דילוג לתוכן העיקרי
פלסטינים ממתינים בתור במחסום מיתר בדרום הר חברון. צילום: מיכל צדיק, מחסום ווטש, 15.6.10
תפריט
נושאים

רק בגלל שמם: ישראל מענישה מאות פלסטינים ואוסרת עליהם לעבוד בישראל

בשנה האחרונה, שלל המנהל האזרחי היתרי תעסוקה בישראל ובהתנחלויות ממאות פלסטינים, בתגובה לפיגועים שביצעו תושבים הגרים ביישוב שבו הם גרים ונושאים את אותו שם משפחה.

נכון למאי 2018 המנהל שלל באופן זה היתרים בשלושה מקרים: באזור יטא שבמחוז חברון, שבו נשלל מספר ההיתרים הגדול ביותר, באזור בית סוריכ שמצפון-מערב לירושלים ובברטעה א-שרקייה שבמחוז ג'נין. ההיתרים, שנשללו לפני חודשים ארוכים, טרם הוחזרו לעובדים, התלויים בהם לפרנסתם ולפרנסת משפחותיהם. ככל שתקופת השלילה מתארכת הפגיעה בעובדים ובמשפחותיהם קשה יותר. העובדים מדווחים על שינויים קיצוניים שנאלצו לערוך באורח חייהם מאז נשללו ההיתרים וחלקם אף העידו כי שקעו בחובות. העובדים נותרו במצב של חוסר ודאות כשאינם יודעים אם ומתי יוחזרו להם ההיתרים, והאם לנסות למצוא עבודה בשכר נמוך בהרבה בגדה, שאליה יתקשו להתחייב בשל האפשרות שההיתרים יחודשו בשלב כלשהו והם יוכלו לשוב לעבודתם הרגילה.

שלילת ההיתרים מפלסטינים שבינם לבין מבצעי הפיגועים אין כל קשר ממשי, היא חלק ממדיניות מוצהרת שנוקטת ישראל. האלוף יואב מרדכי, שכיהן עד לאחרונה כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, כתב בעקבות פיגוע שביצעו פלסטינים ב-17.6.17 בשער שכם בירושלים, שבו נדקרה למוות שוטרת מג"ב, כי ישראל החליטה על שורה של צעדים, "שהראשון שבהם הוא ביטול 250 אלף היתרי ביקור ושלילת חמולות המחבלים מהיתרי העבודה שלהם". כמה חודשים לאחר מכן, בעקבות הפיגוע בהר אדר שבו נורו למוות שני מאבטחים ושוטר מג"ב, הודיע ראש הממשלה כי בין הצעדים שיינקטו יהיו "הריסת בית המחבל, הטלת כתר על הכפר בית סוריכ שממנו יצא ושלילת היתרי עבודה בישראל של בני משפחתו המורחבת". השלילה אינה מבוססת על טענה שהעובדים אחראים לפיגועים אלה, מעורבים בהם באופן כלשהו או אפילו מכירים את האנשים שביצעו אותם. הפגיעה הקשה בהם מתבססת אך ורק על העובדה – שהיא חסרת משמעות כשלעצמה – ששם משפחתם זהה לזה של מבצע הפיגוע. זאת כשלמעשה, ברוב המכריע של המקרים אין כל קשר בינם לבינו. ככזו, מדיניות זו היא חסרת כל הצדקה ומהווה ענישה קולקטיבית, האסורה על פי המשפט הבינלאומי.

מדיניות זו מבוססת על התייחסותה של ישראל להיתרי העבודה שהיא מנפיקה לפלסטינים כאל פריווילגיה, חסד שהיא נוטה עמם. בהתחשב בכך גורסת ישראל כי היא רשאית, ברצותה, לשלול אותם וברצותה – להשיבם, כל זאת ללא כל סיבה סבירה או הגיונית. המדינה מתעלמות לחלוטין מההשלכות של החלטתה זו, ומתנהלת כאילו לא היא זו שמגבילה את תנועת הפלסטינים, מונעת את התפתחות כלכלתם וחוסמת את גישתם למשאבים. זוהי רק דוגמא נוספת, אחת מני רבות אחרות, לשרירותיות המוחלטת בה ישראל פועלת בגדה. שרירותיות זו מנהלת את חיי הפלסטינים והיא חלק מאלימות המדינה המאורגנת, שתכליתה המשך השליטה הישראלית באוכלוסייה אזרחית חסרת זכויות פוליטיות.

