דילוג לתוכן העיקרי

עונת החריש 2018, מחוז רמאללה: אלימות מתנחלים בשירות המדינה

מעשי אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים – שתוצאתם היא פגיעה בחייהם, בגופם וברכושם – הפכו מזמן לחלק בלתי נפרד משגרת הכיבוש בגדה המערבית. בחלק מהמקרים חיילים נוכחים במהלך האירועים ולא עושים דב...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

עונת החריש 2018, מחוז רמאללה: אלימות מתנחלים בשירות המדינה

מעשי אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים – שתוצאתם היא פגיעה בחייהם, בגופם וברכושם – הפכו מזמן לחלק בלתי נפרד משגרת הכיבוש בגדה המערבית. בחלק מהמקרים חיילים נוכחים במהלך האירועים ולא עושים דבר כדי למנוע אותם, במקרים אחרים הם מגנים על המתנחלים האלימים ובאחרים הם נוטלים חלק פעיל. ואולם תהא מידת מעורבותם אשר תהא – ברוב המכריע של המקרים המתנחלים והחיילים המעורבים באירועים אלה אינם נדרשים לשלם מחיר כלשהו על התנהלותם אלה וחקירות חלולות (אם בכלל נפתחו) נסגרות בלא כלום.

מעשי אלימות אלה מתגברים מדי שנה בעונות המסיק והחריש, שבמהלכן מתנחלים פוגעים שוב ושוב בחקלאים פלסטינים המבקשים לעבוד באדמותיהם. בשנים האחרונות מפעיל הצבא "מנגנון תיאום", שנועד לכאורה לאפשר לפלסטינים להגיע לאדמותיהם לימים ספורים במהלך עונות אלה, לאחר תיאום עם הצבא והסדרת ליווי של חיילים. ואולם מנגנון זה, אפילו היה פועל בצורה מושלמת לשיטתו, היה נותר ממהותו מענה עלוב למציאות האלימה עמה נאלצים להתמודד החקלאים ואינו אלא מראית עין של אכיפת חוק: הן במישור העקרוני – שכן הוא מקבל את אלימות המתנחלים כעובדה קיימת, המצדיקה הטלת הגבלות דווקא על החקלאים הפלסטינים, והן במישור המעשי – שכן הוא מאפשר לחקלאים להגיע לאדמותיהם רק במשך ימים ספורים במהלך השנה. וכרגיל בשטחים, אפילו "פתרון" מופרך זה זכה לגיבוי של בית המשפט העליון.

מעבר לכך: אופן היישום של מנגנון זה והדרך המסורבלת שבה מנהל אותו הצבא – ובכלל זה שורת התנאים הארוכה שהוא מציב בפני התושבים לפני שהוא מאשר את הגעתם לאדמותיהם (אם בכלל) – מקשה עליהם לנצל אפילו אפשרות מוגבלת זו ופעמים רבות מרוקנת אותה מתוכן. עונת החריש הייתה השנה בחודש מארס. סקירה של ההתרחשויות במחוז רמאללה במהלכה מעידה בדיוק על קשיים אלה.

מנגנון התיאום מאפשר לחקלאים להגיע רק לאדמות שכבר מעובדות, ומונע מהם גישה לאדמות בבעלותם הפרטית שלא עיבדו עד כה, ואשר בסמוך להן הוקמו התנחלויות, גם אם הם מעוניינים להתחיל לעבדן. בשבעה אזורים, שבהם ישנם למעלה מ-3,000 דונם השייכים ליותר מ-150 משפחות, הוקצו לחקלאים שלושה או ארבעה ימים בלבד לביצוע החריש, על אף שהיקפם של חלק מהשטחים המעובדים מצריך יותר מזה.

בשלושה אזורים – סביב הכפרים סינג'ל, תורמוסעיא ואל-מור'ייר – ביצעו מתנחלים מעשי אלימות, בחסות ובשיתוף החיילים, למרות התיאום. הצבא לא הסתפק בכך והחליט לאסור על החקלאים להגיע לאדמותיהם בחלק מהימים המעטים שהוקצו להם באופן שמנע מהם לחרוש אפילו את המעט שאושר להם מראש. עדויות של חקלאים מתורמוסעיא ואל-מור'ייר לגבי מה שהתרחש בימים אלה מובאות להלן.

