דילוג לתוכן העיקרי
חוסאם בלור שעבד בישראל 16 שנה, בביתו במחנה הפליטים נוסייראת ברצועת עזה. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 28.4.19
תפריט
נושאים

אבטלה כפויה: פלסטינים תושבי הרצועה שעבדו בישראל עד שנת 2000 מספרים כיצד קרסו חייהם בשל האבטלה שנכפתה עליהם

כלכלת עזה נמצאת בשפל חסר תקדים, לאחר 12 שנות מצור, ו-19 שנים שבמהלכן פועלת ישראל לניתוקה מהגדה המערבית ומאז ביטלה את היתרי העבודה של תושביה בישראל. מהדו"ח האחרון של הבנק העולמי עולה כי בשנתיים האחרונות חלה הדרדרות נוספת בשל צמצום התרומות הבינלאומיות והעברות הכספים מהרשות הפלסטינית.

לפי נתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, אחוז האבטלה ברצועה עמד במהלך 2018 על 52%, ובקרב צעירים עד גיל 26, על 69%. אחוז האבטלה בקרב צעירים בעלי תואר אקדמאי עמד על 78%. שיעור האבטלה בקרב נשים גבוה במיוחד ועמד על 74.5% ב-2018.

כבר עם תחילת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, עוד לפני מדיניות המצור, ישראל החלה להטיל הגבלות קשות על תנועת אנשים מהרצועה וניתקה אותה כמעט לחלוטין מהגדה המערבית. ישראל צמצמה מאוד את יציאתם של תושבי הרצועה דרך מחסום ארז ובין השאר, ביטלה את היתרי העבודה של עשרות אלפים מהם שעבדו עד אז בישראל וגדעה באחת את מקור פרנסתם. בשנת 1999 עבדו בישראל 15.7% מכלל המועסקים ברצועה ואחוז האבטלה עמד אז על 16.9%. כעבור שנתיים, ב-2001, רק 1.9% מכלל המועסקים ברצועה עבדו בישראל ואחוז האבטלה הכולל עלה ל-34%. באותה שנה עמד שיעור האבטלה בקרב נשים על 24%. ביוני 2007 עם החלת מדיניות המצור הכוללת, הופסקה הנפקת ההיתרים לחלוטין ואחוז האבטלה עלה ל-%40.6 במהלך 2008.

סגירת הרצועה וניתוקה משאר העולם הביאו לקריסת הכלכלה וכלאו את תושביה בתוך שוק עבודה סגור, קטן, ללא כל אפשרות פיתוח וללא כל עתיד. ישראל יכולה, אם רק תרצה, להביא לשינוי מיידי במציאות זו, אך היא בוחרת לכפות על תושבי הרצועה עוני, מחנק וקיום חסר תקווה.

תושבים ברצועה שהם או בני משפחותיהם עבדו בעבר ישראל סיפרו בעדויות שמסרו לתחקירני בצלם על המציאות היומיומית שנכפתה עליהם עם סגירת הרצועה:

חמדייה אבו עודה, בת 46, נשואה ואם לתשעה, היא עקרת בית תושבת בית חאנון. בעלה, איימן, עבד בישראל משנת 1988 ועד לביטול ההיתרים. בעדות שמסרה ב-17.4.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפרה אבו עודה כיצד השתנו חייהם ללא היכר:

חמדייה אבו עודה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 17.4.19

מאז שהתחתנתי, ב-1988 בעלי איימן עבד כפועל בניין בישראל. הוא יצא לישראל כל יום בחמש בבוקר וחזר בחמש או בשש בערב, והרוויח בערך 5,000 שקלים בחודש. הייתה לנו אז רמת חיים טובה. הילדים נולדו ואיימן הרוויח מספיק כדי לפרנס אותנו ואת אמא שלו ויכולתי אפילו לשים קצת כסף בצד בשביל העתיד של הילדים. זו הייתה תקופה של שקט כלכלי ונחת נפשית.

לא עלה בדעתי שיבוא יום ובעלי יאבד את העבודה שלו. עם תחילת האינתיפאדה השנייה התחילו לסגור את מחסום ארז לסירוגין והוא כבר לא עבד כל יום, אבל עדיין הצלחנו להסתדר. בשנת 2005 כבר לא נתנו לו יותר לעבוד בישראל. איימן התחיל לחפש עבודה ברצועה. הוא מצא כמה עבודות, אבל בקושי רב, ותמורת שכר נמוך מאוד, וגם אז העבודה לא הייתה מסודרת ויומיומית. כיום אין לו עבודה קבועה, אבל מדי פעם הוא מוצא עבודות זמניות.

