כשהגעתי לבית החולים א-שיפאא ג'יבריל היה בחדר ניתוח. אבא שלו ודודים שלו כבר היו בבית החולים. הם הרגיעו אותי והחזיקו אותי שלא אתמוטט, כי אני חולת סוכרת וסובלת מיתר לחץ דם, ומבעיות בבלוטת התריס ובלב. הרופאים אמרו לי שמצבו של ג'יבריל קשה, אז כשהוא יצא מהניתוח נרגעתי קצת. בכיתי מאוד. חיבקתי אותו ונישקתי אותו וכאב לי הלב כל-כך. ג'יבריל היה מורדם עדיין ולא דיבר בכלל. נשארתי לידו עד חצות. לא רציתי לחזור הביתה ולעזוב אותו שם, אבל בסוף הילדים שלי לקחו אותי הביתה. יצאתי בוכה מבית החולים.

ג'יבריל היה מאושפז שבוע. הייתי איתו כל יום מ-6:00 בבוקר כדי לוודא שהכל בסדר איתו. כשהוא התעורר מההרדמה, אחרי בערך יומיים, הייתי לידו. התחבקנו ובכינו. הוא אמר לי "אל תבכי אמא, הנה אני לידך ואת רואה שאני בסדר". שבוע שלם בכיתי עליו. כשהסתכלתי על הבגדים שלו בבית בכיתי, וכשראיתי את האופניים שלו בכיתי. בכיתי כל הזמן והתפללתי לאלוהים שג'יבריל יחלים ויחזור אליי הביתה בריא ושלם.

כשג'יבריל השתחרר מבית החולים וחזר הביתה לא האמנתי שאני רואה אותו מול העיניים שלי, בבית, בריא ושלם. מרוב שמחה שרתי ומחאתי כפיים. אי אפשר היה להכיל את האושר שהרגשתי על כך שג'יבריל הבריא. אחר כך עוד יותר דאגתי לו ופינקתי אותו כל הזמן. בלילות ישנתי לידו. לא עזבתי אותו אפילו לרגע אחד כי פחדתי שיקרה לו משהו חס וחלילה. אני מודה לאלוהים שהחזיר לי את ג'יבריל ומילא את הבית שלי אושר ושמחה.

מבירור שערכה תחקירנית בצלם עולה כי כיום, חמישה חודשים לאחר פציעתו, כפארנה סובל עדיין מכאבים קשים רבים וכי מאז הפציעה הוא חסר שקט ונוטה להגיב בעצבנות.

סוהייב עימאד עם אמו חיאת. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 9.4.19

פציעתו של סוהייב עימאד, בן 12, ברגלו, 1.2.19

ביום שישי, 1.2.19, בסביבות השעה 13:30, הגיע סוהייב עימאד, בן 12 ותלמיד כיתה ז' ממחנה הפליטים ג'באליא להפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה. במהלך ההפגנה הוא יידה אבנים באמצעות קלע לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר.

בעדות שמסר ב-7.3.19 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח סיפר סוהייב עימאד כיצד נפגע:

בסביבות השעה אחת וחצי הלכתי לרחבת מסגד אל-ח'ולפאא שבמחנה הפליטים ועליתי שם להסעה להפגנה שהתקיימה באדמות אבו ספיא, מזרחית למחנה. היינו 40 מפגינים בערך. אחרי בערך חצי שעה התחילו להגיע עוד מפגינים. התקדמתי לגדר עם חלק מהמפגינים והתחלנו ליידות אבנים. אני השתמש ברוגטקה וכיוונתי לג'יפ צבאי ישראלי שעמד מאחורי הגדר. אחר-כך אני ועוד כמה מפגינים הלכנו לחלק הדרומי של אדמות אבו ספיא. נעמדנו מול השער בגדר והתחלנו ליידות אבנים לעבר ג'יפ ישראלי וסוללה שמאחוריה עמדו חיילים בצד השני של הגדר.

