דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדותה של מייסון אל- כאיד, בת 56 ,נשואה ואם לשלושה, תושבת העיירה סבסטיה שבמחוז שכם, שבנה מאלכ נעצר כשהיה בן 16

עדות מתוך דו"ח בצלם "נוער בסיכון: כיצד מכשירים בתי המשפט הצבאיים את הפגיעה בזכויות הקטינים", מארס 2018

מייסון אל-כאיד. צילום: בצלם, 27.2.18
מייסון אל-כאייד. צילום: בצלם, 27.2.18

ביום 31.10.16, בסביבות השעה 1:00 אחרי חצות, שמעתי דפיקות בדלת. פקחתי את העיניים ותהיתי מה קורה ואז פתאום נפתח החלון שמעל המיטה שלי ומישהו הסיט את הווילון. ראיתי יד של מישהו במדי צבא והבנתי שמדובר בחיילים.

בעלי מדחת, בן 53, כבר ניגש ופתח את הדלת. אני לא מסוגלת לקום מהר כי אני מקבלת תרופות שפוגעות בתפקוד ובריכוז שלי וגורמות לחולשה. בבוקר לוקח לי זמן להתאושש ולהתעורר אבל בגלל החיילים קמתי מיד. בקושי הצלחתי להגיע לסלון וכשהגעתי מיד התיישבתי שם על הספה.

בתוך הבית כבר היו הרבה חיילים. כעבור זמן קצר הגיעו פתאום בני מוחמד, בן 25, ואשתו, רוואן, בת 25, עם התינוקת שלהם תיא, שהייתה אז בת שלושה חודשים. הם גרים קומה מעלינו.

אחד החיילים הורה לכל הנשים להיכנס לחדר השינה שלנו. נכנסתי לשם יחד עם רוואן ותיא התינוקת ועם בתי, ערוב, בת 19. לבעלי ולבנים שלי – מוחמד ומאלכ בן ה-16 – החיילים אמרו להישאר בסלון. הם הורו לכולנו לתת להם את תעודות הזהות שלנו.

הם החזיקו אותנו בחדר בערך שעה. אחר-כך הגיע קצין והתחיל לדבר עם בעלי על כל מיני דברים כלליים. שמעתי אותם מתוך החדר שהיינו בו. הוא שאל אותו על העבודה שלו כאימאם במסגד ואמר לו "אני רוצה להכיר אתכם". אחר כך הוא דיבר עם מאלכ ושאל אותו על העבודה שלו ועם מי הוא מבלה. הקצין שאל אותו אם הוא יודע מי זה האני ומאלכ ענה לו שזה בן דוד שלו. אז הקצין שאל אותו: אתה זורק אבנים? ומאלכ ענה לו שלא.

אחר כך הקצין אמר לבעלי: "אנחנו רוצים לקחת את מאלכ לזמן קצר". הבנתי שהם רוצים לקחת אותו למעצר. אמרתי להם: "מה אתם רוצים ממנו? הוא קטן". אחד מהם ענה לי: "אנחנו נחזיר אותו תוך זמן קצר". אמרתי לו שאני רוצה לתת לו בגדים, כי היה קר בחוץ והוא היה בבגדים קצרים. החיילת שהייתה איתם אמרה לי: "אני אקח את הבגדים" אבל אמרתי לה: "לא! אני אתן לו". ניגשתי לחדר של מאלכ והבאתי לו בגדים. החיילת הלכה אחרי והסתכלה עליי כל הזמן. נתתי לו את הבגדים והוא התלבש בסלון.

תפסתי את מאלכ בידו ואמרתי לו שישמור על עצמו ואז החיילים הוציאו אותו ואני התמוטטתי בבכי. הוא ילד עם לב חם, מאוד רגיש לכל האנשים שהוא אוהב . הוא אוהב להתבדח ותמיד דואג לי. דאגתי לו מאוד, זו היתה הפעם הראשונה שעצרו אותו והוא עדיין ילד קטן. בכיתי כל הזמן עד שהוא שוחרר, לא יכולתי להירדם ובכיתי כל הלילה. לא ידעתי איפה הוא נמצא, מה הוא אוכל, האם הוא רעב, האם קר לו, האם הוא ישן מספיק, האם מרביצים לו. כל הזמן אמרתי: "איפה הוא, אני רוצה את הבן שלי". בעלי, והבן שלי מוחמד אמרו לי שהם לא מכים ילדים ושהם ביררו את זה. הם שיקרו לי כדי שארגיש יותר טוב, אחרי שהוא שוחרר מהמעצר הם סיפרו לי שהם ראו את החיילים מכים אותו אחרי שהוציאו אותו מהבית.

בבוקר בעלי התקשר לצלב האדום ולמועדון האסיר והודיע להם על המעצר. בהמשך היום נודע לנו, נדמה לי שדרך הצלב האדום, שהוא נמצא בכלא מגידו. חבר של בעלי נתן לו את מספר הטלפון של האגודה הבינלאומית להגנה על ילדים, ובעלי התקשר אליהם וביקש מהם שיגנו על מאלכ.