אזור יטא, מחוז חברון

בעיירה יטא שבמחוז חברון גרים כ-65,000 תושבים. כ-30,000 מתושבי העיירה וסביבותיה נושאים את שם המשפחה אבו עראם. ב-2.8.17, דקר איסמעיל אבו עראם עובד בסופרמרקט ביבנה ופצע אותו קשה. למחרת, שלל המנהל האזרחי את היתרי העבודה מיותר מ-1,000 פלסטינים הנושאים את אותו שם משפחה, ש-915 מהם עבדו בישראל והשאר בהתנחלויות. בשלב הראשון נשללו ההיתרים לכעשרה ימים ואולם כארבעה חודשים לאחר מכן, ב-14.12.17, שלל אותם המנהל שוב – הפעם נמסר לעובדים כי הם נשללו "עד להודעה חדשה".

בעדויות שגבה תחקירן בצלם מוסא אבו-השהש, סיפרו עובדים ממשפחת אבו עראם שהיתרי העבודה נשללו מהם על הקשיים בהם הם נתקלים מאז.

כך סיפר עלי אבו עראם, פועל בניין בן 51, נשוי ואב לשבעה, ב-18.3.18:

Thumbnail
עלי אבו עראם. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 18.3.18

אני גר בכפר אל-כרמל, מזרחית לעיירה יטא ועובד בישראל מאז 2007. בזמן ששללו לי את ההיתר עבדתי אצל קבלן ישראלי בחולון. אני משלם לו 2,000 ש"ח בחודש כדי לקבל היתר. ההיתר האחרון שלי היה בתוקף עד ל-9.6.18. כל יום יצאתי לעבודה בחולון לפנות בוקר וחזרתי הביתה אחרי השעה 19:00, דרך מעבר מיתר. עבדתי ביחד עם שלושת הבנים הנשואים שלי: נידאל, בן 24, ג'יהאד, בן 22, ומוחמד, בן 21. לכולנו היו היתרים. החיים שלנו היו יציבים וההכנסה שלנו הייתה טובה מאד. הרווחתי 500 ש"ח ביום.

בתחילת אוגוסט, צעיר ממשפחת אבו עראם תקף ישראלי ביבנה. אחרי זה שללו את היתר התעסוקה שלי, של הבנים שלי, ושל עוד פועלים ממשפחת אבו עראם, למשך 10 ימים ואז נאלצנו ללכת שוב ולהוציא היתרי תעסוקה חדשים וחזרנו לעבודה. כמה חודשים אחר-כך, ב-14.12.17, הופתענו לשמוע במעבר מיתר שההיתרים שלנו בוטלו. בהתחלה חשבנו שזאת החלטה זמנית שתקפה רק לאותו היום. החייל במחסום לא נתן לנו שום סיבה ורק אמר שאלו ההוראות שלו ושנחזור הביתה. כשהגעתי הביתה שמעתי ששללו את ההיתרים של מאות אנשים ששם משפחתם הוא אבו עראם. כולם הוחזרו הביתה באותו היום, בלי קשר למעבר שהגיעו דרכו לעבודה.

מאז ועד היום אני, שלושת הבנים שלי ושאר הפועלים ממשפחת אבו עראם מובטלים. ניסינו להתקשר לכל מני גורמים שיעזרו לנו אבל זה לא עזר. התקשרתי לקבלן שמעסיק אותי, חברים שלי דיברו עם עורכי דין, ארגנו עצרת מחאה ברחבת המנהל האזרחי, אבל שום דבר לא השתנה.

כבר שלושה חודשים שאנחנו מובטלים וחסרי הכנסה. אני מתחיל לדאוג שהמצב יישאר ככה לתמיד. זה גורם לי נזקים אדירים. יש לי קצת חסכונות, אבל אני מסתמך על הכנסה יומית. כרגע הצלחתי להפחית את ההוצאות של המשפחה בצורה משמעותית ואני מוציא כסף מהחסכונות שלנו. קשה לנו למצוא עבודה ביטא. ההיצע נמוך, השכר לא מספיק, ויש פה המון אנשים מובטלים. זאת מדיניות של ענישה קולקטיבית. אני, בני המשפחה שלי

והחברים שלי לעבודה מתוסכלים לגמרי.

בעדות שמסר ב-19.3.18, סיפר זאהר אבו עראם, בן 25, נשוי:

Thumbnail
זאהר אבו עראם. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 27.3.18

אני גר עם המשפחה בעיר יטא. יש לי היתר עבודה ובשנתיים האחרונות אני עובד בלוד. גם אבא ושני האחים שלי עובדים בישראל, ואח אחר עובד בהתנחלויות. כולנו יחד מפרנסים משפחה של 27 נפשות.