התחלתי לצמצם בהוצאות הבית, בהדרגה, כדי לחסוך. בהמשך השתמשתי בכסף שחסכנו. כשישראל הידקה את המצור על עזה כבר לא ידעתי מה לעשות. התחלתי לחפש עמותות שמחלקות קצבאות ותרומות והתחלנו גם לקבל קצבת סעד ממשרד הרווחה, סכום של 1,800 שקלים פעם בארבעה או חמישה חודשים בערך.

שלושת הילדים הגדולים שלי התחתנו, וזה עלה לנו המון כסף. לקחנו הלוואות מקרובי משפחה וחברים. היום הם נשואים עם ילדים וגרים איתנו ועם שאר הילדים בבית. רק שניים מהילדים שלנו עובדים. בשנת 2012, פתח בעלי עסק קטן של גידול עופות כדי לפרנס את המשפחה. זה עלה לנו המון כסף אבל במלחמה של שנת 2014 הלול נהרס לגמרי. הקמנו אותו מחדש, אבל פשטנו את הרגל בגלל המצב הכלכלי הקשה ברצועה. מעט מאוד אנשים יכלו לקנות.

במלחמה של 2014 גם הבית שלנו נהרס לגמרי. זה היה בית בן שלוש קומות שבנינו בתקופה שבה בעלי עבד בישראל. הפכנו לחסרי בית לתקופה מסוימת ונדדנו בין בתי הספר של אונר"א לבין דירות שכורות. תודה לאל, הבית שלנו נבנה מחדש בעזרת מימון של אונר"א וחזרנו לגור בו.

יש לנו חלקת אדמה קטנה, בשטח של 500 מ"ר בערך. עיבדנו אותה והתחלנו לגדל בה ירקות לצרכי המשפחה, את מה שנשאר אנחנו מוכרים כדי להכניס קצת כסף, אבל אני ובעלי חושבים כל הזמן שאולי כדאי לנו למכור את האדמה.

מרוב לחץ ומתח חליתי בסוכרת, ויש לי לחץ דם גבוה וחולשה בשריר הלב. אין לנו מקור הכנסה קבוע וזה מייאש אותי ומכניס אותי לדיכאון. גם בעלי הפך לאדם עצבני מאוד, כי הוא כל הזמן יושב בבית בלי עבודה.

נאסר נור א-דין, בן 54, נשוי ואב לשלושה ילדים, תושב מחנה הפליטים אל-מר'אזי, מובטל מאז שנת 2000. בעדות שמסר ב-1.5.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר נור א-דין על המצוקה הקשה אליה נקלעה משפחתו בשל האבטלה:

בשנת 1980 התחלתי לעבוד בישראל. בהתחלה עבדתי בעבודות מזדמנות. הייתי רווק, והאישור שלי לא כלל שינה, אז עבדתי בישראל כל יום וחזרתי לישון בעזה. הרווחתי 120-100 שקל ליום. בשנת 1990 מצאתי עבודה קבועה בחברה שעסקה בצביעת בתים ומשרדים. הרווחתי 250 שקל. עבדתי כל יום וזה היה "תור הזהב" שלי. בזכות העבודה הזו התחתנתי בשנת 1998, ובשנת 2000 בניתי בית בשטח של 60 מ"ר. בגלל שאנחנו פליטים קיבלתי סיוע מאונר"א שעזרה לי בבניית הבית.

אבל אחרי שנת 2000 ישראל סגרה את המעברים ונשארתי בלי עבודה. אני מובטל מאז. אני עובד רק כמה ימים בחודש, אם אני בכלל מוצא משהו.

אני אבא לשלושה ילדים והמצב הכלכלי שלי שואף לאפס. אנחנו מתקיימים מקצבת המזון של אונר"א שאנחנו מקבלים פעם בשלושה חודשים. היא כוללת 5 שקי קמח במשקל של 30 קילו כל אחד, 10 ליטר שמן בישול, 4 קופסאות אבקת חלב, קילו אחד סוכר לאדם (פעם זה היה 3 קילו לאדם וזה קוצץ), 3 קילו עדשים ו-5 קופסאות סרדינים משומרים לאדם.

נאסר נור א-דין בביתו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 1.5.19

המצרכים האלה לא מספיקים לנו לשלושה חודשים ולכן אני נאלץ לקנות מצרכים בהקפה. כשאני מוצא עבודה מזדמנת אני מחזיר את החוב.