עורך הדין שהם מינו התקשר אלינו ואמר שהצבא יביא את מאלכ לבית המשפט כדי להאריך לו את המעצר. הדיון היה אמור להתקיים ביום השלישי למעצר שלו. באותו יום, בסביבות 9:30 בבוקר, צלצל הטלפון ופתאום שמעתי את הקול של מאלכ. הוא דיבר מהר ואמר לי רק: "אני בסדר, אל תדאגי לי, הכול טוב". זו הייתה שיחה מאוד קצרה אבל רווח לי מאוד כששמעתי את הקול שלו. הוא אמר לי שהוא נמצא בבית המשפט בסאלם. באותו יום בית המשפט האריך את המעצר שלו.

אני ובעלי הגענו לדיון השני בבית המשפט בסאלם. בלילה לפני הדיון לא יכולתי להירדם, כל הלילה חשבתי על מאלכ ועל כך שאראה אותו בבוקר. יצאנו מהבית בשעה 7:00 בבוקר, במונית. כשהגענו לשם, עשו עלינו חיפוש ואחר כך הלכנו ברגל מרחק גדול ואז שוב עשו עלינו חיפוש. הם עושים חיפוש על הנשים והגברים בחדרים נפרדים. אחר כך רשמו אותנו ברשימת המתנה וחיכינו בחוץ עד שהגיע מועד הדיון שלו, ב-12:00 בצהריים.

נכנסנו לאולם ואז ראיתי את מאלכ מובל על-ידי שני חיילים, כשהוא כבול בידיים וברגליים. כאב לי נורא, אבל התאפקתי לא לבכות מולו. הוא היה במרחק של כעשרה מטרים ממני, בתוך כלוב. הוא שאל אותי מה שלומי, אבל החיילים סימנו לו לשתוק. הם התנהגו אליו באכזריות.

במהלך הדיון, שנמשך כרבע שעה, הבנתי מה קורה כי היה מתרגם. אחרי הדיון עורך הדין הסביר לנו מה קורה. הוא אמר שמאלכ הואשם ביידוי אבנים ותקיפת חייל. החייל העיד נגדו אבל מאלכ הכחיש את ההאשמות.

היינו גם בדיון השלישי. בסוף הדיון, בזמן שהובילו את מאלכ אל מחוץ לאולם, אמרתי לו "תשמור על עצמך, אל תדאג, הכל יהיה טוב". הוא אמר לי "אל תדאגי, רק שאת תהיי בסדר". הוא תמיד דואג לי כי אני חולה ולוקחת הרבה תרופות. החיילים תפסו אותו בכתף ודחפו אותו קדימה. הם לא מרשים לעצורים לדבר עם בני המשפחה אבל לא הייתה שום הזדמנות אחרת שבה יכולנו לגשת אליו ולשאול אותו מה שלומו, אפילו לא לשתי דקות. אי אפשר היה גם לבקר אצלו בכלא.

Thumbnail
מייסון אל-כאיד בחצר ביתה. צילום: בצלם, 27.2.18

עורך הדין התקשר לבעלי וסיפר לו שחייל ראה את מאלכ מיידה אבנים ושמישהו מהעיירה שלנו אמר בחקירה שלו שמאלכ פצע חייל באחת הפעם שהוא יידה אבנים. עורך הדין אמר שעל זה הוא עלול לקבל אפילו חמש שנות מאסר ושהוא מציע שמאלכ יודה במסגרת עסקת טיעון ושיתנו לו חודשיים מאסר וקנס של אלף ש"ח. בעלי הסכים ובדיון הרביעי בבית המשפט הוא מסר לעורך הדין את הכסף. הבן שלי מוחמד גם הגיע לדיון אבל לא נתנו לו להיכנס לאולם כי מרשים רק לשני בני משפחה להיכנס. באותו דיון השופט קיבל את העסקה שעורך הדין סיכם עם בעלי וגזר על מאלכ חודשיים מאסר וקנס של אלף ש"ח.

כשמאלכ חזר הביתה, לא האמנתי שזה קורה. החיים חזרו לבית שלנו. בכל התקופה שהיה בכלא הפסקתי לבשל את המאכלים שהוא אוהב, אפילו ביצים לא הייתי מסוגלת לאכול כל הזמן הזה כי מאלכ מאוד אוהב ביצים. הוא הבן שלי, הוא חלק ממני, מהגוף שלי ממש, ולא יכולתי לשאת את העובדה שהוא סגור בבית הכלא. ביום שהוא שוחרר הכנתי ארוחה חגיגית עם האוכל שהוא אוהב והזמנתי את כל החברים ואת קרובי המשפחה. כולם באו.

 

העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם סלמא א-דבעי ב-18.1.7