ב-3.8.17, יום אחרי שמישהו ממשפחת אבו עראם תקף ישראלי ביבנה, הודיעו לי שאסור לי להיכנס לישראל. האיסור הזה נמשך 10 ימים ובסיומם אני, אבא שלי והאחים היינו צריכים להוציא היתר חדש. כמה חודשים אחר-כך, ב-14.12.18, הודיעו לי פתאום במחסום שיש איסור חדש על כניסה של פועלים ממשפחת אבו עראם לישראל. האיסור הזה עדיין תקף.

הייתי באמצע בנייה של בית. קניתי כבר חומרי בניין וכבר נתתי צ'קים לקבלנים, אבל אני לא יודע אם אצליח לשלם את החובות ולכסות את הצ'קים. אבא שלי והאחים שלי עוזרים לי כרגע, מהחסכונות שלהם, אבל בכל זאת החלטתי להפסיק את העבודה על הבית עד שאוכל לחזור לעבוד. מה שקרה לנו הוא עונש קולקטיבי קשה, אני מקווה שהסבל הזה ייפסק.

בית סוריכ, מחוז אל-קודס

בכפר בית סוריכ שמצפון-מערב לירושלים גרים כ-4,500 תושבים. ב-26.9.17 ביצע נימר אל-ג'מל פיגוע במחסום שהציב הצבא בכניסה להתנחלות הר אדר והרג שני מאבטחים אזרחיים ושוטר מג"ב. ובעקבות זאת שלל המנהל האזרחי את ההיתרים מכ-150 מתושבי הכפר שעבדו בישראל ובהתנחלויות הנושאים את השם אל-ג'מל. לעובדים נאמר כי ההיתרים יישללו לחצי שנה, ואולם בסוף חודש מארס גילו שכניסתם עדיין אסורה, עד להודעה חדשה.

בעדויות שגבה תחקירן בצלם איאד חדאד, ב-9.4.18, סיפרו בני משפחת אל-ג'מל, תושבי בית סוריכ, על הקשיים שהסבה להם הענישה הקולקטיבית.  

בשיר אל-ג'מל, גנן בן 49, נשוי ואב לשבעה, סיפר:

Thumbnail
בשיר אל-ג'מל. צילום: איאד חדאד, 9.4.18

אני המפרנס היחיד של עשרה אנשים – אשתי ושבעת הילדים, אחותי, ואבא שלי, בן 75, שסובל מבעיות בלב, סוכרת, ויתר לחץ דם. אחותי ואבא שלי גרים בבית נפרד.

שניים מהילדים שלי הם סטודנטים – מוחמד, בן 20, וסיוואר, בת 19. שאר הילדים שלי קטנים ועדיין לומדים בבית ספר. אין בן אדם אחר שיכול לדאוג לצרכים של האנשים האלה. ההוצאות החודשיות שלנו הן לפחות 6,000 ש"ח, מהם בין 600 ל-1,000 ש"ח לצרכים של אבא שלי ואחותי. מהעבודה בישראל אני מרוויח 6,000 ש"ח בחודש, אז ההכנסות בדרך כלל שוות להוצאות. מאז שאסרו עליי לעבוד בישראל, אחרי פיגוע הירי בהתנחלות הר אדר, נשארתי בלי הכנסה. המצב של המשפחה קשה מאד מבחינה כלכלית ונפשית.

אני גנן כבר 14 שנים, מתוכן 11 שנים בוועד בית שכונתי במבשרת ציון. לא קל לי למצוא עבודה חלופית בגינון, כמעט ואין אצלנו מקומות עבודה כאלה. אני סובל מבעיה קשה בראייה ולכן קשה לי למצוא עבודה במקצוע אחר. כרגע, אני עדיין מובטל.

קשה לי לספק את הצרכים הבסיסיים של המשפחה. אני לא יכול ללוות כסף מהאחים שלי, כי הם נמצאים באותו מצב בדיוק: שניהם עבדו בישראל וגם להם ביטלו את היתרי התעסוקה. בלית ברירה, הייתי חייב למכור את התכשיטים של אשתי, אבל גם הכסף הזה נגמר מהר מאוד. מביך אותי ללכת למסיבות חתונה או לביקורים חברתיים, כי זה כרוך בהוצאות שאני לא יכול להרשות לעצמי.

