דוניא עסליה (45) מספרת על בתה דימא בת ה-10, שנהרגה ב-19.5.21 מפגיעת טיל ישראלי ליד ביתה, במזרח מחנה הפליטים ג'באליא
איבדתי את הבת שלי, דימא, כשהיא עזרה לי בהכנות לארוחת הערב. ביקשתי ממנה להביא לי סיר חשמלי לאפיית לחם מאחותה דיאנא שגרה לא רחוק מאיתנו. כשהיא הייתה בדרך הביתה, דימא נהרגה מפגיעת טיל ששיגר מטוס צבאי ישראלי שקרע אותה לגזרים ליד הבית שלנו. כששמעתי את הפיצוץ החזק של הטיל שכנראה פגע בדימא, צעקתי. הרגשתי מחנק ופחד גדול. החלונות בבית התנפצו והזכוכיות נפלו על הבצק והפיתות שהכנתי. אמרו לנו שזה טיל אזהרה ושחייבים לצאת מן הבית. רצתי מהר החוצה, ואז מישהו אמר לי שדימא נחנקה. ראיתי בחוץ את המכונית שפינתה את דימא מהר לבית החולים. בעלי ואחיו הגיעו לדימא ראשונים ודאגו לפינוי שלה. ואז בעלי הגיע והודיע לי שהיא נפלה שהידית. הרגשתי כאב לב ומחנק. הייתי בהלם.
דימא פחדה מאוד מהמלחמה. ארבעה ימים לפני שהיא נהרגה היא ביקשה שנלך למצוא מחסה בבית ספר של אונר״א. היא אמרה שאם יקרה לה משהו היא לא תסלח לי. כששמעה שאולי נעזוב את הבית, היא הספיקה לארגן תיק עם הצעצועים שלה, שיהיה מוכן בעת הצורך.
כשהביאו אותי להיפרד מדימא, לא זיהיתי אותה. רסיסים מסיר האפייה ומהטיל שהרג אותה חדרו לפנים שלה. דימא הייתה רק ילדה חפה מפשע. מה עשתה שהגיע לה למות מוות אכזרי כל כך? את בגדי החג שהבאתי לה דימא כבר לא תספיק ללבוש.
שנה עברה מאז שדימא נפלה כשהידית ורק הזיכרונות עוד חיים בתוכנו. אני מתגעגעת אליה כל הזמן. גם הילדים בשכונה והחברים שלה מתגעגעים אליה. בעלי נזכר בדימא מדי יום, במיוחד ביום שישי, כשכל בני המשפחה נמצאים, חוץ מדימא.
כשאנחנו יושבים סביב שולחן האוכל המקום שלה נשאר ריק. הילדים כל הזמן מזכירים אותה ומדברים עליה. אני הולכת מדי יום למקום שבו דימא נהרגה, ליד הבית, ומנקה אותו. מדי יום אני משתטחת על הקבר שלה, בוכה ומרגישה צער עמוק שאי אפשר בכלל לתאר במילים. חברים של דימא מגיעים אלינו הביתה מדי יום, מברכים אותנו, מניחים פרחים במקום שבו נפלה כשהידית ומחלקים ממתקים לעילוי נשמתה. כשהם משחקים מול הבית שלנו הם משננים את השם של דימא והם כותבים את השם שלה במחברות שלהם. כשאני רואה את כל זה כואב לי. הם אומרים לי שדימא הלכה לגן עדן.
כשאני עוברת ליד בית הספר של דימא הלב שלי נחמץ כשאני רואה את הילדים והחברים שלה. אני חוששת מאוד לבקר שם ולפגוש את המורים והחברים שלה ומשתדלת לא להישבר ולבכות.
אני שומרת את הילקוט והבגדים של דימא, מנשקת, מחבקת ומריחה אותם יום יום. אני מתגעגעת לדימא, התינוקת שלי. מתגעגעת לגעת לה בשיער ולמשש את פניה.
מאז שדימא נפלה כשהידית לא הלכתי לשום אירוע שמח. לפני שאני יוצאת מהבית אני תמיד מנשקת את התמונה שלה ואומרת לה: ״היום את לא יוצאת אתי, אני יוצאת בלעדייך״. כשאני חוזרת הביתה, כבר בקצה השביל אל הבית, אני נזכרת בדימא, שהייתה רצה לקבל את פניי, ומרגישה צער עמוק. אני נזכרת איך היא נהגה לפתוח לי את הדלת כדי לקבל אותי בחיבוק.
קראנו לבתו של בני על שמה של דימא כדי להנציח אותה בתוך המשפחה. לפעמים קשה לי לקרוא לנכדתי בשמה, דימא. קשה לי גם לשמוע את הילדים תוהים מתי היא תגדל ותהיה כמו דימא כדי שיוכלו לשחק איתה.
הבת שלי הייתה מלאך קטן. כשנפרדתי ממנה לא יכולתי לזהות את הגופה המבותרת שלה. האם דימא סיכנה את הצבא הישראלי כשהחזיקה סיר ביד אחת וממתקים בשנייה? אנחנו רק אזרחים שחיים בבתים שלהם. אנחנו לא מסכנים את ישראל בשום צורה. העולם חייב להרגיש את הכאב שלנו, לזכור את הילדים הקטנים שלנו שנהרגים לנגד עינינו בלי שנוכל לעשות דבר, רק לבכות ולכאוב.
במהלך המלחמה של 2008 הייתי בהריון ואיבדתי את התינוק. שאפתי זרחן שהצבא הישראלי ירה והפלתי. הנשק של הצבא הישראלי לא פסח עלינו גם אז והטילים פגעו בבתים שלנו. איפה שליטי העולם כשכל זה קורה בעזה? אנחנו מתים לאט-לאט. איפה האמנות של זכויות האדם, שקובעות שאסור לפגוע בילדים? ביקשנו שהאחראים יועמדו לדין אבל לא קיבלנו כל תגובה. אני אומרת לעולם: האם אתם רוצים שהילדים שלכם ייהרגו כמו דימא, שלא תוכלו לזהות את גופותיהם כמו שקרה לי?
המלחמה אף פעם לא נגמרת, אנחנו מוקפים מכל הכיוונים. אני מרגישה שגם במלחמה הבאה אני או אחד מבני המשפחה שלי נשלם בחיינו. גם מקומות המקלט שלנו לא בטוחים ובמלחמות הקודמות הם פגעו גם בהם. האם הילדים של עזה הם בנק המטרות של הצבא הישראלי? האם הילדה שלי הייתה מבוקשת על ידי הצבא הישראלי?
העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד, ב-15.3.22.
