דילוג לתוכן העיקרי
מבנה שנהרס בתקיפה ישראלית בשכונת א-רימאל בעיר עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם
תפריט
מהשטח
נושאים

הפצצת מטרות אזרחיות היא פשע מלחמה

מאז תחילת ההפצצות על עזה התקיפה ישראל עשרות מבנים, בהם דירות מגורים, משרדים ומבני ממשל ומסחר וכן תשתיות אזרחיות כגון כבישים. בין השאר, מטוסים הטילו פצצות על מגדלים – שחלקם התמוטטו – שבהם היו משרדים, דירות מגורים ותחנות טלוויזיה וכן על בתיהם של מפקדים בחמאס ובתים נוספים של תושבי הרצועה. עשרות בני אדם נהרגו בהתקפות אלה.

המשפט ההומניטארי הבינלאומי מגביל את הצדדים הלוחמים וקובע מה מותר – ובעיקר מה אסור – לעשות במהלך הלחימה. בין השאר, קובע משפט זה כי מותר לכוון התקפות רק למטרות צבאיות. מטרות אלה מוגדרות בסע' 52(2) לפרוטוקול הראשון הנספח לאמנות ג'נבה ואשר הוראותיו מחייבות את כל מדינות העולם. על פי סעיף זה, כדי שמטרה תוגדר כ"מטרה צבאית" נדרשים שני תנאים מצטברים:

1. שהמטרה תהיה כזו התורמת "תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית";

2. שהפגיעה בה, בנסיבות שמתקיימות באותו זמן, תקנה "יתרון צבאי מובהק" לצד התוקף.

כדי לבחון האם הפצצה כלשהי עמדה בתנאים הנדרשים, יש לבחון מה היה השימוש הקונקרטי שנעשה במבנה שהופצץ. בספרות הרלוונטית מוזכרים כמטרות צבאיות לגיטימיות בניינים צבאיים, מחסני תחמושת ואמצעי תחבורה המשרתים את הלוחמים. במקרים שבהם רק חלק ממבנה משמש כמטרה צבאית על פי התנאים הנדרשים, שאר המבנה ממשיך להיחשב למטרה אזרחית שאסור לתקוף אותה. בכל מקרה, במקרים שבהם קיים ספק בנוגע לאופי השימוש שנעשה במבנה כלשהו, הוא ייחשב למטרה אזרחית.

במהלך הלחימה הנוכחית הצבא לא הבהיר מה הייתה ההצדקה לכל אחת מההתקפות שבוצעו ומה הקשר בין המטרה שהותקפה לבין פעילות צבאית ספציפית שנעשתה במבנה. במקום זאת, ברוב המכריע של המקרים הגורמים הרשמיים הסתפקו בטענות כלליות בנוגע לפגיעה ב"תשתיות טרור של חמאס", ב"תשתיות לניהול לחימה" וכיוצא בזה.

בהעדר מידע קונקרטי לגבי התרומה האפקטיבית של כל אחד מהמבנים שהותקפו לפעולה צבאית ולגבי היתרון המובהק שהריסתו צפויה להקנות לישראל – לא ניתן להכריע האם כל אחת מההתקפות שביצע הצבא בימים האחרונים הייתה חוקית. עם זאת, כבר עתה ניתן לקבוע כי הפצצת בתים רק משום שגרים בהם בכירי חמאס אינה עונה לתנאים הנדרשים במשפט ההומניטארי הבינלאומי. נוסף על כך, אין די בטענה שבמבנה התקיימה פעילות מודיעינית או שמאחת מדירות הבניין נשלחו הוראות לביצוע התקפות על ישראל כדי לקבוע שהפגיעה בו הייתה חוקית. לצורך קביעה כזו צריך לדעת מה בדיוק נפגע – מלבד המבנה עצמו – וכיצד הפגיעה במבנה מעניקה ייתרון צבאי מובהק. מובן שהתקפות שנעשו במטרה לגרום לפגיעה מורלית בקרב התושבים, במטרה ללחוץ עליהם כדי שיפעילו לחץ על השלטון או לצורכי נקמה גרידא – אינן חוקיות.

בחלק מהמקרים ניסתה ישראל להצדיק את ההתקפות בטענה שהיא עשתה כל שביכולתה כדי לא לפגוע באזרחים ולכן הזהירה אותם ואפשרה להם להתפנות מהמבנה טרם ההתקפה. אלא ששאלת הפגיעה באזרחים היא שאלה נפרדת ואם המטרה אליה כוונה ההתקפה הייתה אזרחית, היא אינה חוקית גם אם איש לא נהרג כתוצאה ממנה.

בסבבי לחימה קודמים יישמה ישראל פרשנות רחבה – החורגת מהכללים שפורטו לעיל – בשאלה מה יכול להיחשב מטרה צבאית לגיטימית. כך היה ב"עופרת יצוקה" בדצמבר 2008 – ינואר 2009, ב"עמוד ענן" בנובמבר 2012 וב"צוק איתן" בקיץ 2014. למרות התוצאות הקטלניות והמחרידות של הפצצות מכוונות של מטרות אזרחיות – המהוות פשע מלחמה – ישראל מעולם לא נדרשה לתת דין וחשבון או לשלם מחיר כלשהו בגין יישומה של מדיניות זו.

מציאות זו תשתנה רק כאשר הקהילה הבינלאומית תתערב ותנצל את מנופי ההשפעה שלה על ישראל כדי לכפות עליה לשנות את מדיניותה, בטרם יגבה יישומה קורבנות נוספים.