מעשי האלימות של מתנחלים הם חלק מפעולה אסטרטגית של המדינה, המאפשרת אותה, שותפה לה ונהנית מפירותיה. למעשי האלימות יש אפקט מאיים ומרתיע הנמשך גם לאחר התרחשותם ובאזורים רבים בגדה חקלאים פלסטינים חוששים באופן קבוע להגיע אל אדמותיהם. בחלק מהאזורים השטחים החקלאיים הושחתו והוזנחו באופן כה חמור עקב כך, שהיבול הידלדל ובעליהם ויתרו על המאמץ להגיע אליהם. כך נוצרו, בכל רחבי הגדה, חומות שקופות שפלסטינים יודעים כי חצייתן כרוכה בחשיפה לאלימות, עד כדי סיכון חייהם. סילוקם של הפלסטינים מאזורים גדלים והולכים בכל רחבי הגדה המערבית מקל על המדינה להשתלט על אדמות הגדה ועל משאביה.

תורמוסעיא

בסמוך לאדמותיהן של עשר משפחות מהכפר, ששטחן הכולל כ-500 דונם, הוקמה ההתנחלות עדי עד. המת"ק הקציב לחקלאים ארבעה ימי תיאום – בין ה-19.3.18 ל-22.3.18, אך בפועל התאפשר להם לעבוד באדמותיהם רק יום אחד. מעדויות שגבה תחקירן בצלם, איאד חדאד, עולה שכבר ביום הראשון, בעת שכעשרים חקלאים ופועלים עבדו באדמות הסמוכות לעדי עד, הגיעו למקום שלושה מתנחלים. חיילים שהיו במקום, כביכול כדי להגן על הפלסטינים ולאפשר להם לעבד את אדמותיהם, לא מנעו מהם לתקוף את החקלאים וחלקם אף הצטרפו לתקיפה בעצמם. החיילים הורו לחקלאים לחזור לבתיהם ולשוב רק למחרת. ביום השני מנעו החיילים מהמתנחלים לתקוף את החקלאים, אך לא עצרו איש מהאנשים שהשתתפו בתקיפה יום קודם לכן. ביום השלישי – הצבא כלל לא טרח לשלוח חיילים למקום, ולכן החקלאים לא עבדו מחשש שיפגעו, וביום הרביעי אסר עליהם הצבא להגיע, תוך הבטחה שייקבע להם יום חלופי – מה שמעולם לא קרה. בסופו של דבר, הספיקו החקלאים לחרוש רק מחצית מהשטח.

עווד חזמה, תושב תורמוסעיא, בן 51, נשוי ואב לעשרה, סיפר בעדות שמסר ב-21.3.18:

Thumbnail
עווד חזמה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 21.3.18

אחרי תיאום מראש עם המת"ק הישראלי, הגענו לאדמה שלנו באזור א-דהראת, ליד עדי עד, ב-19.3.18. הגענו לשם בשעה 8:30, כמו שאמרו לנו. הייתי עם אחי עודה, ובערך עשרים חקלאים ופועלים. היו לנו שבעה טרקטורים. ארבעה חיילים עמדו בעמדת שמירה שהוקמה לפני כשלוש שנים, בגלל ההתקפות של המתנחלים, למרות שהם לא באמת מונעים מהם לתקוף אותנו. זה מה שקרה גם באותו יום. התחלנו לעבוד ובשעה 9:00 בערך הגיע חוסאם, קצין הקישור הישראלי, ואמר לנו "תתחילו לחרוש. אין בעיות והכל בסדר". אחרי כמה דקות הוא עזב. אחרי עשרים דקות בערך הגיעו שלושה מתנחלים רעולי פנים על סוסים. ראינו אותם מסתובבים באזור כבר משעות הבוקר וגם חוסאם ראה אותם לפני שהוא עזב. המתנחלים ניסו להבהיל אותנו עם הסוסים. הם רכבו קרוב אלינו במהירות וכמה פעמים זרקו זיקוקים. צילמתי אותם ואז הם התרחקו וחיכו בין העצים.

