דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

אלימות מתנחלים: אי-אכיפת החוק

אלימות של מתנחלים (ולעיתים גם של אזרחים ישראלים שאינם מתנחלים) כלפי פלסטינים הפכה מזמן לחלק בלתי נפרד משגרת הכיבוש בגדה המערבית. מעשי האלימות – שתוצאתם היא פגיעה בחייהם, בגופם, ברכושם ובאדמותיהם של הפלסטינים – כוללים מגוון רחב של פעולות, החל מחסימת כבישים ויידוי אבנים על מכוניות ועל בתים, דרך פלישה לכפרים פלסטיניים ולאדמותיהם, הצתת שדות ומטעי זיתים, השחתת יבול חקלאי ופגיעה ברכוש וכלה בתקיפות פיזיות ולעיתים גם השלכת בקבוקי תבערה וירי.

החובה להגן על תושבי הגדה מפני מעשי אלימות אלה מוטלת - על-פי המשפט הבינלאומי - על ישראל. ואולם כוחות הביטחון ומערכות אכיפת החוק מועלים בחובתם זו, גם כאשר ניתן לחזות מראש פעולות אלימות של מתנחלים. אלפי עדויות, סרטונים ודיווחים, ומעקב ארוך שנים שמנהלים בצלם וארגונים אחרים בנושא, מעידים על כך שלא זו בלבד שכוחות הביטחון מאפשרים, כעניין שבשגרה, פגיעה של מתנחלים בפלסטינים וברכושם, הם אף מלווים את מעשי האלימות, מגבים ומאבטחים אותם, ולעתים אף מצטרפים לתקיפות עצמן. בחלק מהמקרים מעדיפים כוחות הביטחון להרחיק דווקא את הפלסטינים כדי למנוע את הפגיעה.

מתנחלים כמעט שאינם נאלצים לשלם מחיר על פגיעה בפלסטינים וברוב המכריע של המקרים החקירות (אם נפתחו) נסגרות בלא כלום. מציאות זו תועדה בשורה ארוכה של דו"חות של ארגוני זכויות האדם ובדו"חות רשמיים (כמו דו"ח ועדת קרפ מ-1982 ודו"ח ועדת שמגר מ-1994), שקבעו שהרשויות הישראליות נוקטות מדיניות בלתי-מוצהרת של סלחנות, פשרנות ואי מיצוי הדין עם העבריינים.

לפי נתונים שפרסם ארגון יש דין במאי 2015, שסיכמו עשר שנות פעילות של הארגון, כ-85% מתיקי החקירה שנפתחו בעקבות פגיעה בפלסטינים (בגין עבירות של אלימות, הצתות, פגיעה ברכוש, פגיעה בעצים והשתלטות על אדמות) נסגרו בלא כלום והסיכויים שתלונה שפלסטיני יגיש במשטרה תסתיים בהרשעת אזרח ישראלי עומד על 1.9% בלבד. בשל מדיניות זו, פלסטינים רבים מוותרים מראש על הגשת תלונה במשטרה בגין עבירות שבוצעו נגדם.

בצלם תיעד מעשי אלימות של מתנחלים מאז ראשית קיומו. במשך שנים ארוכות הדגיש בצלם את החובה המוטלת על כוחות הביטחון להגן על פלסטינים ועל רכושם מפני מתנחלים אלימים. בצלם הדגיש את חובת הרשויות להיערך ולהקצות כוחות כדי למנוע, בזמן אמת, מעשי אלימות צפויים של מתנחלים הנעשים בגלוי ולעצור את התוקפים, וכן את החובה לחקור בצורה מהירה ויעילה מעשים אלה לאחר התרחשותם. בצלם תיעד אירועים שבהם מתנחלים תקפו פלסטינים, שכללו תיעוד וידיאו שצולם על-ידי מתנדבי הארגון, והעביר את החומרים למשטרה ולצבא. כמו כן, סייע בצלם לקורבנות פלסטינים להגיע לתחנות משטרה ולהגיש תלונות, וביצע מעקב אחרי התקדמות החקירות, ובכלל זה הגשת עררים על תיקים שנסגרו. לאחר יותר מ-25 שנים של פעילות כזו אין מנוס מהמסקנה שהרשויות רק יוצרות מראית עין של אכיפת חוק על מתנחלים אלימים, ולהוציא מקרים חריגים הן אינן מעוניינות, ככלל, לחקור פגיעות של מתנחלים בפלסטינים.