עוף אנחנו קונים פעם ב-5-6 חודשים ובשר אנחנו אוכלים רק בחג הקורבן, כשאנשים מחלקים לנזקקים מהצאן ששטחו כקורבן. אני מביא למשפחה רק עגבניות ותפוחי אדמה. לפעמים עובר חודש שלם ואין לי שקל אחד בכיס.

בכל יום אני "בורח" מהבית כדי לא להסתכסך עם המשפחה שלי, ולא לעמוד מול הבקשות של הילדים שלי, שאני לא יכול למלא. אני יושב בבית קפה וגם על הקפה אני משלם בהקפה. הילדים שלי הולכים לבית הספר בלי דמי כיס. באירועים הם מבקשים שאקנה להם בגדים אבל לצערי אני לא יכול. הבת הגדולה שלי, אריג', עומדת לסיים תיכון ולגשת לבחינות התווג'יהי. אני מודאג כי אני לא רואה איך אוכל לממן לה לימודים באוניברסיטה – לא את הנסיעות לשם ולא את שכר הלימוד.

מאז שנת 2000 לא שילמתי את חשבונות החשמל והמים. אני מעריך שהחוב שלי מגיע ליותר 10,000 שקלים.

הגג של הבית שלנו עשוי מפח ואין לנו כסף לצקת גג אמיתי. בחורף הבית קר כמו מקרר ובקיץ הוא חם כמו תנור. מי הגשם חודרים לבית ואנחנו מפזרים כלים בבית כדי שהבית לא יוצף.

חיפשתי עבודה כל-כך הרבה זמן ולא מצאתי וזה ייאש אותי לגמרי. עכשיו אני כבר לא ממש מחפש. אני מנותק מבחינה חברתית ומשפחתית. אני לא מבקר קרובי משפחה כי אין לי כסף. שלוש האחיות שלי גרות בעזה ואני מבקר אותן רק בחגים כי אין לי כסף לנסוע אליהן או להביא להן מתנות. לפעמים אני הולך לבקר אותן ברגל, הליכה של ארבע שעות, לבד, בלי המשפחה.

חוסאם בלור, בן 51, נשוי ואב לתשעה הוא תושב מחנה הפליטים א-נוסייראת, מובטל. בלור עבד במגוון עבודות בישראל משנת 1984 ועד 1998 ולאחר מכן עבד במתפרה ברצועה, עד לסגירתה בשנת 2000 עם סגירת המעברים לייצוא סחורה. בעדות שמסר ב-28.4.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה תיאר בלור את השפעת המצור על חיי משפחתו:

חוסאם בלור. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 28.4.19

מאז גיל 17 עבדתי בכל מני עבודות בישראל. בגנים ציבוריים, בעיריית ת"א, במסעדה בת"א, במאפייה באזור התעשייה ראשון לציון, ובמפעל לביסקוויטים באותו אזור. העבודה האחרונה שלי היתה בקונדיטוריה בראשון לציון. עבדתי שם במשך שש שנים בערך, עד 1998. הרווחתי כל יום 70 שקלים. במשך השבוע ישנתי במפעל וחזרתי הביתה רק בסופי השבוע. חסכתי כסף והתחתנתי.

אחרי החתונה עברתי לעבוד במתפרות ברצועה בשכר של שלושים שקלים ליום, אבל בשנת 2000, המתפרה נסגרה כי ישראל סגרה את המעברים ולא איפשרה לייבא ולייצא סחורה. עבדתי בכמה עבודות מזדמנות בתוך הרצועה, פעם במסעדת חומוס בא-נוסייראת, ופעם במכירת קפה ותה לצד הכביש. בחלק מהמקומות שבהם עבדתי הבעלים לא יכלו לשלם לי אפילו עשרים שקל ליום עבודה של 12 שעות.

כבר שלוש שנים אני מובטל לגמרי, וכיום אני מקבל סיוע ממשרד הרווחה. זה סכום של 1,800 שקל פעם בשלושה חודשים ואני חולק אותו עם אמא שלי. לפעמים אנחנו מקבלים סיוע באוכל מעמותות או מאנשים פרטיים. אנחנו מקבלים גם מוצרי מזון מאונר"א פעם בשלושה חודשים.

אנחנו גרים בבית מקורה בפח של 90 מטר וסובלים מצפיפות בבית, כבר הרבה שנים. כולנו גרים בשלושה חדרים עם אמא שלי. אני לא מסוגל לממן לבת שלי רובא לימודים באוניברסיטה. צברתי הרבה חובות - יש לי חוב של 39 אלף שקל לחברת החשמל וחוב של בערך 12 אלף שקל לחברת המים. כל כמה ימים אני מחפש עבודה, אבל אני לא מוצא כלום. אני בלחץ נפשי גדול זה. אין לנו פרוטה על הנשמה ואני מרגיש חנוק. לפני כמה שנים חליתי בסכרת בגלל הצרות והמצב שאליו הדרדרתי.

