דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדותו של עאבד סבאח, תושב מחנה הפליטים ג'לזון שבמחוז רמאללה, שנעצר כשהיה בן 15

עבד סבאח. צילום: איאד חדאד, בצלם
עאבד סבאח. צילום: איאד חדאד, בצלם

עדות מתוך דו"ח בצלם "נוער בסיכון: כיצד מכשירים בתי המשפט הצבאיים את הפגיעה בזכויות הקטינים", מארס 2018

ב-20.8.17, בסביבות השעה 3:00 בבוקר, אמא שלי העירה את כל המשפחה ואמרה שיש חיילים בכניסה לבית וצריך לקום. אני קמתי לפני כולם, כי חששתי שהחיילים יפרצו לתוך הבית בעצמם. תוך כמה רגעים, החיילים דפקו בדלת ואבא שלי פתח להם.

נכנסו בערך עשרה חיילים. כולם היו חמושים ולבשו אפודי מגן. לא חשבתי שיעצרו אותי כי אני ילד ולא עשיתי כלום. הייתי בטוח שבאו לעצור את אחי עומראן, שהוא בן 18. הקצין שלהם העמיד אותי ואת אחי יחד והחיילים הקיפו אותנו. הם שאלו אותנו מה השמות שלנו ואז אמרו לנו להסתובב במקום. הם החזיקו תמונות שלנו והשוו אותנו לתמונות. בסוף הם עזבו את עומראן והקצין אמר לי: "תתלבש, אתה בא איתנו". לבשתי רק גופיה אז הלכתי להתלבש ובינתיים הקצין מסר לאבא שלי צו מעצר, בלי להסביר לו מה הסיבות למעצר שלי או לאן לוקחים אותי.

החיילים לקחו אותי החוצה, ואחד החיילים אזק את הידיים שלי מאחורי הגב באזיקי פלסטיק. הוא כיסה את העיניים שלי בחתיכת בד ואז החיילים הובילו אותי דרך סמטאות המחנה עד לקצה שלו, מרחק של בין 300 ל-500 מטרים, שם חנו הג'יפים של הצבא. לאורך הדרך, החיילים נתנו לי סטירות, מכות עם הידיים והרובים ובעיטות עם הנעליים הכבדות שלהם. הם הכאיבו לי וקיללו אותי.

החיילים הושיבו אותי על הרצפה, אזקו אותי לעמוד, כיסו לי את העיניים והשאירו אותי ככה כמה שעות. לא הרשו לי ללכת לשירותים כל הלילה. ביקשתי שישחררו קצת את האזיקים שהכאיבו לי מאוד, אבל הם סירבו והמשיכו להכות אותי מדי פעם.

כשהגענו לג'יפים הם העלו אותי לאחד מהם, הושיבו אותי על רצפת הג'יפ והתיישבו סביבי. לא יכולתי לראות כלום. במהלך הנסיעה הם המשיכו להכות אותי. כשהגי'פ עצר, הקצין שעצר אותי הגיע ואמר לי שהגעתי לבסיס הצבאי בבית-אל. החיילים הובילו אותי לחצר גדולה. בהתחלה הם הורידו את הכיסוי מהעיניים שלי, הושיבו אותי על הרצפה והשעינו אותי על עמוד מעץ ואז הם אזקו אותי לעמוד, כיסו לי שוב את העיניים והשאירו אותי ככה במשך כמה שעות. החיילים לא הרשו לי ללכת לשירותים במשך כל הלילה. ביקשתי מהם גם שישחררו קצת את האזיקים כי הם הכאיבו לי מאוד, אבל הם סירבו והמשיכו להכות אותי מדי פעם. נתנו לי מכה כואבת במיוחד עם חפץ קשה על החלק האחורי של הראש, ואחרי זה היו לי מדי פעם סחרחורות קשות. במהלך המעצר היו לי שני התקפים כאלה ובכל פעם נתנו לי כדור מרגיע.

בסביבות השעה 7:00 בבוקר אמרו לי לקום כי מעבירים אותי לתחנת המשטרה. כשקמתי הרגשתי שאני מאבד את שיווי המשקל אז אחד החיילים החזיק אותי. שוב הכניסו אותי לג'יפ וגם במהלך הנסיעה הזו החיילים היכו אותי, אבל לא הרבה. כשהגענו לתחנת המשטרה בבנימין החיילים הורידו לי את הכיסוי מהעיניים והחליפו את אזיקי הפלסטיק באזיקי מתכת. הם גם הוסיפו אזיקים לרגליים. היה לי קשה ללכת וכמעט נפלתי. הם העלו אותי ישר לקומה השנייה והושיבו אותי על כיסא מול החוקר. בחדר היה עוד חוקר במדי משטרה ואדם אחר, במדי צבא, שלא ידעתי מיהו.

