דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

ההתנחלויות

מאז 1967 ועד סוף 2016 הוקמו ברחבי הגדה המערבית למעלה מ-200 התנחלויות. אלה כוללות:

  • 127 התנחלויות שמשרד הפנים הכיר בהן כיישובים;
  • כמאה התנחלויות שהוקמו ללא אישור רשמי, אך בתמיכה ובסיוע של משרדי ממשלה ("מאחזים");
  • בחברון, מספר מובלעות של מתנחלים בתוך העיר;
  • במזרח ירושלים, 11 שכונות שהוקמו בשטחי הגדה שסופחו לשטחה המוניציפאלי של העיר, וכן מספר מובלעות של מתנחלים בלב שכונות פלסטיניות במזרח ירושלים.

16 התנחלויות נוספות שהוקמו ברצועת עזה וארבע התנחלויות בצפון הגדה המערבית פורקו בשנת 2005, במהלך יישום "תוכנית ההתנתקות".

מספר המתנחלים שגרים בהתנחלויות אלה קרוב ל-600 אלף: 382,916 תושבים בהתנחלויות הגדה (על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; הנתון עדכני לסוף 2015), ו-205,220 תושבים בשטחים שסופחו לשטחה המוניציפאלי של ירושלים (על פי מכון ירושלים לחקר ישראל; הנתון עדכני לסוף 2014).

ההתנחלויות הן הגורם המשפיע ביותר על מציאות החיים בגדה המערבית וההשלכות שלהן על זכויות האדם של הפלסטינים הן הרסניות, וחורגות בהרבה ממאות אלפי הדונמים שנגזלו מהם לצורך הקמתן, ובכלל זה שטחי מרעה ושטחים חקלאיים: קרקעות נוספות הופקעו מהם לטובת סלילת מאות קילומטרים של כבישים עוקפים עבור המתנחלים; מחסומים ואמצעים אחרים המגבילים רק את תנועתם של פלסטינים הוצבו בהתאם למיקומן של ההתנחלויות; הגישה לאדמות חקלאיות רבות של פלסטינים – בתוך שטחן של ההתנחלויות ומחוצה להן – נחסמה בפועל בפני בעליהן הפלסטינים; והתוואי המפותל של גדר ההפרדה – הפוגע קשות בזכויותיהם של הפלסטינים הגרים בסמוך לה – נקבע בתוך שטח הגדה בעיקר כדי להותיר מצידה המערבי כמה שיותר התנחלויות ושטחים נרחבים שישראל מייעדת להרחבתן.

 

ההתנחלויות הן הגורם המשפיע ביותר על מציאות החיים בגדה המערבית. השלכותיהן על זכויות האדם של הפלסטינים הרסניות, וחורגות בהרבה ממאות אלפי הדונמים שנגזלו לצורך הקמתן

 

תכליתם של כל מנגנוני ההתנחלות בגדה המערבית זהה, ואולם מנגנוני הנישול בלב העיר חברון ובמזרח ירושלים – שם גזלה ישראל מהתושבים גם בתים ומבנים – שונים בפרטיהם. 

בשנותיו הראשונות של הכיבוש, המנגנון העיקרי ששימש את ישראל להשתלטות על אדמות לצורך הקמת התנחלויות היה "תפיסת מקרקעין לצרכים צבאיים". בשנים אלה הוצאו צווי תפיסה צבאיים לכ-31,000 דונם, שרובם יועדו לבניית התנחלויות.

ביוני 1979 תפס הצבא קרקעות פרטיות "לצרכים צבאיים" באזור שכם, לצורך הקמת ההתנחלות אלון מורה. כמה מהתושבים עתרו לבג"ץ בטענה שתפיסת השטח מנוגדת למשפט הבינלאומי, מאחר שנעשתה לשם הקמתה של התנחלות אזרחית ולא לצרכים צבאיים אמיתיים. בית המשפט כבר דחה טענה זו בעתירות דומות בעבר, קיבל את טענות המדינה בנוגע לתרומתן של ההתנחלויות לביטחון ואישר את תפיסת הקרקע.