כשמוחמד, הבן שלי, הבין שמצבנו הכלכלי הולך ומתדרדר הוא עבר מאוניברסיטת ביר זית לאוניברסיטת אל-קודס הפתוחה. שכר הלימוד באוניברסיטה הזאת הרבה יותר נמוך ותכנית הלימודים מאפשרת לו ללמוד ולעבוד בו זמנית כדי לכסות את הצרכים האישיים שלו. הבת שלי, שלומדת במכללה להכשרת מורים ברמאללה, צריכה כסף כל יום לתחבורה ציבורית, ועוד 25 ש"ח להוצאות שלה. עכשיו היא חושבת להפסיק את הלימודים. כשהיא נכנסת הביתה ורואה שעצוב לי ושהמצב הנפשי שלי ירוד, היא מלטפת לי את הראש כדי לנחם אותי. היא אומרת לי: "אין דבר אבא, הכל יעבור בעזרת אלוהים". אבל גם היא, בעצמה, אומרת את זה עם עצב גדול.

עוני ומחסור הם הדבר הכי קשה שבן אדם יכול לחוות, וזה מה שכולנו חווים כל יום, וכל זה רק בגלל שאנחנו נושאים את אותו שם משפחה של מבצע הפיגוע. העבודה בישראל איפשרה לנו לנשום, ועכשיו גם את זה אין לנו.

מהדי אל-ג'מל, חשמלאי בן 34, מאורס, סיפר:

Thumbnail
מהדי אל-ג'מל. צילום: איאד חדאד, 9.4.18

אני מפרנס שש נפשות: אבא, אמא, וארבע אחיות. כולנו גרים בבית סוריכ. אבא שלי חולה ולא יכול לעבוד. אני מאורס, והייתי אמור להתחתן החודש, באפריל. אני עובד בישראל כבר 15 שנה. בעשר השנים האחרונות עבדתי בהתנחלות הר אדר שלידנו עם קבלן עבודות חשמל ישראלי. יש לי היתר תעסוקה בהתנחלויות, שהמעסיק מחדש לי כל שלושה חודשים.

מאז פיגוע הירי בהתנחלות, לפני שבעה חודשים, נאסר על כל בני משפחת אל-ג'מל לעבוד בישראל או בהתנחלויות. בהר אדר עבדו בין עשרים לשלושים פועלים ממשפחת אל-ג'מל ולכולם שללו את היתרי העבודה. אסור לנו להיכנס לשם יותר. יותר ממאה פועלים אחרים ממשפחת אל-ג'מל עבדו בתוך ישראל. שללו את ההיתרים של כולם.

כולנו נענשנו על מעשה שלא עשינו, ולא היה לנו קשר אליו. שלילת היתרי העבודה גרמה לנו נזקים כלכליים, ופגעה בנו נפשית וחברתית.

נשארתי בלי הכנסה. קודם ההכנסה הממוצעת שלי הייתה 250 ש"ח ביום. עכשיו אני לא מרוויח כלום. חודש אחרי ששללו לי את ההיתר הלכתי לעבוד במחצבות אבן בגדה המערבית, במשכורת נמוכה מאד של מאה ש"ח ביום. זאת עבודת פרך קשה ומתישה וזה לא המקצוע שלי. אחרי 12 יום נאלצתי לעזוב ועכשיו אני שוב מובטל.

כמעט הפסקתי לצאת מהבית. אני יוצא רק לפעמים להליכות, סתם כדי לזוז קצת. אני לא מעז להיכנס לבית קפה או למסעדה כדי לחסוך בהוצאות.

לפני ששללו לי את ההיתר הייתי מבקר את ארוסתי בבית המשפחה שלה לפחות פעם בשבוע, אבל מאז אני הולך פעם בחודש. אני לא יודע איך נסתדר. קבענו להתחתן החודש, אבל נאלצתי לדחות את החתונה לספטמבר, בתקווה שעד אז תיפתר הבעיה.

היו לי קצת חסכונות, אבל הוצאתי את כולם על ההכנות לחתונה ועל טקס האירוסין בשנה שעברה. כששללו לי את ההיתר כבר לא היו לי חסכונות. כרגע, אני נאלץ ללוות כסף מחברים, ולפעמים מהאחים הנשואים שלי.

בזמן שעבדתי פרנסתי את ההורים, אבל מאז ששללו את ההיתר האחים שלי נאלצים לתמוך בהם. בלי האחים שלי לא היה להם כלום. המצב הזה קשה כל כך, גם מבחינה נפשית. הייתי גבר בוגר, אדם שאחראי למשפחה, ועכשיו כשאני מכניס את היד לכיס אין לי כסף אפילו לסיגריות.

אני לכוד בין שמיים וארץ, מחכה שיתנו לי לעבוד. מפחיד אותי מאד שזה יימשך ככה תמיד ושכל העתיד שלי ייהרס . אני רוצה להתחתן ולהקים משפחה כמו שאר בני האדם. אני מפחד שכל החלומות שלי יתגלו כאשליה אחת גדולה.

