דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדותה של מונא חאג' עלי, בת 42 ,נשואה ואם לחמישה, תושבת הכפר עינאבוס שבמחוז שכם, שבנה אחמד נעצר כשהיה בן 17

עדות מתוך דו"ח בצלם "נוער בסיכון: כיצד מכשירים בתי המשפט הצבאיים את הפגיעה בזכויות הקטינים", מארס 2018

ביום ראשון, 22.1.17, הייתי בבית וחיכיתי שהבן שלי אחמד, בן 17, יחזור הביתה. הוא יצא עם חבר שלו, אמיר, לקנות בגדים ואיחר לחזור. אז צלצל הטלפון, ועל הקו היה אבא של אמיר, שהודיע לי שחיילים עצרו את שניהם במחסום ארעי ושלקחו אותם לתחנת המשטרה באריאל. לא האמנתי! הבן שלי הוא קטן, לא האמנתי שהוא עשה משהו. ניסינו לברר מה קורה איתם, אבל לא הצלחנו.

חשבנו שעצרו אותם בגלל עבירת תנועה, או משהו כזה, ושהם בטח יחזרו הביתה תוך זמן קצר. אבל זה לא קרה. דאגתי מאוד לאחמד. לא ידעתי איפה הוא, באיזה מצב הוא נמצא, האם הוא שבע או רעב, קר לו או חם לו, האם כואב לו משהו? הרבה שאלות הסתובבו לי בראש.

ביום שלישי, נודע לי מהמשפחה של אמיר ששניהם נמצאים בכלא מגידו ושביום חמישי אמור להתקיים דיון בעניינם בבית המשפט בסאלם.

לא ידענו באיזו שעה יתקיים הדיון וחששנו שהם יהיו בין הראשונים, אז אני ובעלי יצאנו מוקדם בבוקר כדי שנגיע לבית המשפט בזמן. כשהגענו, ערכו עלינו חיפוש ואז נכנסנו לאולם ההמתנה. האולם מתאים ל-30 אנשים בערך אבל היו שם 70 ואולי אפילו 80 אנשים. חיכיתי שם לבד, עם שאר הנשים. כל הגברים נשארו לחכות בחוץ, למרות שהיה קר.

מאז הגענו כמה פעמים לבית המשפט. ההמתנה שם קשה ומתישה. בכל פעם כשחזרתי משם נפלתי על המיטה מרוב עייפות – פיזית ונפשית. היינו יוצאים מאוד מוקדם, ב-6:00 בבוקר, כי לא ידענו באיזו שעה יתקיים הדיון שלו. לפעמים הדיון שלו היה מאוד מאוחר וחזרנו הביתה רק בסביבות 18:00. בימים האלה לא יכולתי לעשות בבית כלום, רק רציתי לישון. הרגשנו מושפלים מכל הבדיקות בכניסה וביציאה מבית המשפט ורוב היום רק ישבנו וחיכינו. בסך הכול היו יותר מ-20 דיונים, כמעט מדי שבוע. כשהייתי שם לא יכולתי להתפלל, התנאים שם לא אפשרו את זה. בנוסף הייתה בחצר נזילה מהשירותים ונאלצנו להרים את הבגדים, שלא יירטבו.

בתוך אולם בית המשפט הייתי רואה את אחמד רק מרחוק. הוא נראה עייף והוא רזה מאוד. ראו עליו שהוא סובל. הידיים שלו אפילו היו קצת כחולות וכששאלתי אותו למה הוא אמר "מפני שכבר הרבה זמן אני אזוק". היה לי מאוד עצוב לראות מה קורה לבן שלי. הוא הילד המפונק שלי, איך כל זה קורה לו?

במהלך הדיונים המתרגם תרגם רק חלק מהדברים שנאמרו ורוב הזמן הוא רק שיחק עם הטלפון שלו ולא התעניין במה שקרה באולם. לא עניין אותו בכלל הגורל של הנער או ההורים שלו שמפחדים עליו. לא הבנתי כלום. בעלי הבין חלק מהדברים והוא תרגם לי. הצלחתי להבין שאחמד ואמיר מואשמים ביידוי אבנים על הכביש הראשי, בהפרעה לאנשי כוחות הביטחון ובסיכון חייהם. הבנתי גם שהחיילים אמורים להגיע ולהעיד נגדם. בכל דיון השופט חיכה שהחיילים יבואו להעיד אבל הם לא הגיעו ואז השופט היה דוחה את הדיון.

כשהיינו באולם בית המשפט, עורך הדין הסביר לנו שהדברים שהחיילים אמרו מספיקים כדי להרשיע את אחמד ואמיר, גם אם הם לא יגיעו בעצמם להעיד. הוא אמר לנו שלכן כדאי לנו להסכים לעסקת טיעון, ואז שניהם יקבלו עונשי מאסר של 7 חודשים במקום 18, וישלמו קנס של 2,000 ש"ח. הרגשתי שאחמד היה עצוב לשמוע את זה, אבל אמרתי לו, מרחוק, ששבעה חודשים עדיפים על 18 וש"לא נשאר כלום, הזמן הזה יעבור". אז הסכמנו וקיבלנו את ההצעה של עורך הדין והשופט הוציא את גזר הדין בדיון שלאחר מכן.

במהלך הדיונים רק הסתכלתי על הבן שלי והרגשתי את העוול בדרך שבה החיילים שם התייחסו אליו. הם הסתכלו עליו והתייחסו אליו בבוז, כאילו הוא איזה זבוב או חתיכת זבל. הוא ניסה לא להסתכל עליהם, אבל הם המשיכו להסתכל עליו כל הזמן. ברגע שהדיון היה מסתיים הם מיד היו מוציאים אותו ואני הייתי מנצלת את כמה השניות שבהן הוא עבר באולם בדרך החוצה כדי לשאול אותו מה שלומו ולבקש ממנו שיתאזר בסבלנות.

בדיון הראשון לא הכרתי את כל ההליכים וכשראיתי את החיילים מובילים את הבן שלי פנימה, שאלתי אותו בקול רם מה שלומו. אבל החיילת שהייתה שם השתגעה. היא צעקה עלי ורצתה להוציא אותי מהאולם. הבטחתי לה שלא אדבר אתו יותר ובסוף היא נתנה לי להישאר.

  העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-7.1.18.