ג'מאל א-שיח' ח'ליל, בן 60, נשוי ואב לשישה, תושב עזה, מובטל. א-שיח' ח'ליל עבד כצבעי בישראל החל מתחילת שנות השמונים, במשך יותר מעשרים שנה. בשנת 2003 ביטלו הרשויות הישראליות את היתר העבודה שלו ומאז הצליח בקושי להתפרנס מעבודות מזדמנות ברצועה. מאז הטלת המצור בשנת 2007 הוא מובטל לחלוטין. בעדות שמסר ב-15.4.19 לתחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד סיפר א-שיח' ח'ליל על חיי משפחתו מאז:

ג'מאל א-שיח'. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 15.4.19

עבדתי כצבעי בישראל משנות העשרים שלי. אלה היו שנים מאוד טובות בשבילי. התחתנתי, בניתי בית ונולדו לי שישה ילדים. הרווחתי בערך 4,000 שקלים בחודש. דאגתי למשפחה שלי ולא חסר לנו כלום. הצלחתי לפרנס גם את ההורים שלי ולחסוך קצת כסף.

אבל האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הפכה את הקערה על פיה, כשאסרו עלינו לעבוד בישראל. הרגשתי תסכול ויאוש. הייתה לי משפחה בת 8 נפשות לפרנס והילדים היו קטנים. כל הזמן חשבתי על העתיד שלהם. התחלתי לחפש עבודה ברצועה. השגתי עבודות זמניות במשכורות נמוכות מאוד, שלא הספיקו לפרנסה שלנו. מאז 2007 המצב שלנו החמיר עוד יותר, בגלל המצור שישראל הטילה על הרצועה. המצור פגע הכי קשה בפועלים. לא הצלחנו למצוא עבודה בכלל. סתם ישבתי בבית. התחלתי לחפש עמותות שמחלקות קצבאות מזון ברצועה. פניתי למשרד הרווחה כדי לקבל קצבה, אבל רק בשנת 2016 השגתי אותה בקושי רב, סכום של 750 שקלים פעם בשלושה חודשים. הצלחתי להשיג גם קצבת מזון חודשית מארגון "אוקספאם" בסכום של 270 שקל בערך, אבל זה לא מספיק לכולנו.

היום הילדים שלי בגיל הנישואים, אבל לא הצלחתי להבטיח את עתידם ולעזור להם להתבסס ולהתחתן. גם הם מובטלים. לפעמים הם משיגים עבודה יומית בשכר של עשרים שקל. יש לי בן סטודנט ואיימו כמה פעמים לגרש אותו מהאוניברסיטה בגלל חובות שאני לא מצליח לשלם. בסוף לוויתי כסף מחברים ומקרובי משפחה כדי שהוא יוכל לסיים ללמוד. אני עדיין יוצא לחפש עבודה אבל בקושי מצליח למצוא עבודות יומיות. מאז שהפסקתי לעבוד, אני מודאג ושרוי בדיכאון. מרוב לחץ ומתח חליתי בסוכרת. לוויתי יותר מחמישים אלף שקלים כדי שנוכל להתקיים. מכרתי את התכשיטים של אשתי כדי להחזיר חלק מהחובות אבל יש כאלה שלא הצלחתי להחזיר.

החיים שלנו בקריסה מתמשכת ואני מרגיש שזה עוול. אני מבלה את רוב הזמן שלי בבית, כי בלי כסף אי אפשר לצאת מהבית. עצוב לי על הילדים שלי. העתיד שלהם אבוד לגמרי. אני מתפלל שיתייחסו באנושיות לתושבי רצועת עזה ושהמצור והעוני יסתיימו כדי שנוכל לחיות בכבוד.

מוחמד אל-ג'רו, בן 59, נשוי ואב לשמונה הוא תושב העיר עזה ומובטל מאז שנת 2004. בעבר התפרנס ממכירת ירקות ופירות מישראל ברצועה ומ-1996 עבד במפעל לחלקי חילוף לכלי-רכב באזור התעשייה במחסום ארז, שם הועסק תחילה כפועל ומשנת 1998 כמנהל העבודה. בשנת 2004 נסגר אזור התעשייה והוא איבד את מקום עבודתו. בעדות שמסר ב-18.4.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר אל-ג'רו על חיי משפחתו מאז:

מוחמד אל-ג'רו. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 18.4.19

בתקופה שבה עבדתי במכירת ירקות מישראל הרווחתי בערך 5,000 שקל בחודש ואחר-כך כשהייתי מנהל העבודה במפעל במחסום ארז הרווחתי בערך 6,000. בתקופה ההיא נהננו מיציבות כלכלית וחיינו בנחת מכל הבחינות. לא הייתי צריך להתחשבן כל הזמן ולא מנעתי שום דבר מהמשפחה שלי - בגדים, אוכל, וכל שאר הצרכים. בכל יום בדרך הביתה הייתי קונה לנו אוכל ובגדים לילדים שלי ולאשתי, והצלחתי גם לחסוך חלק מההכנסות שלי.