דוגמא בולטת למעשי אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים היא המתרחש מדי שנה בעונת המסיק. בעקבות פגיעות חוזרות ונשנות של מתנחלים בחקלאים פלסטינים אסר הצבא על החקלאים להגיע לאדמות הסמוכות להתנחלויות, במקום לספק להם הגנה ולאכוף את החוק על התוקפים. בשנת 2004 עתרו חמישה ראשי מועצות מקומיות פלסטיניות לבג"ץ בדרישה שהצבא יאפשר להם להגיע לאדמותיהם ויגן עליהם מפני התקפות המתנחלים במהלך עונת המסיק.

כשנתיים לאחר הגשת העתירה קבעו השופטים כי יש לקבל את העתירה וכי, ככלל, על הצבא להימנע מהטלת איסור על פלסטינים להגיע אל אדמותיהם לצורך הגנה עליהם. כן קבעו השופטים כי על מערכת הביטחון "ליתן הנחיות ברורות וחד-משמעיות לכוחות הפועלים בשטח" וכן "להקצות כוחות על מנת להגן על קניינם של התושבים הפלסטינים" (בג"ץ 9593/04, מוראר ואח' נ. מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון ואח'). בעקבות פסק דין זה הקימה המדינה "מנגנון תיאום", שנועד לאפשר לפלסטינים ברחבי הגדה להגיע אל אדמותיהם לימים ספורים פעמיים בשנה – בעונת המסיק ובעונת החריש – לאחר תיאום עם הצבא והסדרת ליווי של חיילים.

ואולם מנגנון זה רחוק מלהתמודד עם המציאות האלימה והוא רק חלק ממאמציהן של הרשויות ליצור מראית עין של אכיפת חוק. ראשית, הוא מקבל כנתון מציאות שבה כתוצאה מאלימות של מתנחלים מוטלות הגבלות דווקא על החקלאים הפלסטינים. שנית, הוא נועד לפתור את הקשיים רק בתקופות מוגדרות, בעוד שבשאר ימות השנה ממשיכים המתנחלים להגיע לשטחים חקלאיים אלה, שמהם מודרים בעליהם, ולחבל בהם באין מפריע – בחסות הצבא. שלישית, הדרך המסורבלת שבה מנהל הצבא את התיאום ושורת התנאים הארוכה שהוא מציב בפני התושבים לפני שהוא מאשר את הגעתם לאדמותיהם – אם בכלל – מקשה עליהם לנצל אפילו אפשרות מוגבלת זו ופעמים רבות מרוקנת אותה מתוכן.

למעשי האלימות של מתנחלים ישנן השלכות מרחיקות לכת על המציאות בשטחים, שכן יש להם אפקט מאיים ומרתיע גם לאחר התרחשותם. פלסטינים רבים דיווחו על אירועים טראומטיים של תקיפה בידי מתנחלים שהותירו את חותמם בזיכרון האישי והקולקטיבי והרתיעו רבים מלהתקרב ל"אזורי הסיכון" הסמוכים להתנחלויות. באזורים אלה הפלסטינים אינם מעיזים להגיע אל אדמותיהם ללא ליווי של אזרחים ישראלים או של הצבא. בחלק מהאזורים השטחים החקלאיים הושחתו והוזנחו באופן חמור עד שיבולם כה דל ובעליהם ויתרו על המאמץ להגיע אליהם. כך נוצרו, בכל רחבי הגדה, חומות שקופות שפלסטינים יודעים כי אם יחצו אותן יחשפו לאלימות, עד כדי סיכון חייהם.

תופעת "המאחזים" – התנחלויות שהוקמו לכאורה בניגוד לחוק הישראלי, אולם בסיוע, הגנה ומימון ממשלתי – משתלבת במציאות זו. מאז שנות התשעים הוקמו כמאה מאחזים במקומות רבים ברחבי הגדה. "מאחזים" אלה מרחיבים את מרחבי השליטה של ההתנחלויות ומגדילים פי כמה וכמה את השטחים מהם פלסטינים מנושלים ואת הפגיעה בבעלי הקרקעות הפלסטינים. נישול זה מלווה במעשי אלימות, איומים, תקיפת רועים וגזל של קרקעות פלסטיניות. למעט מקרים נדירים ביותר, שבהם פונו מאחזים בעקבות הליכים משפטיים, כמעט כל המאחזים נותרו בשטח והם זוכים בהדרגה להכשרה פורמלית, כחלק מהותי ממערך ההתנחלויות.

מעשי אלימות של מתנחלים אינם מקרים "חריגים" אלא חלק מפעולה אסטרטגית שהמדינה מאפשרת אותה, שותפה לה ונהנית מפרותיה. התוצאה ארוכת הטווח של מעשים אלה היא נישולם של פלסטינים מאזורים גדלים והולכים בכל רחבי הגדה המערבית, דבר המקל על המדינה להשתלט על אדמות הגדה ועל משאביה.