קצת לפני 11:00 הגיע קצין מהמנהל האזרחי ששמו רז, ואמר לנו לחרוש ולא לפחד. לפני זה הוא דיבר עם המתנחלים. שמעתי שהחיילים ביקשו ממנו להחרים לי את הטלפון אבל הוא לא הסכים. ביקשתי ממנו שיגיד למתנחלים לעזוב את המקום, אבל הוא אמר שהוא לא יכול לעשות את זה.

ראינו עוד מתנחלים מגיעים מכיוון עדי עד. חשבנו שהחיילים ורז יגנו עלינו מהם. הם עמדו לידם ודיברו איתם וחשבנו שהם ימנעו מהם לתקוף. אבל בסביבות 11:30 שלושה מתנחלים רעולי פנים תקפו אותנו. הפעם הם לא היו על סוסים. כשהם התקרבו אלינו החיילים פשוט התרחקו. בהתחלה המתנחלים זרקו עלינו זיקוקים ואחר כך הם יידו עלינו אבנים. לא היה לי שום דבר כדי להגן על עצמי, חוץ ממקל. המתנחלים זרקו זיקוק על סולימאן עספור, שעובד על הטרקטור, ואני עמדתי מולם וצעקתי עליהם.

המתנחלים יידו עלינו אבנים והחיילים כיוונו אלינו את הנשק שלהם. שניים מהם הכו את סולימאן ודחפו אותו על האדמה. ניסיתי להרתיע אותם עם אבן שהייתה לי ביד אבל אז נפגעתי מאבן בצד שמאל של הפנים. זה כאב מאוד. אחד החיילים נעמד מולי ודחף אותי על האדמה ואז הלך ממני. רז לא עשה כלום ורק נעמד בינינו לבין המתנחלים. רק אחרי שעתיים בערך, בסביבות 13:30, המתנחלים חזרו לכיוון עדי עד, ורז והחיילים גירשו אותנו מהאזור ואמרו שאי אפשר להמשיך לעבוד באותו יום. הם אמרו שנוכל לחזור מחר. ככה איבדנו יום עבודה שלם.

הלכתי למרכז הרפואי, עשו לי צילומים ובדיקות ואמרו לי שאין לי שברים אלא רק חבלות בלסת התחתונה ונפיחות בלחי. חזרתי הביתה אחרי שעה בערך. גם סולימאן נפצע באורח קל.

סולימאן עספור, בן 24, נשוי ואב לילד, פועל חקלאי, סיפר בעדות שמסר ב- 22.3.18 על מה שקרה באותו הבוקר:

Thumbnail
סולימאן עספור. צילום: איאד חדאד, בצלם, 22.3.18

בערך ב-11:30, לאחר ארוחת הבוקר, התרחקתי בערך עשרה מטרים משאר החקלאים עם כוס התה שלי, כדי לעשן סיגריה בשקט ואז ראיתי במרחק של שבעה מטרים בערך שלושה מתנחלים רעולי פנים שהתקרבו אלינו מבין העצים. החיילים היו במרחק של כ-20-15 מטרים. אחד מהמתנחלים הדליק זיקוק וזרק אותו עליי. הזיקוק כמעט פגע בי בראש אבל זזתי מהר. צעקתי על המתנחל, ועווד חזמה בא ונעמד לידי ואז המתנחלים התחילו לזרוק עלינו אבנים.

כשניסינו להגן על עצמנו החיילים באו ושניים מהם תפסו אותי וזרקו אותי על שיח קוצים. הייתי עם חולצה קצרה וזה כאב. החיילים השתלטו עליי בזמן שמתנחל זרק אבן על עווד חזמה ואחד החיילים גם תקף את עווד. כל זה בזמן שהמתנחלים ממשיכים ליידות אבנים, שחלק מהן פגעו גם בחיילים – אבל הם המשיכו להכות אותנו בלי להגיב למעשים של המתנחלים. החקלאים האחרים לא התערבו, אולי הם פחדו.

