דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

מחר יצוין חג הפועלים, אך לפלסטינים העובדים בישראל אין מה לחגוג

פועלים פלסטינים ממתינים בתור במחסום אייל. צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם, 2.6.13.
פועלים פלסטינים ממתינים בתור במחסום אייל. צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם, 2.6.13.

מחר יצויין האחד במאי, חג הפועלים ההיסטורי. עבור הפועלים הפלסטינים לא יהיה זה יום חג אלא תזכורת כואבת לכך שעוד שנה חלפה ודבר לא השתנה. גם השנה נשללו מהם זכויותיהם הבסיסיות, ובראשן זכותם להתפרנס מבלי לסכן את חייהם.

הגדה המערבית נתונה כבר כמעט 47 שנה לשלטון צבאי ישראלי. ככוח הכובש ישראל מחוייבת לדאוג לרווחתם, לפרנסתם ולכבודם של תושבי הגדה. אלא שישראל מנצלת את משאבי הגדה לצרכיה שלה ולצרכי המתנחלים וההתנחלויות, בניגוד לחוק ותוך התעלמות מצרכי הפלסטינים. משאבים אלה, שרובם נמצאים בשטח C הנתון לשליטה ישראלית מלאה, כוללים מחצבים, מקורות מים, שטחים לפיתוח חקלאות ותעשייה ואתרי תיירות. כך, למשל, ישראל מונעת מפלסטינים לפתח חקלאות מודרנית בעלת פוטנציאל רווח גבוה יותר מהקיים בכך שהיא אוסרת על פלסטינים את הגישה לרוב שטחה של בקעת הירדן ואת השימוש במרבית מקורות המים שם. בה בעת היא מקצה להתנחלויות קרקע ומים בשפע לפיתוח חקלאות כזו.

מדיניות זו היא אחד הגורמים העיקריים להיעדרה של כלכלה פלסטינית עצמאית, כזו המסוגלת לספק מקורות פרנסה מספיקים ורווחיים לכל תושבי הגדה המערבית, או לפחות לרובם. לכן, האפשרות היחידה להתפרנס העומדת בפני עשרות אלפים מתושבי הגדה היא עבודה בתוך ישראל – בין אם לאחר שקיבלו היתר מהרשויות הישראליות ובין אם בלעדיו.

ישראל מגבילה את כניסת העובדים בהתאם למכסה המשתנה מעת לעת וקובעת תנאים נוקשים לקבלת היתר עבודה בתחומיה: נכון למארס 2014 מכסת העובדים המורשים להיכנס לישראל עומדת על 47,350, ורובה מנוצלת.

עובדים שקיבלו היתרים מורשים להיכנס לישראל דרך אחד מ-11 המחסומים המיועדים לכך הפרושים בגדה. בחודש יוני 2013, ביקר צוות בצלם בשני מחסומים, תרקומיא ואייל, דרכם נכנסים לישראל פלסטינים המחזיקים בהיתרי עבודה וגילה תמונה קשה של צפיפות, המתנה של שעות ארוכות בתור ולעיתים יחס משפיל מצד הבודקים: בימי ראשון מגיע לשיא מספר הפלסטינים העוברים דרך שני המחסומים והוא עומד על כ-4,500. הפלסטינים נבדקים בתורם במכשיר מגנומטר ולאחר מכן עוברים לעמדות מאוישות שם נבדקים ההיתרים, המסמכים וטביעות האצבע של העובדים. חלקם מופנים לבדיקה פרטנית. למרות שהמחסומים נפתחים רק סביב השעה 04:00 בבוקר, מאות פלסטינים צובאים על הכניסה כבר בשעות הקטנות של הלילה מחשש שלא יגיעו בזמן לעבודה בשל העומס הרב, התור הארוך והסיכוי שיופנו לבדיקה הפרטנית, הכרוכה לעיתים בהשפלה. למרות העומס הקיצוני, לא כל שמונה עמדות הבידוק עובדות דרך קבע.

בצלם פנה בנושא לראש רשות המעברים היבשתיים במשרד הביטחון ונענה כי במחסומים אין צפיפות או תורים ארוכים. תחקירני השטח של בצלם חזרו למחסום תרקומיא ב-1.9.13 ותיעדו שוב את הנעשה במקום. המציאות לא השתנתה: פועלים רבים הגיעו למחסום כבר מעט אחרי חצות וכאשר הוא נפתח, בשעה 3:30, התור השתרך כבר למרחק רב. נוסף על כך, פלסטינים העידו שעברו הליך בידוק נוסף בחדרים המיוחדים ונאלצו להמתין בתנאי צפיפות קשים וללא מיזוג או מקומות ישיבה. .

