דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדותו של מוחמד פוקהאא, תושב הכפר א-לאבד שבמחוז טול-כרם, שנעצר כשהיה בן 16

מתוך דו"ח בצלם "נוער בסיכון: כיצד מכשירים בתי המשפט הצבאיים את הפגיעה בזכויות הקטינים", מארס 2018

מוחמד פוקהאא. צילום: בצלם, 27.2.18
מוחמד פוקהאא. צילום: בצלם, 27.2.18

ביום שישי, 21.7.17, אחרי שישראל הציבה שערים אלקטרוניים בכניסה למסגד אל-אקצה, היו הפגנות ומחאות בכל הגדה. באזור שלנו, אחרי תפילת יום שישי, היו הפגנות ליד הגדר ועימותים בין הצעירים לבין הצבא.

בסביבות השעה 14:30 הייתי בסביבת בתי הספר שקרובים לגדר ההפרדה. פתאום הגיע ג'יפ צבאי. הצעירים האחרים ברחו, אבל אני התבלבלתי ולא הצלחתי לברוח. ארבעה חיילים תפסו אותי, זרקו אותי על הקרקע והכו אותי. הם קשרו את הידיים שלי מאחורי הגב, כיסו לי את העיניים עם חתיכת בד ואז העלו אותי על ג'יפ צבאי שהסיע אותי למחסום שנמצא מערבית לטול כרם.

החיילים הורידו אותי מהג'יפ והשליכו אותי ליד המחסום. אחר-כך החיילים הביאו עוד צעירים. חיכינו שם שלוש או ארבע שעות ובינתיים כבר היינו שמונה עצורים. החיילים העבירו אותנו לתחנת המשטרה באריאל ושם הכניסו אותנו לחדר והורו לנו לשבת על הרצפה. במהלך הלילה החיילים לקחו אותנו אחד אחרי השני לחקירה.

הייתי הראשון שהם לקחו. בחדר החקירה היו שני אנשים. החוקר הזהיר אותי שמה שאומר ישמש נגדי בבית המשפט ושמותר לי לשתוק. הוא התקשר לעורך דין ונתן לי את הטלפון. עורך הדין דיבר איתי ואמר לי לא לפחד ולענות על שאלות החוקר בשקט ושהוא ידבר עם החוקר כדי שיתייחס אלי טוב. אחר כך התברר לי שעורך הדין התקשר לאחי הגדול וסיפר לו שאני נמצא בחקירה בתחנת המשטרה באריאל.

החוקר האשים אותי שזרקתי אבנים. הכחשתי את זה. החקירה נמשכה בערך שעה ובמשך חלק מהזמן החוקר צעק עלי. כשהחקירה הסתיימה החזירו אותי לחדר שבו היו שאר העצורים. עד הצהריים חקרו את כולם ואז העבירו אותנו לבסיס הצבאי בחווארה, נשארתי שם עד למחרת בבוקר. ביום ראשון בבוקר העבירו אותי בכלי-רכב של שירות בתי הסוהר לבית המשפט בסאלם כדי להאריך את המעצר שלי. היו שם שני עורכי דין, אחד מהם היה זה שדיברתי איתו בטלפון לפני החקירה. גם ההורים שלי היו בבית המשפט. הצלחתי לדבר איתם במשך דקה ולשאול מה שלומם. בית המשפט האריך את המעצר שלי עד ליום חמישי, 27.7.17.

מבית המשפט לקחו אותי לכלא מגידו בכלי-רכב שהיו בו עוד נערים. הגענו לשם רק בערב כי הם עצרו בכל מני מקומות בדרך. ברכב של שירות בתי הסוהר יש ספסלים מתכתיים ותאים ממתכת עם רשתות בפנים. כמו ארונות ברזל. לכל ארון כזה הם מכניסים שני עצורים. כשהגענו למגידו ערכו עלינו חיפוש ואז הכניסו אותנו לאגף 3 שמיועד לקטינים. אכלתי שם ארוחת ערב. הייתי מותש מהנסיעה שנמשכה כל היום.

Thumbnail
מוחמד פוקהאא. צילום: בצלם, 27.2.18

למחרת בבוקר, יום שני, 24.7.17, אמרו לי שלוקחים אותי לחקירה בתחנת המשטרה באריאל. בדרך הרכב עבר בין כמה בתי כלא ורק אחרי שמונה או תשע שעות הגעתי לתחנת המשטרה. חקרו אותי שם שוב על יידוי אבנים על שוטרי משמר גבול ופגיעה בחיילים. הכחשתי הכול ולא הסכמתי לחתום על פרוטוקול החקירה. החקירה הזו נמשכה חצי שעה בערך. אחר-כך הסיעו אותי לכלא השרון, שם העברתי את הלילה. ביום שלישי בבוקר החזירו אותי לכלא מגידו. לקח שבע שעות בערך עד שהגעתי לשם.

ביום חמישי בבוקר שוב לקחו אותי לבית המשפט בסאלם, עם עוד עצורים, כדי להאריך את המעצר. חיכיתי שם מהבוקר ועד אחרי הצהריים, עד שסיימו עם כל העצורים שהגיעו איתי. האריכו את המעצר שלי בעוד ארבעה ימים. ראיתי שם את עורך הדין שלי ואמרתי לו שלקחו אותי שוב לחקירה. אבא שלי היה בבית המשפט והצלחתי לדבר איתו במשך שתי דקות. בהמשך הביאו אותי לבית המשפט יותר משמונה פעמים נוספות.

הפעם האחרונה הייתה ב-3.10.17, אז בית המשפט הרשיע אותי וגזר עלי מאסר של שישה חודשים ויום אחד וקנס של 1,000 ש"ח באשמת זריקת אבנים על חיילים ישראלים. אני לא הודיתי אבל עורך הדין אמר שיש עדויות של חיילים ואני יכול לקבל עונש ארוך יותר ולכן הוא עשה עסקה עם התובע.

שחררו אותי ב-31.12.17 ולקחו אותי למחסום ג'למה, מצפון לג'נין. אני אמור לחזור ללימודים בבית הספר בתחילת הסמסטר השני, בסוף ינואר 2018.

העדות נגבתה על-ידי עבד אל-כרים סעדי ב-18.1.17 .