ברגע שנכנסתי החוקר אמר לי שהוא עומד לחקור אותי על זריקת אבנים ומטען צינור. הוא הרשה לי להתקשר למשפחה לפני תחילת החקירה. דיברתי עם אחי ואמרתי לו שאני בחקירה ושאני רוצה עורך דין אבל אז החוקר לקח ממני את השפופרת ולא יכולתי להמשיך בשיחה. לא הספקתי אפילו להגיד לו איפה אני עצור. החוקר התחיל לחקור אותי בלי להקריא לי את הזכויות שלי והוא אפילו לא אמר שיש לי זכות לשתוק עד שאפגוש את עורך הדין שלי.

החוקר האשים אותי שזרקתי מטען צינור לכיוון בית אל, אבל אני הכחשתי. הוא כל הזמן דרש שאודה ואמר שזה יכול לקצר לי את העונש. אחרי בערך שעה, החוקר אמר לי לחתום על שני דפים שהיו כתובים בעברית. הוא אמר לי שהמסמך הזה יעזור לי בקיצור העונש ויכול להביא לשחרור שלי. לא האמנתי לו וסירבתי לחתום. כשהחקירה הסתיימה לקחו אותי לחדר אחר ושם צילמו אותי ולקחו ממני טביעות אצבע. ואז הורידו אותי לכניסה, כשאני אזוק בידיים וברגליים, ואחרי חצי שעה בערך לקחו אותי לבית המעצר בעופר. בעופר הורו לי להתפשט, עשו עליי חיפוש והעמידו אותי מול מכשיר בדיקה אלקטרוני. הם הורו לי לשבת ולעמוד מול המכשיר ארבע או חמש פעמים. אחר כך נתנו לי מכנסיים וחולצה של הכלא ולקחו את כל מה שהיה לי – את הבגדים ואת השרוכים של הנעליים – ואזקו את הידיים שלי מקדימה. הם העבירו אותי לתא במחלקה שמיועדת לנערים.

מתא המעצר לקחו אותי, כשהידיים שלי אזוקות מקדימה באזיקי מתכת, לחדר המתנה שבו ישבו בערך עשרים נערים שחיכו לדיון בבית המשפט. מהחדר הזה לקחו אותנו באוטובוס לבית המשפט שנמצא באותו מחנה צבאי. בכל פעם שהעבירו אותנו לשם, היו קושרים את הרגליים שלנו באזיקים למושבי האוטובוס עד שהגענו לבית המשפט, ושם היו מורידים את האזיקים מהרגליים. בבית המשפט הכניסו אותנו לחדר המתנה. ישבנו שם על מושבים מבטון. יכולנו לזוז, אבל בקושי היה שם מקום כי החדר קטן, בגודל של 3x3 מטרים והיו בו בערך עשרים בני אדם. בחדר היה חלון אחד לאוורור. כשלקחו אותנו מהחדר לבית המשפט אזקו אותנו שוב. הם קראו לעצירים אחד אחד להיכנס לדיון. כשהמתנו לדיון, הביאו לכל אחד תפוח ומלפפון בתור ארוחת בוקר. בארוחת הצהריים היו מביאים פרוסת לחם, גביע יוגורט קטן ומלפפון.

אותי לקחו לבית המשפט בשעה 12:00. חייל אחד הלך לפניי וחייל שני מאחוריי. אף עורך דין לא הגיע כדי לייצג אותי וגם אף אחד מבני המשפחה שלי לא הגיע. יכול להיות שהם לא ידעו על הדיון. לא הבנתי מה המטרה של הדיון. השופט רק שאל אותי איך קוראים לי, והמתורגמן תרגם. אחר כך השופט הודיע לי שהמשפט נדחה, לא זוכר לאיזה תאריך. אחרי כמה דקות החזירו אותי לחדר ההמתנה, שם נשארתי עד 16:00 כשאני אזוק ברגליים ואז החזירו אותנו באוטובוס לבית הכלא.