אלא שבמקרה הנוכחי טענו בכירים במערכת הביטחון כי להקמת התנחלות במקום אין כל חשיבות צבאית. בנוסף, כמה מהמתנחלים הצטרפו כמשיבים לעתירה והבהירו לבית המשפט כי בכוונתם להתיישב במקום באופן קבוע, מטעמים דתיים ופוליטיים ולא משיקולים ביטחוניים. נסיבות ייחודיות אלה לא אפשרו לשופטים לפסוק כבעבר, כאילו הקמת ההתנחלויות נועדה לצרכים צבאיים, ואולם הם נמנעו מפסילה גורפת של אפשרות זו. השופטים צמצמו את פסק הדין למקרה הספציפי של אלון מורה וקבעו כי במקרה זה תפיסת הקרקע לא נועדה לשרת מטרות צבאיות אלא לצרכים אזרחיים ועל כן היא מנוגדת למשפט הבינלאומי. בית המשפט לא פסל לחלוטין את האפשרות שקרקעות פרטיות ייתפסו לצורך הקמת התנחלויות אלא רק קבע כי כאשר השיקול הדומיננטי להוצאת צו התפיסה הוא הקמת התנחלות אזרחית ולא שיקולים צבאיים – אז הוצאת הצו אינה חוקית.

פסק דין זה הקשה על ישראל להמשיך ולהשתלט על קרקעות בדרך שבה נהגה עד אז: הוא חייב אותה להשיג בכל מקרה הסכמה בין בכירי מערכת הביטחון לגבי תרומתה של ההתנחלות החדשה לביטחון וכן להבטיח את שתיקת המתנחלים בנוגע לכוונותיהם העתידיות. על מנת להימנע מכך, הצהירה הממשלה כי מעתה התנחלויות ייבנו רק על אדמות שהוכרזו כאדמות מדינה.

ואולם, כשביקשה המדינה להקים התנחלויות על אדמות כאלה, התברר לה כי היקף האדמות הנחשבות לאדמות מדינה ברחבי הגדה הוא מצומצם (כ-687,000 דונם), וכמעט כולן בבקעת הירדן ובמדבר יהודה, בעוד שהמדינה ביקשה להקים התנחלויות באזורי גב ההר. על מנת להגדיל את מלאי הקרקעות שיהיו זמינות לצורך הקמת התנחלויות, גיבשה המדינה מנגנון חדש של הכרזה על "אדמות מדינה". 

המנגנון החדש התבסס על שכתוב הכללים המשפטיים ואימוץ פרשנות שונה לחלוטין לחוק הקרקעות העות'מאני (המסדיר את נושא הבעלות על קרקע בגדה המערבית), מזו שהייתה נהוגה עד אז. פרשנות חדשה זו הקלה מאוד על הכרזת קרקעות כאדמת מדינה, גם אם נחשבו קודם לכן לקרקעות בבעלות פלסטינית פרטית או קולקטיבית לפי פרשנותם של שלטונות המנדט וממשלת ירדן לחוק הקרקעות. זאת, בין השאר באמצעות הצבת דרישות מחמירות של עיבוד חקלאי מתמשך כתנאי לרכישת זכויות בעלות בקרקע על-ידי פלסטינים והתעלמות מהוראות החוק המקומי, שמקנה לקהילות פלסטיניות זכות שימוש קולקטיבי באדמות מרעה ובקרקעות ציבוריות אחרות.

בהתבסס על יישום הכללים החדשים, הכריזה המדינה על מאות אלפי דונמים בגדה כ"אדמות מדינה" שהופקעו משימוש פלסטיני. בין השנים 1979 ל-2002 הכריזה ישראל על למעלה מ-900,000 דונם כאדמות מדינה. כיום מצויות בשטח C כ-1.2 מיליון דונם של אדמות מדינה – שהם 36.5% משטח C ו-22% משטח הגדה המערבית כולה. כ-200,000 דונם נוספים של אדמות מדינה מצויים כיום בשטחי A ו-B, שבהם סמכות התכנון הינה בידי הרשות פלסטינית.