ברטעה א-שרקייה, מחוז ג'נין

ברטעה א-שרקייה הוא כפר פלסטיני במחוז ג'נין, שישראל כלאה במובלעת בין הקו הירוק לגדר ההפרדה. בכפר גרים כ-5,000 תושבים, הנושאים כמעט כולם את שם המשפחה כבהא. ב-16.3.18, דרס עלאא כבהא, תושב ברטעה א-שרקייה למוות שני חיילים בסמוך להתנחלות מבוא דותן. באותו יום שלל המנהל האזרחי היתרים מכמעט מאה מתושבי הכפר: 67 היתרי תעסוקה בישראל, 26 היתרים למטרות מסחר, וארבעה היתרי תעסוקה בהתנחלויות.

בעדויות שגבה תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי ב-16.4.18, סיפרו בני משפחת כבהא, תושבי ברטעה א-שרקייה על הקשיים שהם חווים עקב שלילת ההיתרים. 

Thumbnail
זכריא כבהא. צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם, 16.4.18

זכריא כבהא, חשמלאי בן 37, נשוי ואב לשלושה, סיפר:

אני גר בברטעה א-שרקייה עם אשתי ושלושת הילדים הקטנים שלי. כבר כמה חודשים שאני עובד בחדרה, בחברה שמתמחה בביצוע עבודות חשמל ותשתית, באמצעות היתר תעסוקה בישראל. ביום ראשון, 18.3.18, הייתי בעבודה בחדרה ובסוף היום המעסיקים הודיעו לנו שישראל שללה את היתרי העבודה של כל בני משפחת כבהא. עבדו איתי עוד ארבעה אנשים מאותה המשפחה. הבעלים אמרו לנו לא לחזור לעבודה עד שהרשויות יבטלו את האיסור.

המשמעות של ההחלטה הזו היא שאני לא יכול יותר לפרנס את המשפחה שלי. אשתי, שלושת הילדים הקטנים שלי, אימא שלי, ושלושת האחים שלי – שלאחד מהם יש תסמונת דאון – תלויים בי מאז שאבא שלי נפטר. בעיניי, זאת ענישה קולקטיבית של חפים מפשע. בני המשפחה לא עשו שום דבר לאף אחד.

פעם ביומיים אני מתקשר לחברה שמעסיקה אותי כדי לברר אם האיסור התבטל כבר. חודש שלם עבר וכולנו עדיין יושבים בבתים שלנו בלי עבודה ובלי הכנסה שוטפת. אין לנו דרך אחרת לפרנס את המשפחות שלנו.

מוחמד כבהא, פועל בניין בן 41, נשוי ואב לשישה, סיפר:

Thumbnail
מוחמד כבהא. צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם, 16.4.18

אני עובד כבר חמש שנים בחברה ישראלית כפועל בניין. יש לי היתר תעסוקה שהחברה מוציאה לי ומחדשת כל חצי שנה.

אחרי שעלאא כבהא דרס חיילים ב-16.3.18, השלטונות החליטו להעניש תושבים שיש להם את אותו שם משפחה כמוהו. כבהא זאת משפחה גדולה ולא מחבר בינינו שום דבר חוץ מהשם. השלטונות הענישו בצורה קולקטיבית כל התושבים בכפר שיש להם אותו שם משפחה והיתרי כניסה לישראל.

מאז ששללו לי את ההיתר אני מובטל. אסרו עליי להגיע למקום העבודה שלי בנתניה. השלטונות הודיעו למעסיקים שאסור לקבל עובדים עם שם המשפחה שלנו עד להודעה חדשה. הענישה הזאת שינתה לנו את החיים. בנוסף לאשתי ולילדים שלנו, אני מפרנס את אימא שלי, ואת אח שלי שסובל מנכות וחרשות. שניים מהילדים שלי לומדים במסגרת על-תיכונית וביקשתי מהם לקחת הפסקה מהלימודים, כי אין מספיק כסף.

המשפחה שלי נפגעה ישירות מהטלת האיסור הזה. יחד איתי עבדו באותה בחברה עוד שבעה אנשים שגם שם המשפחה שלהם כבהא, וגם הם עכשיו מובטלים. היחסים שלנו עם המעסיקים היו טובים מאד. אף פעם לא היו לנו בעיות איתם. פניתי למת"ק הפלסטיני כדי שיעזרו לנו. גם עיריית ברטעה פנתה לרשויות. אני מקווה לשמוע חדשות טובות, ומתקשר בכל יום לבעלים של החברה כדי לברר אם משהו השתנה. אם האיסור הזה יימשך, גם הסבל של המשפחות שלנו יימשך.