החזירו אותנו לתא המעצר. הגודל של התא 2x3.5 מטרים ויש בו 15 נערים. בתא יש אסלה אחת ומיטות קומותיים. בכל מיטה היו מזרון ושמיכה. קיבלנו שתי ארוחות ביום – ארוחת הבוקר הייתה לחם עם ריבה וחומוס, וקיבלנו אותה בשעה 12:00. בערב, בשעה 18:00, היינו מקבלים לארוחת ערב תבשיל של בשר או עוף עם אורז. בין שתי הארוחות אלה יכולנו לקנות אוכל בקנטינה – קופסאות שימורים, שקיות צ'יפס, ממתקים ושוקולדים. הם היו פותחים את דלתות התאים פעם בחצי שעה והיה אפשר לצאת לחצר הטיולים. בחצר היה שולחן פינג-פונג ואפשר היה לעשות שם פעילות גופנית. בנוסף, בכל תא היו טלוויזיה שהנהלת בית הכלא שלטה בה, כמה משחקים וכמה ספרים.

בתחילת ספטמבר, אני לא זוכר בדיוק את התאריך, הוציאו אותי מהחדר בשעה שש בבוקר ולקחו אותי לבית המשפט, חיכיתי בחדר ההמתנה עד 14:30 ואז הכניסו אותי לאולם בית המשפט. הפעם היה שם עורך דין שייצג אותי. הוא דיבר איתי במשך כחמש דקות בתוך האולם. הוא אמר שהם מאשימים אותי ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה ושאל אם הודיתי באחד מהאישומים האלה. אמרתי שלא. הוא אמר שהם יכולים לתת לי עונש של שנתיים, אבל הוא ינסה לדחות את המשפט עד לסוף אוקטובר.

לקחו אותי לבית המשפט. ההורים שלי היו שם ושוב יכולתי רק להגיד להם שלום מרחוק. עורך הדין אמר לי "אני רוצה לעשות עסקה" העסקה כללה עונש מאסר של חודשיים וחצי – שזה הזמן שכבר ישבתי במעצר, קנס של אלפיים ש"ח ומאסר על תנאי. 

עורך הדין דיבר עם השופט. לא הבנתי מה הוא אמר כי הם דיברו בעברית והמתורגמן לא תרגם לי מה שאמרו. אבל ניצלתי את ההזדמנות כדי לדבר עם אמא שלי שהייתה באולם. יכולתי לדבר איתה רק מרחוק כי הם לא הרשו לה להתקרב אלי או אפילו ללחוץ לי את היד. אי אפשר היה להגיד שום דבר חוץ מ"מה המצב?" ו"איך אתם?" כי לא הייתה שם פרטיות בכלל. אבל הרגיע אותי לדעת שהיא והמשפחה בסדר ושהיא יודעת שאני בסדר. הישיבה נמשכה רק חמש דקות והוחלט לדחות את המשפט שלי עד סוף אוקטובר. החזירו אותי שוב לחדר ההמתנה וב-16:00, כשכל העצירים סיימו את הדיונים שלהם, החזירו אותנו למעצר.

ב-30.10 שוב לקחו אותי בשעה 6:00 לבית המשפט. הכניסו אותי לדיון בשעה 14:30. ההורים שלי היו שם ושוב יכולתי רק להגיד להם שלום מרחוק. עורך הדין ניגש אליי ואמר לי "אני רוצה לעשות עסקה". העסקה כללה עונש מאסר של חודשיים ו-15 ימים – שזה הזמן שכבר ישבתי במעצר, קנס של 2,000 ש"ח וחמישה חודשי מאסר על תנאי. עורך הדין שאל את אבא שלי אם יש לו את הסכום, ואמר לו שאם יש לו אז אני אשוחרר באותו יום. אבא שלי מסר לו את הכסף מחוץ לאולם. לא היה שום דיון ובשעה 19:00 בערב החזירו אותי לכלא.

בשעה 20:00 קראו לי ואמרו לי שאני משתחרר. הם החזירו לי את הבגדים שלי והעבירו אותי למחסום בית סירא. היו איתי שלושה עצורים נוספים שלא הכרתי. הורידו אותי במחסום בשעה 23:00. אף אחד לא חיכה לי שם כי אף אחד לא ידע שמשחררים אותי שם. ביקשתי להשתמש בטלפון של אחד הנהגים הערבים שעובדים באזור והתקשרתי לאחי. הוא אמר לי שהוא מחכה לי מול כלא עופר. הוא הגיע במונית כדי לאסוף אותי וחזרנו הביתה.

הפסדתי יותר מ 45 ימי לימודים בבית הספר ופספסתי את מבחני אמצע הסמסטר. אני לא יודע אם בית הספר יעזור לי להשלים את כל מה שהפסדתי אבל אני אעשה כל מה שאני יכול כדי להשלים.

העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם איאד חדאד ב-25.12.17