אחרי כמה דקות שני חיילים הרימו אותי מהאדמה, ולקחו אותי הצידה בזמן שהמתנחלים המשיכו ליידות אבנים. בזמן שהם לקחו אותי הצידה שאלתי אחד מהם " אתה בא לכאן כדי להגן עליי או כדי שהמתנחלים ירביצו לנו?" והוא ענה: "תשתוק ואל תדבר". קצין הקישור שהיה נוכח במקום מהבוקר, הגיע אחרי שהחיילים הושיבו אותי על האדמה, במרחק של כשלושים מטר מהמקום שבו היינו קודם. הוא שאל אותי בערבית "המתנחל הרביץ לך?" עניתי לו: "אתה ראית מה שקרה, אני בן אדם שרואה רק בעין אחת, ואם אבן היתה פוגעת בעין השנייה שלי הייתי מתעוור, זה מקובל עליך?" הקצין שאל אותי שוב את אותה שאלה ועניתי לו שכן. ואז הוא אמר: "אני לא ראיתי אותו מרביץ לך, אם תגרום לעוד בעיות אני אעצור אותך". הוא איים שיעצור אותי אם אגיד שהמתנחלים הכו אותי. אחרי רבע שעה בערך המתנחלים התרחקו והחיילים גירשו אותנו מהמקום בטענה שהם לא יכולים להשתלט על המצב ושאין מספיק כוח צבאי כדי להשליט סדר. לא היתה לנו ברירה ועזבנו.

אל-מור'ייר

אדמותיהן של שש ממשפחות הכפר, ששטחן הכולל כ-220 דונם, נמצאות גם הן באזור שבסמוך אליו הוקמה ההתנחלות עדי עד. המת"ק הקציב לחקלאים שלושה ימי תיאום – בין ה-19.3.18 ל-21.3.18, אך בפועל התאפשר להם לעבוד באדמותיהם רק יום אחד. ביום הראשון, כשהגיעו החקלאים לאדמתם, הורה להם קצין המת"ק לשוב לבתיהם שכן אין במקום חיילים שיישמרו עליהם. ביום השני, לאחר שהחלו לחרוש את האדמה, יידו עליהם מתנחלים אבנים. החיילים שנכחו במקום לא סיפקו להם הגנה ואף סייעו בתקיפה. לאחר כעשר דקות עזבו המתנחלים את המקום והחקלאים המשיכו בחריש. יום התיאום השלישי בוטל בהוראת הצבא. המת"ק הקציב לחקלאים יום חלופי, ב-25.3.18, ואולם הם חששו לחזור למקום, בעקבות האלימות שחוו בימים הראשונים. החקלאים הספיקו לחרוש רק כ-70 דונם, וכל שאר השטח, כ-150 דונם, נותר לא חרוש.

Thumbnail
אכרם נעסאן. צילום: איאד חדאד, בצלם, 22.3.18

אכרם נעסאן, תושב אל-מור'ייר, בן 44, נשוי ואב לארבעה, סיפר בעדות שמסר לבצלם ב-22.3.18:

ביום שני, 19.3.18, הגעתי לאדמה שלי ב-8:30 בבוקר יחד עם עוד חמישה מבני המשפחה שלי ושלושה פועלים ששכרנו. מיד כשהגענו, הגיעו למקום גם קצין הקישור חוסאם ואיש ביטחון מהמאחז עדי עד. חוסאם אמר לנו לעזוב את המקום בגלל שאין חיילים שיכולים לשמור עלינו. לא הייתה לנו ברירה וחזרנו לבתים שלנו.