סקר השוואתי שערך בצלם באזור רמאללה חשף הבדלים דרמטיים באחוז השטח שהוגדר כרכוש ממשלתי על ידי ממשלת ירדן בשטחים שנרשמו בטאבו לפני כיבוש, לבין שיעור השטח שהוכרז על ידי ישראל כאדמות מדינה בשטחים שהירדנים לא הספיקו לרשום. תוצאות הסקר מחזקות את המסקנה שחלק משמעותי מהשטחים שהוכרזו כאדמות מדינה הם למעשה רכוש פלסטיני פרטי, שנגזל מבעליו החוקיים באמצעות מניפולציות משפטיות, תוך הפרת החוק המקומי והבינלאומי.

הליך ההשתלטות על קרקעות נעשה גם בניגוד לכללים בסיסיים של הליך הוגן ולעקרונות הצדק הטבעי. לעיתים קרובות לא ידעו התושבים הפלסטינים כי אדמתם נרשמה על שם המדינה וכאשר גילו זאת, איחרו את המועד לערער על כך; נטל ההוכחה רובץ תמיד על הפלסטיני הטוען כי הקרקע שייכת לו; וגם אם בעל הקרקע הצליח להוכיח כי הקרקע אכן בבעלותו, עדיין יהיו מקרים שבהם היא נרשמה על שם המדינה בטענה כי היא נמסרה להתנחלות ב"תום לב".

ממילא, גם אם היה מדובר בשטחים שהוכרזו כולם כאדמות מדינה כחוק – הרי שאדמות אלה – גם אלה שהוכרזו לפני 1967 – אמורות, כאדמות ציבוריות, לשמש את אוכלוסיית השטח הכבוש, דהיינו הציבור הפלסטיני, ולא את מדינת ישראל או את אזרחיה. ואולם, ישראל אוסרת כמעט לחלוטין על פלסטינים לעשות שימוש כלשהו באדמות אלה והן נחשבות לרכוש ישראלי. כחלק מתפיסה זו, הקצתה ישראל להתנחלויות שטחים נרחבים מ"אדמות מדינה" אלה, הגדולים עשרות מונים משטחן הבנוי. שטחים אלה הוגדרו בצווים צבאיים כ"שטח צבאי סגור" שלפלסטינים אסור להיכנס אליו בלי היתר, אולם אזרחים ישראלים, יהודים מרחבי העולם ותיירים, רשאים להיכנס לשטחים אלה באופן חופשי.

כיום, משתרעים תחומי היישוב של ההתנחלויות על 538,127 דונם, המהווים כמעט 10% משטח הגדה. שטחי השיפוט של המועצות האזוריות של ההתנחלויות כוללים 1,650,376 דונמים נוספים, בהם שטחים פתוחים עצומים שלא צורפו לתחום היישוב של התנחלות כלשהי. בכך מגיע השטח שבשליטה ישירה של ההתנחלויות לכ-40% משטח הגדה המערבית, המהווים 63% משטח C.

במקביל להשתלטות על קרקעות, לכאורה בחסות החוק, מתנחלים מנצלים את הניתוק שכפתה ישראל על פלסטינים מאדמותיהם: הם בונים בתים, מקימים מאחזים, פורצים דרכים, זורעים שדות, נוטעים כרמים, רועים עדרי צאן ומשתלטים על מקורות מים טבעיים – כל אלה מחוץ לשטחים העצומים שהוקצו להתנחלויות. מעשים אלה מלווים בשגרת אלימות נגד תושבים פלסטינים. פעולות אלה ממלאות תפקיד מרכזי ביישום מדיניותה של ישראל בגדה והן משלימות את האמצעים הרשמיים שהמדינה נוקטת באזור. שיטת פעולה זו מהווה מנגנון השתלטות מופרט, עצמאי לכאורה, המאפשר למדינה לבסס רצפי התיישבות ישראליים בגדה ולהרחיבם במסלול צדדי ובלתי רשמי – ובו בזמן להתנער רשמית ממעשים אלה.

