דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדותו של יונס עודוואן שנפצע מירי חיילים בגבו ב-8.8.14, כשהיה בן 18, בכפר עזון שבמחוז קלקיליה

ביום שישי, 8.8.14, אחרי תפילת יום שישי, יצאה בכפר תהלוכת מחאה לכיוון האזור המזרחי של עזון, שם יש שער מתכת סגור, והתפתחו שם עימותים עם חיילים. קבוצה אחת של חיילים ארבה בין מטעי הזיתים. ראיתי אותם פתאום, בערך במרחק של עשרה מטרים ממני. הספקתי רק להסתובב כדי לברוח מהם בחזרה לכפר, ואז נפגעתי מירי בגב. הצעירים הרימו אותי מיד, לקחו אותי מרחק של כמאתיים מטרים והכניסו אותי למכונית פרטית שלקחה אותי לרופא בכפר.

הרופא הזמין אמבולנס של הסהר האדום, שהגיע רק אחרי כחצי שעה. לקחו אותי לבית החולים בקלקיליה ושם התחלתי להרגיש כאבים חזקים בגב התחתון. הרופאים החליטו להעביר אותי לבית החולים בשכם, בגלל המצב הקשה שלי. בשכם ערכו לי סדרת בדיקות וגילו שהפגיעה של הכדור גרמה לשיתוק בפלג הגוף התחתון ושצריך לנתח אותי. לצורך הניתוח העבירו אותי לבית החולים אל-מקאסד ושם השתילו לי שתלי פלטינה בחוליות וקיבעו אותן. אחרי 11 יום החזירו אותי לבית החולים בקלקיליה להשלמת הטיפול ולקבלת אנטיביוטיקה.

אחר כך חזרתי הביתה והתחיל הסבל היומיומי. הבית לא ערוך לחיים של אדם שלא יכול ללכת ובמשך חודשיים שכבתי בבית ולא יכולתי לזוז. למזלי יש לי אח תאום שטיפל בי ועשה בשבילי כל מה שהייתי צריך.

אחרי חודשיים של ריתוק לבית, ביקר אצלי מושל מחוז קלקיליה וביקשתי ממנו לעזור לי להגיע למרכז הפיזיותרפיה אבו ריא, כדי לקבל שם טיפול. זה קרה וטופלתי שם במשך שישה חודשים. הם לימדו אותי ללכת עם הליכון ולשמור על שיווי המשקל.

אחר כך חזרתי הביתה לעזון. החיים שלי היום שונים מאוד מאלה שלפני הפציעה. אני כל הזמן צריך שיטפלו בי ולא יכול לסמוך על עצמי. ההתמודדות עם הסבל חייבה אותי לקחת משככי כאבים, שאני לוקח עד היום. עדיין יש לי כאבים בגב תחתון ובגפיים התחתונות. במהלך השנתיים שעברו קניתי תרופות ומשככי כאבים בסכום שעולה על 5,000 שקלים.

יונס עודוואן ואחיו התאום. צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם, 14.11.16
יונס עודוואן ואחיו התאום. צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם, 14.11.16

לפני שנפצעתי התכוננתי להתחיל ללמוד באוניברסיטה, אבל הפציעה חייבה אותי לדחות הכול בשנה. בקיץ 2015 נרשמתי ללימודי אנגלית באוניברסיטה הפתוחה בקלקיליה. למדתי רק שבועיים ונאלצתי להפסיק כי האוניברסיטה לא מותאמת לנכים, אין שם מעלית ולא יכולתי להגיע ללימודים בקומה הרביעית. במשך שבועיים אחי יוסף עזר לי לעלות במדרגות אבל זה היה כרוך בהרבה כאבים ולא יכולתי להמשיך. כך נגמר החלום שלי ללמוד ולקבל תואר באנגלית. אני עדיין מקווה שאצליח ללמוד באוניברסיטה מונגשת.

המצב הכלכלי הירוד של המשפחה שלי לא מאפשר לי ללמוד באוניברסיטה פרטית. אבא חקלאי פשוט ואין לנו מספיק משאבים לכל הצרכים של המשפחה. אנחנו גרים בבית פשוט שלא מותאם לנכה. זה בית עתיק ואי אפשר לשפץ אותו. כמה עמותות עזרו לנו בהתקנה של מעקה מיוחד שבו אני יכול להיעזר כדי לעלות ולרדת במדרגות.

החיים שלי השתנו לגמרי. לפני הפציעה הייתי חזק ונראיתי טוב וכיום אני זקוק לעזרת הזולת. אהבתי ספורט ונהניתי ללכת עם חברים למקומות שאהבנו. עכשיו אני מרותק למיטה, בין ארבעה קירות. לפעמים אני לא רואה אור שמש. אחי התאום יוסף עוזר לי בכל מה שאני צריך. הוא מקלח אותי ועוזר לי לעשות את הצרכים שלי. הוא יושב אתי ונצמד אליי כמו צל. כואב לי שאני לא יכול לעזור בפרנסת המשפחה ורק מכביד עליה. אני אמשיך לנסות לשקם את החיים שלי. אולי יום אחד אוכל להגשים את התקוות שלי.

יונס מחמוד אחמד עודוואן, בן 20, תושב עזון שבמחוז קלקיליה. את עדותו גבה תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי ב-14.11.16.