למחרת הגענו באותה שעה אבל לפני שהתחלנו לעבוד הגיעו קצין ומאבטח של ההתנחלות, ואמרו לנו לצאת מהשטח. התקשרתי לחוסאם והוא טען שקבענו ל-9:00 אז ישבנו בצד וחיכינו חצי שעה. הקצין והשומר של המאחז חזרו לכיוון ההתנחלות וצפו בנו מרחוק. היו שם גם שלושה חיילים שעמדו מולנו, במרחק של כשלושים מטר. ב-9:00 התחלנו לעבוד ואז הקצין ואיש הביטחון מהמאחז חזרו, התירו את הרתמות שחיברו את שלוש המחרשות לסוסים ואמרו לנו להפסיק לעבוד כי התחלנו בלי לבקש רשות. אמרתי לקצין שבאנו לעבוד, שיש איתנו פועלים שאנחנו צריכים לשלם להם ושאנחנו חייבים להתחיל כמה שיותר מוקדם כי גם ככה הם נתנו לנו רק שלושה ימים לעבודה שמצריכה לפחות עשרה ימים.

התקשרתי לחוסאם והוא אמר שהוא מגיע ושנחכה לו. אחרי עשרים דקות בערך הוא הגיע ורק אז יכולנו להתחיל לעבוד. נכנסנו עם שלושת החיילים לאזור אבו אל-מוואס שקרוב למאחז והתחלנו לחרוש. היו לנו ארבעה טרקטורים והספקנו לחרוש 15 דונאם. אחר כך המשכנו לעבוד בחלקת אדמה אחרת. בזמן שעבדנו שם ראינו שישה מתנחלים מגיעים מכיוון המאחז. שוב התקשרתי לחוסאם ואמרתי לו שהם מגיעים אלינו ושזה מפחיד אותנו אבל הוא אמר לי שלא נפחד כי יש שם חיילים. המתנחלים המשיכו להתקרב אלינו עד למרחק של עשרה או עשרים מטרים מאיתנו. הם לא היו רעולי פנים. אחד מהמתנחלים רץ אליי וניסה להכות אותי אבל הספקתי לסגת אחורה ואמרתי לחיילים שעמדו ממש לידנו: "תראו אותו! אתה רואה שהוא תוקף אותנו!" החייל ענה לי שאין שום בעיה. המתנחל המשיך להתקרב אליי, יחד עם עוד מתנחל. כדי להפחיד אותם הרמתי אבן ונופפתי בה ואמרתי להם שיתרחקו ממני.

באותו רגע החיילים התנפלו עלי והחזיקו אותי. הם נתנו למתנחלים להכות אותי. ניסיתי לברוח אבל החיילים בעטו בי. החקלאים האחרים פחדו והתרחקו קצת. המתנחלים יידו עליהם אבנים והם יידו עליהם אבנים בחזרה. הצלחתי להיחלץ מהחיילים והם איימו עלינו שהם יירו על מי שמיידה אבנים. הגיעו עוד חמישה או שבעה חיילים ורק אז המתנחלים חזרו למאחז. החיילים אישרו לנו להמשיך לעבוד ושני חיילים נשארו איתנו. מדי פעם גם הגיעה ניידת של משמר הגבול. המשכנו לעבוד עד 15:30, ואז היינו צריכים להפסיק כי הזמן שהוקצב לנו בתיאום הסתיים.

ביום האחרון של התיאום הגענו לשטח אדמה שקרוב למאחז, אבל לא היו שם חיילים. התקשרתי לחוסאם אבל הוא אמר שהוא לא אחראי עלינו. החלטנו שאנחנו לא יכולים לעבוד כי פחדנו מהמתנחלים ועברנו לחלקת אדמה רחוקה שלא מחייבת תיאום. מאוחר יותר התקשרתי למת"ק הפלסטיני כדי שיעזרו לנו להגיע לחלקת האדמה הסמוכה למאחז והם אמרו שנוכל להגיע ב-25.3.18.

לא הגשתי תלונה, אני לא מאמין שמערכת בתי המשפט פועלת לטובתנו. המתנחלים תקפו אותנו לעיני החיילים ובהסכמתם והחיילים אפילו התערבו לטובת המתנחלים. אני חושב שהם נוקטים במדיניות הזאת כדי להכריח אותנו לעזוב את האדמה בשביל להרחיב את עדי עד, שהתחילה עם קרוואן אחד והיום היא כבר הפכה לכפר קטן.

* תיעוד וידיאו: יאסר נעסאן, מתנדב בצלם

סרטונים אחרונים