בשנת 2004 החיים שלי התהפכו, אחרי שסגרו את אזור התעשייה במחסום ארז ופיטרו את כל הפועלים שעבדו שם. אלפי עובדים פוטרו מכל המפעלים. זה היה אסון בשבילנו. לא האמנתי שזה קורה. לא הבנתי למה גירשו את כולנו וסגרו את אזור התעשייה. לא נשקף מאתנו איום לאף אחד.

הפכתי למובטל עם תשע נפשות לפרנס. חיפשתי עבודה בעזה, אבל לא הצלחתי למצוא שום דבר. אין הרבה הזדמנויות והשוק קטן. כשהצלחתי לעבוד, המשכורות שלי היו בערך 2,000 שקל בחודש לעבודה של 12 שעות ביום. התחלתי להשתמש בכסף שחסכתי כשעבדתי באזור התעשייה ארז.

בתחילת 2005 קניתי אוטובוס ומלאי של חומרי ניקוי, והתחלתי לעבוד בשיווק שלהם. אבל משנת 2007, כשישראל הטילה את המצור על הרצועה, התקשיתי מאוד להשיג את חומרי הניקוי, כי לא יכולנו להכניס סחורה לרצועה. המשכתי למכור את הסחורה שנשארה אצלי, עד שבסוף 2008 פרצה המלחמה. במהלך המלחמה הבית שלי, במזרח העיר עזה, הופצץ ונהרס לגמרי והפסדתי את כל הסחורה שהיתה מאוכסנת בו. כך העסק שלי פשט את הרגל.

אחרי המלחמה נדדנו בין דירות שכורות במשך שש שנים, עד 2014. זו היתה תקופה קשה מאוד. ייחלתי למוות כדי להיחלץ מהקשיים. מאז בנינו שוב את הבית בכספים שקיבלנו מסוכנות האו"ם UNDP. קיבלנו רק 18 אלף דולר. הבית המקורי שלנו עלה הרבה יותר, ועד עכשיו אני משלם חובות עליו.

איבדתי את העבודה שלי בישראל, איבדתי את העסק שהקמתי, ואפילו את הבית שלי איבדתי. הייתי במצב נפשי רע מאוד. כל הזמן חשבתי איך להביא אוכל לילדים שלי. הבן שלי חסן, והבת שלי תהאני התחילו ללמוד באוניברסיטה. לוויתי כסף כדי לאפשר לשניהם להמשיך ללמוד.

אני מובטל מאז שהעסק שלי קרס בסוף 2008. בעזה אין אפשרויות תעסוקה, בגלל הידוק המצור.

לארבעה מהילדים שלי יש תארים אקדמאיים וכולם מובטלים. היום אנחנו מתקיימים מקצבת מזון שבועית שאנחנו מקבלים מארגון CHF בשווי של 70 שקל לשבוע. זה לא מספיק למשפחה בת עשר נפשות. לפעמים הילדים שלי מוצאים עבודות מזדמנות תמורת 30-20 שקל ליום של עבודה מבוקר עד ערב.

הילדים שלי אחמד, מחמוד ובהאא, הגיעו לגיל הנישואים, אבל העתיד שלהם לא מעודד. אין להם עבודה או בית. למרות שאני כמעט בן 60 והמחסור בהזדמנויות תעסוקה, אני מוכן ורוצה לעבוד אם אמצא עבודה בעזה. אבל בגלל המצב היום, גם אם זה יקרה, זה לא יספיק לפרנסת המשפחה.

הלוואי ואמצא עבודה, ואוכל לספק את הצרכים של הילדים שלי ולהבטיח את עתידם. המצב בעזה אבוד. רמת החיים שואפת לאפס, והעתיד הוא נעלם גדול בשבילנו. העתיד של הילדים שלי אבוד. הם אפילו לא חושבים על חתונה והקמת משפחה בגלל שאין להם אמצעים לכך. הם חיים ביאוש ותסכול.