בסביבות השעה 16:30 כשכבר רצינו לחזור לאחור וללכת הביתה התקרב ג'יפ שיורה גז מדמיע וירד ממנו חייל שכיוון אלינו את הנשק וירה עלינו רימון גז. נשכבתי על האדמה במרחק של כמה מטרים מהגדר עם עוד שבעה מפגינים בערך. הרגשתי רימון גז פוגע לי ברגל ימין. הצעירים הרימו אותו מיד כשגז יוצא לי מהרגל, אבל אחרי רגע הם הניחו אותי בחזרה בגלל שהם שאפו גז מדמיע. הם התחילו לסחוב אותי מהכובע של הסווטשרט כדי להרחיק אותי מהגדר ולתת לי עזרה ראשונה. אחרי שהם הרחיקו אותי כמה מטרים הגיעו פרמדיקים שהעלו אותי לאלונקה. הרגשתי צריבה ברגל. הם לקחו אותי לאוהלים הרפואיים ושם נתנו לי עזרה ראשונה והעבירו אותי לבית החולים אל-עאודה במחנה הפליטים. בבית החולים ניתחו אותי כדי להוציא את הרימון שננעץ לי ברגל ימין. היה לי חור ברגל מעל הברך, שם פגע הרימון והיו לי כאבים חזקים. אני עדיין שוכב בבית, וסובל מפגיעת רימון הגז.

חיאת עימאד, אמו של סוהייב, עקרת בית בת 29 ואם לשלושה, סיפרה בעדות שמסרה ב-9.4.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל כורד:

כשהגעתי לבית החולים מצאתי את סוהייב שוכב במיטה וסובל מכאבים חזקים. הכניסו אותו לניתוח וכשהוא יצא הרופאים אמרו לנו שהמצב שלו קשה מאוד ושהם כרתו את השרירים הקדמיים ברגל שלו. הייתי בהלם כששמעתי שרימון הגז היה בתוך הירך שלו. אחרי יומיים העבירו אותו למחלקה של רופאים ללא גבולות בבית החולים בגלל המצב הקשה שלו. הוא נשאר שם בערך שבועיים שבמהלכם עשו לו כמה ניתוחים. אבא שלו נשאר איתו שם כל הזמן. אני הייתי מגיעה לבית החולים בשש בבוקר ועוזבת בחצות. הייתי תשושה ועצובה והתפללתי לשלומו. לא יכולתי להתפנות לאחים הקטנים שלו או לעבודות הבית. הייתי עסוקה רק בסוהייב. הבנים שלי שאלו אותי כל יום אם יראו אותי כשהם חוזרים הביתה מבית הספר ואני הייתי עונה להם שאהיה אצל סוהייב  בבית החולים. מאז הפציעה בני לא יכול ללכת בלי קביים או כיסא גלגלים והוא לא הולך לבית הספר. הוא מעביר את רוב הזמן במיטה. אפילו כשהוא יוצא קצת להתאוורר הוא אומר שכולם מסתכלים עליו בגלל הקביים וזה מפריע לו. הוא אהב לרכוב על אופניים אבל עכשיו הוא לא יכול ואני רואה כמה הוא עצוב ומדוכא כשהוא רואה את הילדים האחרים משחקים. עברה עליו גם תקופה של סיוטים וצעקות בלילות ולכן ישנתי לידו וחיבקתי אותו. אני רוצה שהוא יחזור לבית הספר ויסיים את הסמסטר כמו החברים שלו, שיוכל ללכת ויחזור לחיים נורמאליים.

מבירור שערכה תחקירנית בצלם עולה כי כיום, כחצי שנה לאחר הפגיעה, חל שיפור במצבו של סוהייב עימאד והוא מסוגל ללכת מרחקים קצרים, אך הוא נזקק עדיין לטיפולי פיזיותרפיה ויהיה עליו לעבור שני ניתוחים ברגלו.