עשרות אלפי פלסטינים שבקשתם להיתר נדחתה, או שהם אינם עונים לתנאים הנוקשים שקבעה ישראל, נאלצים לנסות להיכנס לישראל בלעדיו. לפי הערכות שונות, בין 30,000-15,000 פלסטינים עובדים בישראל ללא היתר. במקום לנסות להסדיר את עבודתם, ישראל מעדיפה שלא למצוא פתרון מערכתי לתופעה ובמקום זאת מסתפקת בפתרונות נקודתיים, כולל פעולות ספוראדיות ל"לכידת שב"חים", שבהן נעצרים ונפגעים, ובמקרים נדירים אף נהרגים, אנשים שאינם מהווים סכנה כלשהי, גם לא לתפיסתה של מערכת הביטחון. על פי נתוני השב"ס, נכון ליום 31.3.14 כלואים בישראל 1,424 פלסטינים בגין "שהייה לא חוקית" בישראל, בהם 22 קטינים.

עבור עובדים פלסטינים ששגרת חייהם מבוססת על כניסה ללא היתר לישראל כל דקה היא חלק ממאבק הישרדות וחזרה בשלום מהעבודה אינה מובנת מאליה. זוהי שגרה אפופה בחרדה עמוקה מפני מעצר או פגיעה. במציאות כזו המחשבה על זכויות עובדים כמו שכר בסיס, שעות עבודה סבירות ופנסיה נראית כמו חלום רחוק.

א.ע., בן 46, רצף במקצועו, המתפרנס מעבודה בישראל ללא היתר, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-25.4.14:

העבודה בלי היתר היא מסכת של סבל אמיתי, דאגה ופחד אינסופיים שמתחילים ברגע שאני יוצא מהבית. אני יוצא מוקדם בבוקר בתחילת השבוע לכיוון הגדר באזור-רמאדין בדרום הר חברון, משם אני נכנס לישראל יחד עם פועלים אחרים. לרוב אני מחכה הרבה שעות ליד הגדר עד שאני בטוח שהדרך בטוחה. קרה יותר מפעם אחת שחיכיתי יום שלם ובסוף נאלצתי לחזור הביתה ולהפסיד שבוע עבודה. כל נסיעה לעבודה עולה לי 100 שקלים שמתחלקים בין הנהג הפלסטיני שמסיע אותי לגדר לנהג הישראלי שמסיע אותי מהגדר לבאר שבע.

מהרגע שאני מגיע למקום העבודה אני מקפיד לא לעזוב אותו. אני נשאר בבאר שבע למשך שבוע ולפעמים שבועיים. בסוף יום העבודה אני מסתגר באתר יחד עם הפועלים האחרים. אנחנו נאלצים לישון בתנאים קשים, במבנים לא גמורים, על הרצפה, בלי חשמל ושירותים. אנחנו לא יוצאים משם בכלל כדי שהמשטרה לא תתפוס אותנו. אם אנחנו צריכים לקנות משהו, אחד מאיתנו הולך בזהירות למכולת. לרוב אנחנו אוכלים מקופסאות שימורים. לפעמים אנחנו נאלצים להחליף מקומות שינה ולעבור מבניין לבניין כדי שהמשטרה לא תעלה עלינו בפשיטות שהיא עושה. קרה יותר מפעם אחת שהמשטרה פשטה עלינו בלילה וברחנו.

הקבלנים שמעסיקים אותי יודעים שאין לי היתר כניסה לישראל ומנצלים אותי בגלל זה. הם משלמים לי רק כ-250 שקלים ביום וכשאני אומר שזה שכר נמוך ביחס לניסיון שלי, אומרים לי שאין לי ברירה בגלל שאין לי היתר. קרה לי גם שבעל בית סירב לשלם לי בסוף החודש ואיים שאם אדרוש ממנו את הכסף הוא יתקשר למשטרה וידווח עלי.

יש לי חמישה ילדים קטנים ואשתי עובדת כאחות. אם היה לי היתר הייתי יכול לחזור הביתה ב בכל יום ולעזור עם הילדים. אני מודאג בגלל שאני רחוק מהם, ומנסה לדבר איתם בטלפון לפחות פעם ביום.

על ישראל לאפשר לפלסטינים בגדה המערבית פיתוח כלכלי שיבטיח פרנסה בכבוד. כל עוד המצב נותר בעינו, עליה להעניק לפלסטינים המעוניינים לעבוד בישראל, בכפוף לבדיקה ביטחונית עניינית, היתר עבודה חוקי ולדאוג לכך שזכויותיהם הסוציאליות של העובדים יוגנו.