בניגוד למדיניות התכנון המגבילה שכופה ישראל על יישובים פלסטיניים, זוכות ההתנחלויות הישראליות לייצוג מלא בהליכי התכנון, לתכנון מפורט ולחיבור לתשתיות מתקדמות. ישראל משתמשת אמנם באותה שפה תכנונית ומשפטית לתיאור בנייה ישראלית ופלסטינית בגדה: חוקי התכנון והבנייה, תכניות בניין עיר, הליכי תכנון, בנייה בלתי חוקית וכדומה. ואולם הליכים ותקנות אלו מיושמים באופן שונה בתכלית בהתנחלויות וביישובים הפלסטיניים: הראשונים זוכים לסיוע ונהנים מעצימת עין ומהכשרה בדיעבד – הכול כחלק ממדיניות מתמשכת של סיפוח דה-פקטו של אדמות הגדה המערבית לשטחה הריבוני של מדינת ישראל; האחרונים לעומתם סובלים מבירוקרטיה דקדקנית, עוצר תכנוני ומימוש נרחב של צווי הריסה – כחלק ממדיניות מתמשכת של מניעת פיתוח פלסטיני ונישול פלסטינים מאדמותיהם.

הקמת ההתנחלויות בשטחים מהווה הפרה של הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי, האוסרות על המדינה הכובשת להעביר אזרחים משטחה אל השטח הכבוש ועל ביצוע שינויים של קבע בשטח הכבוש, אלא אם שינויים אלה נובעים מצרכים צבאיים במובנם הצר, או נעשים לטובת האוכלוסייה המקומית. בנוסף, קיומן של ההתנחלויות גורם להפרתן של רבות מזכויות האדם של הפלסטינים, כולל הזכויות לקניין, לשוויון, לרמת חיים נאותה והזכות לחופש תנועה. כמו כן, השינוי הקיצוני שעשתה ישראל במפת הגדה המערבית, מונע כל אפשרות ממשית להקמת מדינה פלסטינית עצמאית ובת קיימא במסגרת מימוש הזכות להגדרה עצמית.

למרות שהגדה המערבית אינה חלק משטחה הריבוני של המדינה, החילה ישראל את רובו של החוק הישראלי על ההתנחלויות ועל המתנחלים. המתנחלים נהנים כמעט מכל הזכויות הניתנות לאזרחי ישראל החיים בתוך גבולות הקו הירוק. לעומת זאת, הפלסטינים ממשיכים לחיות תחת שורה של צווים צבאיים ומערכת משפט צבאית המפרה בשיטתיות את זכויותיהם – כשהם חסרי כל השפעה על עיצוב המדיניות המיושמת במרחב שבו הם חיים. כך קיבעה ישראל משטר שבו זכויותיו של אדם תלויות בהשתייכותו הלאומית.

בד בבד עם הימנעות מסיפוח פורמלי (להוציא במזרח ירושלים), מתייחסת ישראל להתנחלויות כחלק משטחה הריבוני דה-פקטו, ופועלת למחיקה מוחלטת כמעט של הקו הירוק עבור אזרחיה הישראלים, במקביל לריכוזה של האוכלוסייה הפלסטינית ב-165 "איים" טריטוריאליים מנותקים ומנוונים (שטחי A ו-B ). התנהלותה זו של ישראל בשני אפיקים מקבילים – כניסה של ישראלים-מתנחלים לשטח הגדה והשתלטות על שטחי קרקע הולכים וגדלים מזה, תוך דחיקה של התושבים הפלסטינים מזה – היא מהמהלכים המרכזיים והעקביים של מדיניות ישראל בכל רחבי הגדה המערבית מאז יוני 1967. לתכלית זו פועלות מאז כל מערכות החקיקה, המשפט, התכנון, התקצוב והביטחון.

תגיות