דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

דו"ח חדש של בצלם: נוער בסיכון - כיצד מכשירים בתי המשפט הצבאיים את הפגיעה בזכויות קטינים פלסטינים

דו"ח חדש של בצלם המתפרסם היום, נוער בסיכון – כיצד מכשירים בתי המשפט הצבאיים את הפגיעה בזכויות הקטינים, מנתח את השינויים עליהם הכריזה ישראל בעשור האחרון בנוגע לטיפול בקטינים פלסטינים בבתי המשפט הצבאיים. הדו"ח חושף כיצד השינויים הללו, ששימשו את ישראל כאמצעי תעמולה אפקטיבי, לא שיפרו במאום את ההגנה על זכויות האדם של הקטינים. גם היום, ממשיכה ישראל להתעלם מעקרונות בסיסיים האמורים לאפיין מערכות משפט לנוער בעולם ובישראל, ובעיקר מעקרון "טובת הילד", ובפרט התפיסה לפיה כליאה של קטין תהיה תמיד אמצעי אחרון.

השינויים שערכה ישראל לא עסקו כלל בשלבים הראשונים של ההליך – הכוללים את המעצר ואת החקירה – שבהם נקבע למעשה גורלם של הקטינים. בשלבים אלה, הקטינים מבודדים מסביבתם, ללא הוריהם וללא ליווי של עורך דין, כשהם מוקפים במבוגרים המייצגים את המדינה הכובשת. כך הם נחקרים, פעמים רבות שעות לאחר שנעצרו וכשהם מותשים ורעבים. לאחר החקירה, במהלכה נחשפו לאיומים, לצעקות ואף לאלימות – מחולצות מהם הודאות או הפללות של אחרים.

ב-2009 הקימה ישראל את בית המשפט הצבאי לנוער, אליו היא מתייחסת כאל ציון הדרך המשמעותי ביותר בשמירה על זכויות קטינים במערכת המשפט הצבאית. ואולם הקמת בית משפט זה לא שיפרה את מצב זכויות האדם של הקטינים. ראשית, בתי המשפט לנוער לא דנים בהארכות המעצר של הקטינים ואלה נדונות בבתי המשפט הרגילים. שנית, תפקידו של בית המשפט הצבאי לנוער מתמצה באישור עסקאות טיעון שסוכמו כבר בין הצדדים מחוץ לכתלי בית המשפט, דבר הפוטר את התביעה מהצורך להציג ראיות המוכיחות את הנטען בכתב האישום. רבים מהנאשמים חותמים על עסקאות כאלה, בשל מדיניות המעצרים הנהוגה בבתי המשפט הצבאיים אשר לא מותירה בידיהם ברירה אחרת: רובם המכריע של הקטינים מוחזקים במעצר מרגע מעצרם ועד לשחרורם, לאחר ריצוי העונש. ניהול משפט הוכחות מתוך הכלא כרוך בקשיים רבים והנאשמים יודעים כי אם יורשעו ממילא ייגזר עליהם עונש מאסר, בהיעדר חלופות. גם אם הם יזוכו בסופו של ההליך – והסיכוי לכך אפסי – משך הכליאה שלהם במעצר עלול להיות זהה לזו שתיגזר עליהם במסגרת עסקת טיעון, או אף ארוך ממנה.

המדינה טוענת עוד שהיא קיצרה את תקופות המעצר של קטינים כדי להגביר את הביקורת השיפוטית על מעצרם. ואולם קיצורים אלה רק הגבירו את תכיפות דיוני המעצר, שבהם השופטים מאריכים כמעט תמיד את מעצר הקטינים. להגברת הביקורת השיפוטית יכולה להיות משמעות רק במערכת המקיימת ביקורת שיפוטית מהותית על כל החלטת מעצר ואשר רואה במעצר אמצעי חריג, שיש להורות עליו רק בהיעדר כל ברירה אחרת. בבתי המשפט הצבאיים, לעומת זאת, מעצרם של קטינים פלסטינים הוא חלק משגרת העבודה, וחזקות שקבעו השופטים הצבאיים מותירות אותם במעצר ברובם המכריע של המקרים.

מאות קטינים פלסטינים חשופים, כדבר שבשגרה, להכרעותיה של מערכת בתי המשפט הצבאיים בכל שנה ושנה. לפי נתוני שירות בתי הסוהר שנמסרו לבצלם, ב-28.2.18 היו 356 קטינים פלסטינים כלואים במשמורת שב"ס, 95 מהם מרצים עונש מאסר שנגזר עליהם, 257 עצורים לפני הגשת כתב אישום או לאחריו וארבעה מוחזקים במעצר מנהלי.

ליצירת מראית עין של מערכת משפטית הוגנת, שלכאורה דואגת להגן על זכויות הקטינים הנשפטים בה, יש מטרה פוליטית: מתן לגיטימציה למשטר הכיבוש והשתקת הביקורת נגדו. הרי גם במערכת המשפט הצבאית לנוער הנהלים והצווים הצבאיים נכתבים כולם על ידי ישראלים, תמיד מעל לראשם של הפלסטינים; הם מיושמים על ידי חיילים, שופטים ותובעים במדים, המייצגים את האינטרסים של המדינה הכובשת; זו מערכת שבה הפלסטינים הם תמיד בחזקת חשודים, נאשמים ומורשעים. בתי המשפט הצבאיים, בהם אחוז ההרשעות מתקרב למאה, אינם, ולעולם לא יוכלו להיות, בורר ניטרלי. בדיוק להיפך: הם מהווים את אחד ממנגנוני הכיבוש המרכזיים שמפעילה המדינה לצורך דיכוי האוכלוסייה הפלסטינית וכל ביטוי של התנגדות להמשך השליטה הישראלית עליה. מאחורי מראית העין, מתנהל כבר חמישים שנה משטר האחראי לפגיעה אלימה במילוני אנשים, מדי יום ובאין מפריע. שום חוק, צו צבאי, נוהל או פסק דין לא יוכל לטשטש זאת.